ילד מזדקן

ילד מזדקן



 
כשחושבים על זקנה מיד צצה בראש תמונה של קשיש צנום בגופייה ותחתונים לבנים עם אשכים שנראים כמו אבן בגרב וחיוך ללא שיניים המתהלך אפוף עננת ריח נפתלין חריף.  אבל אם נחשוב על זה עוד קצת נגלה שככל שנוקפות השנים גם הזקנה משנה את פניה ועם כל דור שמגיע לפרקו מקבלת גוונים שמשקפים יותר ויותר את מה שעוללו החייברלך הכפופים  בצעירותם.  עוד 40 שנה מהיום למשל, יסבו אל שולחנות הברידג' בדיור המוגן קשישות חביבות שמעל ישבנן הרופס מתנוססים קעקועי טרייבל מהוהים.....  והבנים?  אצל סבאל'ה בחדר כבר לא יתנוססו תמונות מונוכרומאטיות מצהיבות בהן הוא ניצב בסטודיו בתנוחה מבוימת עם מבט רציני בכובע ברט ופפיון,  אלא הגדלות קנבס ענקית בה נראה בצעירותו מרחף עם פולפייס וצבי צב מעל המקפצה הגדולה בבייק פארק בלה ז'ה.
 
תוחלת החיים רק הולכת ומתארכת והעולם מתפתח בצעדי ענק ומספק לנו יותר ויותר ריגושים ולמישהו כמוני שכבר מריח את ה-50 מלמטה זה עושה אפעס,  צביטה בלב..  ה"משבר התודעתי" שלי החל רשמית לפני כשנה כשניגשתי אחר כבוד לסטנד משקפי הקריאה בסופרפארם,  עד לאותו רגע המשכתי לגלוש בחדווה על גלי פרופיל ה 97 שלי ולא חשבתי פעמיים לפני שהתנפלתי על פעילויות שמתאימות לכאלו שגילם חצי משלי,  וכשאני מדבר על פעילויות אני כולל בתוך זה טיפוס על עץ הלימונים  בחצר, ניתורים בטרמפולינה וכמובן גם את החופשה השנתית במורזין על כל שיגועיה וקפיצותיה. כך חייתי לי בללה-לנד, מסניף אסקפיזם בכל הזדמנות ומרגיש כמו פיטר פן.
 
אלא שלאחרונה פיטר פן מתקשה קצת לקום בבוקר..  הגב מציק,  הכתף חורקת ובאופן כללי מרגיש לי כאילו צריך לגשת דחוף להחליף מסבים או מינימום להרביץ איזה גרוז הגון ואם לא די בכך הרי שלחרדתי גיליתי שלאוצר המילים שלי התווספו הברות קרכצען ידועות כמו "אחחח", ו"אייי" שנפלטות מפי לא מעט... התחושות הללו הכניסו את עבדכם הנאמן לסוג של חרדה,  חרדה אמיתית וברורה מהיום בו כבר לא אוכל לטפס על האוכף ולצאת יותר לשבילים... השלב הזה בו הגיל מתחיל לתת את אותותיו מתסכל אותי עד מאד ואם פעם רק התלוננתי על זה ש"נולדתי בשנתון הלא נכון" ו"התחלתי מאוחר מדי" בכל פעם שצפיתי בסרטי הרד בול ראמפייג', הרי שהיום אני חמוץ ונרגן בכל פעם שאני מוצא את עצמי נאבק להשלים איזה קטע טכני שלפני ארבע שנים עברתי כמו כלום... בכלל,  לחיי נכנסה מעיין תחושת דחיפות, שלא לומר היסטריה קלה, להספיק כמה שיותר לפני שיגמר וכל רכיבה שמתבטלת לי מסיבה כזו או אחרת גורמת לי למפח נפש גדול.
 
כשאני נושא עיני לעבר העתיד, מתחוור לי שככל הנראה גם אני בסוף אכנע לתהליך האבולוציה הבלתי נמנע, אמכור מתישהו את הסס"ר שלי ואעבור לרכיבות רגועות, אוותר על הדרופים והשגעת לטובת איזו קבוצת גרופי עצלה עם זווית ראש של 74, אתקין קרניים ותיק אוכף גדול, אלבש טייץ עם מגינים ואתחיל לטרחן את הפורומים בדיונים משמימים נוטפי צדקנות, אבל עד אז, ראס בין עאנק, אני ממשיך לשעוט, כל המנועים קדימה, ואמשיך כך עד שכבר לא אוכל יותר,  ולא זו בלבד אלא שנדרתי נדר לא לאבד לרגע את משובת הנעורים גם אם המקום היחידי בו תהיה קיימת הוא בתודעתי בלבד..  ואתם, הקשיבו לעצתי, צאו לרכוב! כי כל יום שעובר, לא יחזור יותר!

 

רוכבים שקראו כתבה זו קראו גם