we:Touring - חופשת אופניים בקצב אחר

we:Touring
חופשת אופניים בקצב אחר

 
  • "תגיד, מה אתה עושה בין ה- 16 ל- 24 בספטמבר?"
  • "לא יודע" השבתי מהורהר למאריק תוך כדי שאני מסיים לתדלק בתחנה של מחנה 80.
  • "טוב" השיב מאריק, "תשמע טוב" חידד את שמיעתי, "אתה גדי ואני, יוצאים לטיול טורינג, נוחתים באוסטריה ומשם אלוהים וגדי אחראים". ועוד הוסיף, "זה מתנה ליום הולדת שלך, קנינו כבר כרטיסים, גם לך, מתנה ליום הולדת"
  • נהיה גוש בגרון.
  •  "היום הולדת שלי באוקטובר", פעיתי.
  • "אוקטובר מאוחר, קר." השיב.
  • נכון, הרבה פעמים חשבתי לעצמי שהיום הולדת שלי באמת מאוחר, ב 100 שנה לפחות. אבל זה סיפור אחר.
     
    וכך, התחיל לו טיול אופניים, ששינה את תפיסתי לגבי הכלי המופלא הזה "אופניים" ובצורה קיצונית.

 

בשביל טורינג, צריך אופני טורינג
 
ככה גם התחילו ההכנות. לגדי, יש אופני טורינג, מקצועיים של קונה עם כל הזיווד הדרוש.
 
למאריק ולי, יש אופני 29 רגילים, שלי רוקי מאונטין זנב קשיח, של מאריק סנטה קרוז גם מאותו המין.
 
החלטנו להפוך אותם לאופני טורינג!
 
קנינו צמיגי עיר 700/35 עבי גומי, הכידון נוסר לרוחב 650, סטם הוחלף לזווית זקופה יותר, קרניים מרשימות הותקנו בקצותיו, קסטות ושרשרות הוחלפו בנוצצות, נאבות עברו שיפוץ וגירוז כך גם מסיבי הקראנק.
 
היות וכל הציוד עלינו (למעט אוהלים ושקי שינה) סבלים צפים בעלי כושר העמסה של 12 ק"ג נרכשו בעוז, תיקים קדמיים, המותקנים על הכידון הופיעו מעבר לים והותקנו לאחר כבוד .
 
תיקי הציוד היו סאגה בפני עצמה, הוחלט על "קיטבג" אטום למים, עברנו על כל חנויות החיילים שמציעות משרוך נעל ועד טנק מרכבה סימן 3 בתנאי שאתה מוכיח שאתה באמת מתגייס לשריון, ואיתרנו 2 תיקים בעלי נפח של 30 ליטר.
 
גם אמצעי קשירה הוא סיפור, איתרנו ואלתרנו מספר סוגי גומיות בעלי נעילות שונות המאפשרות שחרור מהיר מצד אחד, וחוזק מהצד השני.
 
 
 
 

 
קדימה לדרכים
 
התוכנית בגדול, הייתה שאנחנו יוצאים ברכיבה מהנתב"ג האוסטרי, יהיה מה יהיה!
 
ואז נהיה חושך... אבל יצאנו בעוז ללילה האוסטרי שהסתבר די מהר שחוץ משהוא אוסטרי, הוא גם קר.
 


 
בתוכנית המקורית, ראינו שיש כפר במרחק של 8 ק"מ מהשדה, נישן שם פסקנו מול המפה כמה שבועות קודם לכן. אבל מין הסתם כלל לא טרחנו לעדכן את תושבי הכפר החביבים על בואנו המתוכנן. לאחר דיווש קצר הגענו לכפר המתוכנן, אין מקום, השיבו, אבל באוסטרית.
אז רכבנו לכפר אחר, גם שם השיבו באוסטרית שאין מקום. באנגלית רצוצה, מסרו שיש כנס אזורי ענק, ולא יהיה מקום אלא רק בכפר המרוחק כ 20 ק"מ מהכפר בו אנו נמצאים. סאאמק, אז רכבנו... הגענו למחוז חפצינו ב 23:00 מצאנו מיטה חמה, וארוחה טעימה הלכנו לישון, וקמנו לחוויית חיי על אופניים.
 
היום בו השתנתה התפיסה
 
לאחר ארוחת בוקר, הכוללת כמות ממוצעת של בשר וחלבונים אחרים ליום שלם, יצאנו לדרך.  הכיוון? לדנובה.
תחילת המסלול, ליבו של איזור חקלאי ענק, בו זרועים כפרים קטנים מדהימים וסביב מאות שבשבות ענק ליצירת חשמל שהוסיפו לשונות הנוף. 




 
מילה על הניווט. טוב, פה צריך להכיר לכם את גדי, הידוע בכינויו, גדי אלוני. תקצר היריעה וגליון כולו מלתאר את מעלותיו של זה הגד. אבל נתעכב רק לרגע על שתי תכונות מני רבות: הניווט ויצירת קשר עם בני אנוש.
לגדי הזה, יש יכולת לסלק את המילה "טעות" בהקשר לניווט.
גדי גורס, שלכול המקומות השווים, מגיעים בלי לתכנן. וזה (איתו) באמת עובד. הכול הופך לחוויה מאלפת, מרגשת, מדהימה של מקום חדש שבכלל לא היה בתכנון וגם אם היינו מתעקשים, לא היינו מגיעים אליו.
גדי היה קובע את היעד הכללי, פחות או יותר את הדרכים המובילות אליו, ומשם הרשות נתונה והכול נהיה חוויה של נוף ומקומות שתיירים " רגילים" כלל לא פוקדים אותם.
כאן, מתלבשת כמו כפפה התכונה הנוספת, "התחבבות". אחרי מס' דקות במחיצת האיש, איכרים ועוד אוסטרים היו בטוחים שגדי הוא אח שלהם שהגיע לביקור והביא עוד שניים איתו.
בזכות תכונות אלו, פקדנו חוות שונות, התארחנו ביקב משפחתי ובהמשך, זכינו ליחס חם גם בשאר המקומות בהם ביקרנו ובכלל זה מסעדות, צרכניות וסתם מישהו שגדי עצר לשאול לכיוון מסוים.
 
 

 




 
עוד מילה על הניווט, כאן צריך להכיר לכם את מאריק, גם עליו אפשר למלא גליון שלם, אבל לפי שעה, נסתפק בחלק ממנו, יותר נכון, בשעון שלו.
זאת הייתה חתיכת צרה השעון הזה. השעון הזה, חוץ משעה (שהוא לא מראה), היה מראה את כל מה שקשור לצורת הרכיבה- מהירות, מהירות ממוצעת, גובה ובעיקר וזאת הבעיה העיקרית, את המרחק המצטבר מהבוקר.
המאריק הזה, לא היה מוכן לקבל שום מספר דו ספרתי שהספרה הראשונה שלו אינה 9 ותמיד שאף לכיוון התלת ספרתי. כך מצאנו עצמנו מצד אחד מנווטים סטייל גדי ומצד שני, מזדרזים לשמע נחירות הבוז של מאריק המתבונן בשעונו ימח שמו וצועק,: "הוא מראה צב!".

 


 
התכנון היה להגיע לדנובה, ומשם דרומה לכיוון סלובקיה, לחצות את הגבול ולהמשיך בתוך סלובקיה,  משם לעבור לצ'כיה לחצות את חלקה ולחזור לאוסטריה.
לגבי הדרכים/מסלולים, הכול הולך. מדובר בדרכי עפר, סינגלים קלים ומערכת שלמה של כבישים פנימיים שחלקם, מסומנים כשבילי רכיבה לאופניים.
במקומות מסוימים, אתה מגיע למעין תחנת מידע שאין בה אף אדם. אולם שם תמצא מפות, תמונות וסרגלי טווחים, והשיא! כל מערך הכלים הנחוץ לתחזוק אופניים. ממשאבה ועד מפתח שפיצים עובר דרך כל המפתחות הפתוחים הסגורים וסט אלנים משובח.
 
 


 
חייבים מילה על השטרודל פאי. נו זה היה לא מעט פעמים אחת מהמטרות הקצרות של הרכיבה. גדי ומאריק ניהלו בניהם רישום איפה היה השטרודל הטוב ביותר ובכדי שהתחרות תהיה הוגנת, התווספו מלא מקומות. בשלב כלשהו הם התבלבלו ונוצר מתח בין גדי שסבר שצריך לחזור חזרה ולהתחיל לאכול עוד פעם הכול מחדש, לבין השעון של מאריק, שאיים שאם כך, הוא עוזב. פחדנו ממנו אז שמענו לו.

 


 
לאורך הדנובה, מספר שבילי אופניים מרשימים, חלקם סלולים במיוחד, חלקם צבר של כבישים פנימיים המסומנים במספר מסלולים.

 

 
 
תעבורת רוכבי האופניים היא אדירה ומגוונת. פגשנו מלא רוכבי טורינג, כבישונים ואופני הרים. ואוכלוסיית הרוכבים, מגוונת.
 פגשנו זוג הולנדים, בעל ואישה  אשר ייצאו לגמלאות, רוכבים על אופני טנדם שהוסבו לאופני טורינג, יצאו מהולנד ויסיימו, בים השחור.

 


 
הרכיבה לאורך הדנובה, תחזור אלינו ביום האחרון, מדובר בחוויה שלנו כישראלים, היא בלתי נתפסת, הגודל והרוחב, התעבורה בנהר הענק הזה ומערכת הדרכים שהתפתחה מאות בשנים סיבב גדותיו מדהימות.לקראת צהרי היום השני, חצינו את הגבול מאוסטריה לסלובקיה. חשבנו דגלים, מחסומים, מסדר כבוד. שער? פשפש?, כלום, רק שלט. הגענו לברטיסלבה. כאן יש לי חשבון איתם. אביה של אשתי שתחיה, אשר בק, נולד כאן, נשלח למחנות כנער צעיר, שרד אותם, חזר וגילה שכל משפחתו נטבחה עד האחרון בהם. עלה ארצה בגפו. וכאן מתחיל סיפור מופלא אחר.
הגענו למרכז ברטיסלבה, ולמרגלות אנדרטה המייצגת את מיקום בית הכנסת הגדול שהיה במקום ונהרס, עשינו טקס קטן.

 

 
המעבר מאוסטריה לסלובקיה הוא דילוג אחורה בזמן לכמה שנים טובות ואולם, הרגשנו בו מאוד בנוח. גם כאן, רוכבי אופניים נמצאים בכל מקום, בעיקר לאורך הדנובה. כך גם לאורך נהר בשם "מורבה" הנשפך לדנובה אשר לאורכו ובמעלה זרמו, רכבנו בכיוון העיר ברצלב, שם העברנו את הלילה השני.
 
האוויר האירופאי
 
 
מזג האוויר שיחק לטובתנו ברמת ההזמנה. למעט תעלומת הרוחות, מושלם.
 לגבי הרוחות, הן היו שם. למה תעלומה? כי ביותר מפעם אחת, רכבנו נגד הרוח, בנקודה מסוימת, ביצענו סיבוב פרסה, ונחשו מה? שוב רכבנו נגד הרוח.
עוד באותו עניין, בחבל ארץ זה, כמו בארצנו, יש בעיה חמורה של מים. בניגוד אלינו, להם יש יותר מדי מים. הרבה יותר מדי. בנקודת זמן ברכיבה במעלה נהר הארובה, גדי ואני, רכבנו צד לצד. ואני אומר לו: "שמע, נראה לי שהנהר יותר גבוה מאיתנו". לא הספקנו להגיד "ברטיסלבה" ומצאנו עצמנו בעיצומו של "וואסר-טורינג".

 













 
בתום התעקשות של כשעה וחצי, שהמים, הגיעו עד נפש! חתכנו מהנהר הזה ובהזדמנות הראשונה, ניקזנו מהשלדות כמויות מים אדירות.

 

 
המשכנו עוד יום רכיבה בסלובקיה, ועברנו את הגבול לצ'כוסלובקיה, או יותר נכון, הרפובליקה הצ'כית. שוב, שום טקס סתם שלט. בצד אחד כתוב סלובקיה, בצד השני, רפובליקה הצ'כית. אלו הצ'כים, חוץ משהמציאו את הרובה הצ'כי ואת הסקודה, חולי אופניים, כמויות הכסף שהמדינה הזאת משקיעה בתשתיות אופניים פשוט לא יאומן. ובתמורה, מאות ואלפי רוכבים פוקדים את השבילים. אופני הרים, אופני כביש, אופני טורינג. משפחות שלמות מטיילות בסופי השבוע שכל הציוד עליהם, פשוט חלום.
בסקר מהיר שערכנו, פה אחד מצאנו שלרכב בצ'כיה, היה הכי כיף.
בצ'כיה (יסלחו לי על השמטת הוד מעלתה הרפובליקה) רכבנו עוד יומיים וחצי. עברנו את הגבול בצהרי היום, שוב לאוסטריה, פגשנו את הדנובה בנקודה שהיא צפונית  50 ק"מ מוינה וצמצמנו אותם בשעתיים רכיבה. לא כולל הפסקת אפל-שטרודל, בירה ונקניקיות בגודל קייק ממוצע.
 
 
קצת על סדר היום
אז ככה, מתחילים בבוקר מוקדם, ב 08:00 לפנות בוקר. ארוחת בוקר מפוארת הכוללת מיני וסוגי בשר, ביצים מעט ירקות כי זה מה יש, וקפה מעפן.
 
אחרי הקפה, מעמיסים את הציוד על האופניים, קושרים, מטפלים שימון חיזוק וכאלו ויוצאים לדרך.
להזכירכם, ניווט אליבא דה גדי, "נגיע לשם ומשם נראה מה יהיה".
כל בוקר, פק"ל, מתחילים לרכב ואחרי כמה מאות מטר, מאריק צועק שנעצור. גדי ממלמל, "השעון שלו". אנחנו ממתינים שהשעון של מאריק ימצא את הלוויינים, ימצא אותנו ויתחיל לנדנד לנו עם הצב והארנבת שלו.
 
אחרי שעה של רכיבה, מתחילים לחפש איפה שותים קפה ואם במקרה, ותמיד היה, יש במקום איזה אפל שטרודל, בכלל מתאים. אחרי הקפה, בד"כ היינו רוכבים עוד איזה שעתיים שלוש, עוצרים לשתות בירה ומחפשים צרכניה מקומית באחת הכפרים, קונים מיני טובין, נקניקים, גבינות ואחת התגליות, ממרח חזרת, קצת ירקות, קצת  בירות, שתייה קלה ופריכיות אורז/תירס לעבדכם המצולייאק.
מחלקים את הכבודה בין כולם, אורזים ויאללה ממשיכים בדיווש.
רוכבים עוד כשעה שעתיים, מוצאים פינת ארץ משובחת, פורסים, אוכלים ונחים כחצי שעה.
 

בחלק זה של העולם, אלוהים לא כ"כ הוכיח עצמו ולכן לא בדיוק בדקנו מאיזה חיה עשו את הנקניק.
 
 
אח"כ, בודקים שוב איפה אנחנו, קובעים פחות או יותר יעד בהתייעצות כללית מביאים את היעד בפני השעון של מאריק, זה עושה חישובים משלו, מאשר או שלא וממשיכים לרכב.
סביב השעה 17:00 לערך, מתחילים לחפש מקום לינה בטווח של עוד שעה רכיבה ולקראת 18:00-19:00 אנחנו כבר במלון מקלחות וארוחת ערב.

 

 
 
הרכיבה
טוב, זאת, לא דומה לכלום משהכרתי. קודם כל הכבדות של האופניים, כאמור, עוד כ 10-12 ק"ג של ציוד. צמיגים צרים, הרוח עושה בך שמות, בעיקר עם היא באה מהצד. הקרניים, בסוג זה של הרכיבה, מאוד מסייעות, אתה מוצא עצמך לפעמים משנה אחיזה בניסיון נואש להעיר את אחת מהידיים שלא כ"כ התלהבה מהנוף והתחילה לחרופ.

 

 
לרוב בחלקו השני של היום, היינו מסתדרים במבנה ומבצעים דראפט בניינו.
אודה על האמת, לי היה קשה מאוד להיות שני או שלישי. העדפתי להרים את הראש ולחוות את הנוף מאשר להיות תקוע אחרי המעביר של הסובייטי שבמילא ברגע שהסתדרנו אחריו התחיל לדהור כאילו אין מחר.
 
מעת לעת, היינו מתגברים בתמרים שהבאנו מהארץ, סוכריית ג'ל פה ושם. הכנו לנו בקבוק איזוסטאר לכל אחד. בערב, מאריק, כאחות רחמנייה היה עובר ומחלק לנו כדורי מגנזיום ומכין לנו תרכיז חלבון מגעיל לאללה.
גדי ומאריק רכבו עם טייטץ, אני לא מסוגל לרכב עם הפדים האלו ורוכב "נטורל" מכנסי רכיבה בלי חלק פנימי ולכן אני נראה כמו רפתן אחרי חליבה בכל התמונות בהם אנחנו מצולמים.
 
החוויה
מעמדת האוכף, גם שמדובר בדיווש בקצב של 17-20 קמ"ש לאורך שעות, אתה לא מפסיק לבהות בסרט שחולף מול עינך ומתמלא בחדווה, כי אתה, בעצם אחד השחקנים הראשיים בו.
המפגש עם השטח, עם האנשים שחדרת אל שגרת יומם ואתה מלא התפעלות משונות ומזרות שגרה זו. נגנב מהנוף, מהסדר, מהמבנים, מהבתים, מהחקלאות, מהדרכים וממי שאתה פוגש בהם.
מדובר בחוויית טיול אחרת לגמרי, אבל ממש לגמרי.








 
מדובר בחופש אולטימטיבי, חופש כללי, אתה משוחרר מכל חובה, מה שמעסיק אותך זה לבהות ולחוות, לא אכפת לך באמת איך קוראים לכפר הזה או זה, לא מעניין אותך מה השעה ובטח לא איזה יום היום ואתה בכלל לא בטוח באיזה ארץ אתה כרגע. חופש מוחלט. בא לך אתה עוצר, אוכל, נח. עוד בירה? מה יקרה? נישן כאן, נישן שם, עוד שטרודל, ואם אתה באמת טוב בסטלה הזו, גם את השעון של מאריק אתה מצליח לסנן, נו אז רכבנו היום רק 75 ק"מ למה מה קרה? מי מת?

האופניים נותנים לך תחושת בטחון. לא מעניין אותך כלום. גם לא תתפלאו, איכות החלקים שלהם, הבולם במילא סגור מהנחיתה בווינה. אתה מבין, שאתה בטירוף שעיקרה היא הפשטות. היא הציר המרכזי של כל העונג הזה.
שום דבר לא מסובך, אתה משוחרר מלוגיסטיקה, לא תלוי במימד הזמן, וחופשי כציפור במימד המרחב. אתה והנוף שסביבך, הופכים להיות אחד.

 



 
 



פגשנו מלא אנשים, אחד מהם, בחור צעיר אדם שמו, רכב עם אופניים מצ'וקמקים, תיק מצ'וקמק לא פחות וגיטרה מפוארת. זה רכב איתנו כברת דרך, והראה לנו שביל סודי שמוכר לכולם המוביל מסלובקיה לצ'כיה.
 

 
אתה עוצר לשאול משהו אדם שרוכב על אופניו, זה מרגיש חובה לבלות איתך כברת דרך תוך כדי הסברים שוטפים בשפתו שאנחנו לא מבינים אפילו לא מילה אחת ממנה.
 
 

 
לסיכום
כבר השתפכתי כמה שורות למעלה. טיול טורינג, היא חופשה מלאה, חופש אולטימטיבי, משוחרר מכל לוגיסטיקה ותיאום, הכול תלוי בך וברצונותיך, אתה חווה את המקום והנוף בלי שום מסנן.
יש לנו בערך טון תמונות נוף. גדי ערך לנו אלבום מדהים המספר את הסיפור, דקה אחרי דקה.
אבל אלו תמונות נוף, שאנחנו חווינו מזווית האוכף. לא בטוח שהן, התמונות, במידה ונפרסמן כאן בכתבה, באמת ימחישו את העוצמה שאנו פגשנו בה.
עצם העובדה שחצית 3 מדינות והגעת בכל רגע, לאותו הרגע, רכוב, היא היא שעושה חלק גדול מעוצמת החוויה.
 
 אני מחכה כבר לטיול הבא.