יוליה ודימה רפקין בשניים על אחד עם איילון שגיא

משפחת סופר (דופר) על

הרפקינים באחד על אחד עם איילון שגיא

צילום: אלון רון 




 




אם לשפוט לפי החלוקה המגדרית הנומינאלית במצמו"ד (כמדגם מייצג של ענף רכיבת השטח בישראל), הרי שמספרן של הנשים הרוכבות (לדאבוננו), קטן יחסית ביחס לגברים. זוגות שרוכבים יחד, כבר ממש נדיר למצוא ובשביל לאתר כאלו שלקחו את התחביב צעד נוסף ומשתתפים גם בתחרויות (יחד ולחוד), צריך כבר זכוכית מגדלת של שען חרש. ומה בדבר זוגות שגם רוכבים יחד, גם מתחרים ברמות הגבוהות בארץ ובחו"ל, גם מנהלים קריירות מצליחות, גם מגדלים שתי בנות ויש להם עוד זמן להתראיין? ובכן, לא תאמינו, אבל מצאנו אחד כזה... וקוראים להם יוליה ודימה רפקין או – משפחת סופר דופר על חלל בשבילכם.

טוב, קצת הגזמתי עם הסופרלטיבים, כי תכלס לא היה להם ממש זמן להתראיין... לתאם עם הרפקינים מתי יהיה להם זמן לדחוף את עבדכם הנאמן ללו"ז הצפוף שלהם היה די קשה. כמה קשה? בואו נאמר שנפתחה קבוצת וואצאפ ייעודית לצורך זה. ואם זה היה מסובך, תשאלו את אלון רון כמה זמן לקח לו לתאם איתם יום צילומים... ככה זה כשאתה כאמור גם מנהל עסק וקריירה, גם מגדל ילדים וגם רוכב ברמה מקצוענית.

"אל תגיד מקצוענית" אומרים לי השניים פה אחד כשאנחנו ישובים בסלון ביתם ולוגמים תה צמחים. שני התותחים שיושבים מולי עדיין זעים באי נוחות מסוימת כשמכניסים אותם למשבצת הזו ולא משנה כמה גדול אוסף הגביעים והמדליות שמונח על מדף מאחורי גבי (והוא גדול). "אחרי שהתחרתי בחו"ל הבנתי איזה פער אדיר יש ביני לבין רוכבים מקצוענים" אומר לי דימה בסוג של ביישנות. "תראו", אני מנסה לשכנע אותם, "אנשים שמתאמנים לפחות חמש פעמים בשבוע, אין כמעט תחרות בארץ בה הם לא עומדים על קו הזינוק (ואחר כך על הפודיום) וגם טסים כמה פעמים בשנה להתחרות בחו"ל הם מבחינתי מקצוענים, אי אפשר להגדיר את זה כתחביב..." הרפקינים מצקצקים באי רצון מופגן ואחרי עוד קצת משא ומתן אנחנו מגיעים לפשרה – "תרשום בארץ, מקצוענים בארץ". יאללה בסדר.





 




והרפקינים הכירו בכלל על אופנוע...
השנה היא 2001, ספטמבר 2001, 11 בספטמבר 2001... "אצלנו אי אפשר להתבלבל בנוגע לתאריך שהכרנו" הם מתלוצצים. דימה לומד הנדסת מכונות בבאר שבע, מתנייד על אופנוע ומאחר והוא לא סימן V על טיול אחרי צבא, הוא מחליט לעשות הפסקת התרעננות ולצאת לטיול אופנועים ביוון. הוא חובר לבחור נוסף והם מתחילים לתכנן את המסע כשיום אחד אומר לו החבר, "תשמע, יש איזו בחורה שרוצה להצטרף". דימה, שכהגדרתו, "לא בא לו להיות ביביסיטר", מחליט לערוך לבחורה מבחני התאמה ולצורך כך הוא נוסע לחיפה ופוגש את הקנדידטית בחוף הים. הוא נותן לבחורה את האופנוע שלו (XT500) ואומר לה – "ייזדיץ!" יוליה (שבכלל בטוחה שהם בטיול ולא מודעת לעובדה שהיא נבחנת) לוקחת את האופנוע הגדול, רוכבת קצת ונופלת בחול. דימה בשלב הזה חושב שהעסק נגמר, אבל אז הוא רואה שהצנומה הזו קמה, מנערת את החול ונאבקת להרים את האופנוע. אחרי עוד שלוש ארבע נפילות שמלוות במאבק עיקש להרים אופנוע ששוקל 150 קילו ששקע בחול ים דימה מבין שיש לו פה עסק עם פייטרית ומעביר אותה את הגיבוש. הם יוצאים יחד לטיול וכך מתחיל ללבלב לו סיפור האהבה. את החלק הראשון של הזוגיות הם מנהלים על קו  באר שבע חיפה. דימה כאמור לומד בבאר שבע ויוליה במקביל לומדת בחיפה "ומאז אני שונא נסיעות ארוכות על אופנוע" חותם דימה את הפרק הזה בחייהם המשותפים.



נו, ואז אתם מתחילים לרכוב על אופניים?
אחרי שדימה מסיים תואר ראשון ויוליה תואר שני הם שמים קץ לנסיעות הארוכות ועוברים להתגורר יחד בכפר אביב. "מה שחיבר בנינו מהרגע הראשון היה האהבה לטיולים ואקסטרים" אומרת יוליה, "תמיד הייתי מחוברת מאד לפעילויות כאלו (אם זה קורס צניחה בצבא ואז רשיון לאופנוע) לכן באותה תקופה טיילנו המון ברגל, עשינו טיולי ג'יפים,סקי, צללנו ובאופן כללי  חיפשנו אקשן אבל אופניים עדיין לא היו בתמונה". המפנה חל כאשר הם לראשונה יוצאים לטיול אופניים בנחל פרצים. "אבא שלי ארגן לי איזה אופני מדבקה" נזכרת יוליה "אבל אחרי 300 מטר כבר כאב לי כל הגוף. האופניים היו כל כך כבדים ולא נוחים וזה היה סיוט". אבל כפי שכבר הבנתם לא מדובר במישהי שנשברת כל כך בקלות ועל אף הקשיים היא רכבה בגבורה נגד הרוח (זו לא קלישאה, מי שמכיר את הרוחות במישור עמיעז יודע על מה מדובר...) וסיימה את הטיול כמו גדולה. גם דימה התחיל את הקריירה הדו גלגלית המפוארת שלו על אופני מדבקה. אחרי כמה רכיבות ניסיון שגרמו ליוליה ולו להידבק בחידק הרכיבה הוא משקיע 600 שקלים חדשים טבין ותקילין ורוכש לעצמו ממגה-ספורט זוג אופניים חדש. "הארגז הגיע הביתה" הוא משחזר, "אבל אחרי שהרכבתי אותם הבנתי מיד שעל הדבר הזה אין סיכוי שאני רוכב. החזרתי אותם, קיבלתי זיכוי והתחלתי לחפש משהו יותר רציני". אחרי נבירה באתרי יד 2 הוא בסוף מתביית על לא פחות מ- Iron Horse yakuza aniki. "לי קנינו גם Iron Horse זנב קשיח וככה התחלנו לטייל, הוא עם ה-20 קילו ואני עם שלי" צוחקת יוליה. אחרי שזוג החברים עמם הם רוכבים פורש מהתחום יוליה ודימה מחפשים עם מי לרכוב ונופלים על פורום בשם וליק (http://www.velik.org/) ואם הצליל מעלה בדמיונכם ניחוח של בורשט, הרי שלא בכדי הדבר כי באמת מדובר בקהילה אדירה ותוססת של רוכבים ששורשיהם נטועים באדמת אמא רוסיה, מעין גרופי מזרח אירופאי.





 




ואז הגענו למנרה
"ושם התחלנו להבין קצת יותר לעומק את הפער בנינו לבין ה'סצנה'" מספרת יוליה, "ידענו שמנרה זה מפחיד אבל רק כשראיתי רוכבים שעלו איתנו ברכבל מתחילים להתארגן על צבי-צב ופול-פייס קלטתי לאן נכנסנו". "היינו מאד בקטע של עצמנו" מוסיף דימה "ולא היינו מחוברים למה שקורה מסביב, ככה יצא שכשהגענו למנרה עם אופני הזנב קשיח של יוליה וטייץ אנשים הרימו גבה, שלא לומר התלוצצו על חשבוננו...".
בשנת 2008 חל המפנה הגדול. "באותה תקופה החלטתי שאני חייבת לממש את הטיול אחרי צבא שלא היה לי..." אומרת יוליה, "החלטתי שאני נוסעת לארה"ב ולדרום אמריקה. דימה בתזמון מצוין גם מציע לי להתחתן ואז אנחנו מחליטים שדימה יצטרף אליי לטיול בארה"ב, נתחתן בוגאס, ירח דבש (שכלל טיולי אופניים מדהימים ב(Utah- ואז דימה יחזור לארץ ואני אמשיך לטיול בדרום אמריקה. . "זה לא רק החתונה והטיול" מוסיף דימה, "אז סוף סוף החלפתי את המפלצת שלי. נסענו יום אחד על כביש החוף ואז עובר אותי רכב שעל הגג שלו מתקן אליו קשור זוג אופניים שמיד תפס לי את העין, רדפתי אחריו רק כדי לראות מה זה. אלו היו סנטה-קרוז נומאד ואני הייתי מאוהב. החלטנו שכשניסע לארה"ב נבקר בסנטה קרוז ושם גם אקנה לי נומאד משלי וכך היה".
כשדימה חוזר לארץ  הוא מרגיש כבר קצת יותר שייך לסצנה ובטוח ביכולות הרכיבה שלו מחליט להשתתף לראשונה בתחרות. הוא מגיע לאחת התחרויות הראשונות שמארגן כספי בסבב המיני-דאון היל ומתייצב בחורשים. הברנש הגבוה והחייכן הופך מיד לחביבם של הרוכבים כי הוא גבוה, וחייכן ונחמד. זה ושיש לו טנדר אדיר ממדים שמצוין להקפצות.

בן קדמי – לתשומת לבך...
"אותה תחרות בחורשים היתה עבורי אירוע מכונן" מספר דימה, "וזה קשור לבן קדמי. בזמן שהתאמנו לתחרות התעכבתי על איזה קטע במסלול שהיה בו קיקר קטן ואחריו סיבוב מדורדר. אני עומד שם, מנסה לפצח את הקו הנכון ואז פתאום מגיע בן קדמי בטיסה, מדלג מעל הקיקר, עף לתוך הסיבוב ונעלם. אני הייתי פשוט בהלם. כמהנדס היה לי ברור שמה שהוא עשה נוגד את כל חוקי הפיזיקה אבל בכל זאת זה קרה לי מול העיניים... ובנקודה הזו הבנתי את הפער האמיתי בין רוכב ממוצע לרוכב טוב באמת ושם, ממש ברגע ההוא, החלטתי שגם אני רוצה להיות כזה".
ואיך את נשאבת לעניין? אני מפנה שאלה ליוליה, "פשוט מאד" היא עונה, "דימה ואני תמיד עשינו הכל יחד וכשהוא החליט לקחת את העסק ברצינות והתחיל להתחרות, ההצטרפות שלי הייתה דבר טבעי וכך מצאנו את עצמנו יחד נשאבים עוד ועוד לתוך העולם הזה".





 
 




ותודה להורי שהביאוני עד הלום
את התחרות של אותו סבב במשגב יוליה כבר רוכבת בהיריון והנה, הרפקינים הופכים למשפחה. בשלב הזה של השיחה אנחנו מתחילים לצלול לעומקה של מערכת היחסים הכל כך מורכבת הזו של שני אנשים שלכל אחד מהם יש עבודה מסודרת (דימה הוא בעל עסק וליוליה תפקיד בכיר ככלכלנית) שלצידה מתנהלת קריירה ספורטיבית לכל דבר ועניין ובנוסף לכל אלו צריך גם לנהל בית ומשפחה, אז איך לעזאזל מצליחים לעשות את הכל יחד...
"בלי ההורים שלנו" פוסק דימה בנחרצות, "לא היינו מצליחים לעמוד בזה, בטח לא בצורה שאנחנו מתנהלים בשנים האחרונות. העובדה שההורים שלנו תמכו בנו מהרגע הראשון, איפשרו ומאפשרים לנו את הגמישות והחופש להקדיש את הזמן הפנוי שלנו לפני ואחרי העבודה לאימונים מסודרים, היא זו שהופכת את כל הדבר הזה לבר ביצוע".
מעניין אותי, אני שואל, אם אתם יכולים לשים את האצבע על הרגע בו באמת הפכתם את הרכיבה לסוג של מקצוע. "זה קשור באירוע המכונן השני שלי", אומר דימה, "זה היה כשהחלטתי לצאת להתחרות לראשונה בחו"ל ב- Mega avalanche. אם 'סטירת הלחי' הראשונה הייתה כשראיתי את בן קדמי טס בירידה בחורשים, אז הסטירה (המצלצלת) השניה שחטפתי היתה ללא ספק כשפגשתי לראשונה את הרמה של הרכיבה בחו"ל. פתאום אתה מבין כמה עוד יש לך ללמוד, להשתפר וכמה רחוק יש לך לשאוף".    
ואם בשאיפות עסקינן, הרי שיוליה ודימה התברכו בהרבה מן התכונה הזו...  מאז שיוליה הצטרפה לקבוצתBike Way  ותוכנית אימונים מסודרת לפני קצת יותר משנתיים, סדר היום של הרפקינים נראה כאילו הוא לקוח מעולמה של יחידת קומנדו. הכל מנוהל לפי לוח זמנים קשוח ומסודר, לפעמים ברמת הדקות. שגרת האימונים היום יומית שלהם מחייבת תיאומים לא פשוטים שיאפשרו לשניהם להשלים את היעדים שהציבו לעצמם ואם יש משהו שנוכח באוויר בבית הזה, זו תחושה חזקה של משמעת ברזל. "כשהבנו כמה אנחנו צריכים להשקיע כדי להתקדם" אומר דימה, "הבנו שנצטרך לעשות וויתורים אם אנחנו רוצים להגיע לאן שאנחנו רוצים". "הויתור הגדול ביותר" מוסיפה יוליה "הוא בעצם העובדה שאין לך זמן לנוח. אין לך כמעט זמן לעצמך. אין זמן להתבטל ולא לעשות כלום - מה שלעיתים כל כך נחוץ. לפי התזמון של תכניות האימונים שלנו בוקר אחד אני קמה להתאמן ודימה אחראי לארגן את הבנות ולמחרת זה הפוך, משם שנינו יוצאים לעבודה, חוזרים בערב, לפעמים יוצאים לעוד אימון ואחר כך מקדישים את הזמן לבנות ולמשפחה וברוב סופי השבוע אנחנו שוב או באימונים או בתחרויות".
וזה אפשרי? אולי מישהו בדרך משלם מחיר כבד מדי?
"עד כמה שזה ישמע מוזר" אומר דימה, "ללחץ הזה יש השפעות חיוביות".
תסביר...
"יוליה ואני מאד ממוקדים ומכווני מטרה, העובדה שהכל מנוהל בצורה מסודרת ולפי לוח זמנים קשוח יוצרת מצב של ניצול זמן מקסימלי ובעיקר – יעילות. לא מבזבזים זמן. כשאני מגיע לעבודה אני יודע שאני לא יכול לשבת רגל על רגל ולבהות, ברור לי שאני צריך להספיק לעשות דברים ולכן אני יודע לתעדף ולהגדיר גם בעבודה מטרות ויעדים ולהשיג אותם. באופן פרדוקסלי לכאורה, ככל שיש לי פחות זמן אני משיג יותר כי אני יעיל ויודע מה חשוב ומה פחות חשוב". "לי יש ייסורי מצפון" אומרת יוליה, "אמנם כשאנחנו מבלים עם הבנות, אנחנו לגמרי איתן ומקדישים להן את כל כולנו, זה לגמרי קטע של איכות מול כמות. אבל אין ספק שהבנות מרגישות שחסר להן וגם לי... מצד שני ההישגיות והחתירה למצוינות זה משהו שנוכח בבית ואנחנו בטוחים שגם הבנות סופגות את זה ומבינות כמה חשוב להשקיע ולהיות מסור למה שאתה עושה כי רק ככה אפשר להגשים חלומות. אנחנו נוסעים פעם בשנה לחו"ל כמשפחה (כולל סבא) וגילינו שזו מתכונת מצוינת שמאפשרת לכל בני המשפחה לקבל את מה שהם צריכים. הרבה זמן איכות ביחד וגם רכיבה על אופניים של שלוש שעות אחר הצהרים כשסבא עם הבנות".
ובכל זאת, אני מקשה, לא הייתם רוצים לעזוב את העבודה נניח ולהתרכז רק ברכיבה?
"תראה" אומרת יוליה ואי אפשר לפספס את  הברק בעייניה, "הלוואי שמישהו היה מציע לי חסות ומאפשר לי להתרכז רק ברכיבה. אבל זה כנראה כבר בגלגול הבא. קריירה מקצועית בספורט לא מתחילים בגיל 30. אבל ללא ספק הייתי מעדיפה שהיה לי יותר זמן  לרכיבה. היה שלב בו כמעט קרסתי, זו הייתה תקופת תחרויות עמוסה של כחודש וחצי  שבה  הייתה לי תחרות כל שבוע (ואפילו שתי תחרויות אחת אחרי השנייה באותו סוף שבוע) בכל דיסציפלינה אפשרית (ליגה למקומות עבודה, מרתון, אנדורו, GC  ובסופה גם אליפות הארץ ב-XC) ובאמת היה לי קשה גם לעבוד, גם לנהל את הבית וגם להתאמן ולהתחרות.העומס הפיזי והמנטאלי היה אדיר.
אפרופו החסות, אנחנו מאוד נהנים מהחסות המדהימה והתמיכה המשמעותית שנותנת לנו רשת RECYCLES שמעמידה רשותנו אופני קצה בתחום האנדורו RIP NINER ומעטפת מקצועית שעוזרת לנו רבות בהגשמת המטרות והשאיפות שלנו.
"אני" אומר דימה, "לא חושב שגם לו ניתנה לי האפשרות הזו הייתי בוחר בה. אני אוהב את מה שאני עושה וחשוב לי לקדם את עצמי ואת העסק שלי לא פחות, ואולי יותר, מהרצון להתמקצע ברכיבה".




 





ואיך הזוגיות שלכם (תודה ששאלתי...)
"תראה, אנחנו רוכבים כמעט כל יום" אומר דימה, "אבל בפועל, יחד, אנחנו רוכבים רק פעם בשבועיים... האימונים לא מאפשרים לנו כבר לצאת לרכוב יחד בקטע של טיול כמו פעם אבל העובדה שהאופניים הם עניין מרכזי (ומשותף) שלנו, יוצר סוג של ביחד גם כשאנחנו לא רוכבים כזוג כי אנחנו כל הזמן מדברים על זה וזה יותר ממה שיש לזוגות אחרים" הוא צוחק.
"דימה בעל נסיון ממש גדול והרבה פעמים משמש כמנטור עבורי (וגם ללא מעט רוכבים אחרים)" אומרת יוליה, "הוא כבר ראה דברים, עבר חוויות ומשברים (BEEN THER DONE THAT) ואני מרגישה לעיתים שאני עושה את דרכו רק ב-DELAY של שנתיים ועם ליווי צמוד.
"לאופניים יש בהחלט תפקיד גם בעיצוב הזוגיות שלנו" מוסיפה יוליה "והוא תפקיד מאד חשוב כי למשל כשאנחנו מתחרים יחד במתרון זוגות מדובר בחוויה ואתגר גדול גם לזוגיות. דימה משמעותית יותר חזק ממני, אבל בפועל בתחרויות כאלו הוא עובד לפעמים יותר קשה בהשוואה לתחרויות בהן הוא משתתף לבד. הצורך להכתיב קצב שמצד אחד לא ישרוף אותנו ויחד עם זה יגרום לנו להגיע לפודיום יוצר מצבים לא פשוטים עבורנו. אנחנו צריכים לעבוד כצוות על אף ההבדלים ביכולת וזה דורש המון בגרות ותקשורת מצוינת שהן אבני יסוד לכל זוגיות טובה. כמובן שלא הכל וורוד, יש לא מעט רגעי שבירה אבל זה מבחן אמיתי, פיזי ומנטאלי ואם אתה מצליח לנטרל את האגו, להתגייס למען מטרה משותפת ולהיות שם בשביל בן/בת הזוג שלך, אתה לא רק מגדיל את הסיכוי להגיע למיקום טוב, אלא גם מלמד את עצמך שיעור חשוב בזוגיות. אני ממליצה לכל זוג לנסות לפחות פעם אחת את החוויה הזו, כל תחרות כזו היא כמו מבחן זוגיות מרוכז ומחשל ואתה יכול לצאת ממנו מחוזק".
 "או להתגרש..." צוחק דימה. 

אז מה הוא ה-טיפ לזוגיות מבחינתכם?
"בעיקר תפרגנו" אומרת יוליה, "תעודדו, תשבחו, תתנו אוויר אחד לשני ואת החופש לעשות דברים שהוא אוהב".
"ותרכבו על אופניים" מוסיף דימה.

משברים?
"ברור שיש" אומרת יוליה, "אבל זה חלק מהעניין. החכמה היא לא לתת לרגעי השפל האלו למשוך אותך למטה ודווקא להשתמש בהם כמנוף להצלחה עתידית. דימה מאוד עוזר לי לקחת את הדברים בפרופורציה. "
"אני עכשיו נמצא בתקופה שכזו" אומר דימה, "הנה לך סקופ - אני פשוט עייף וקצת איבדתי את החשק... אני לא לא יודע לומר אם מיציתי או שאני פשוט עייף...".
"אותי זה קצת מבאס" אומרת יוליה, "זה שדימה קצת פחות אנרגטי. אני מודה שאני עכשיו דווקא בנסיקה וממש לא מרגישה שמיציתי ויש בי את הרעב הזה ואם דימה קצת בדעיכה זה אומר שבתחרויות עתידיות זה עלול לפגוע בתוצאה של שנינו...".




 




והנה השאלה הבלתי נמנעת, בתור מי שמשקיעים כל כך הרבה ומקריבים כל כך הרבה מה יש לכם לומר על ענף האנדורו והתחרויות בארץ?
השאלה הזו מקדירה את פניהם של הרפקינים. "אני מודה, אני מתוסכל" אומר דימה, "אחרי שהשתתפתי בתחרויות אנדורו בחו"ל וראיתי איך תחרויות צריכות להראות אני מרגיש שחלק גדול מהאירועים בארץ לא מכבדים את ההשקעה הכל כך גדולה של אנשים שמתאמנים כל כך קשה ומוותרים על כל כך הרבה דברים כדי להגיע למעמד. אבל אני יודע שזה לא תלוי רק במארגני התחרות אלא בראש ובראשונה בעובדה שבניגוד למקומות אחרים בעולם אין לנו עדיין תרבות רכיבה אמיתית. כשהטור עובר באיזה כפר נידח בצרפת אתה רוצה את כל התושבים עומדים בצידי הדרכים, יוצאים מגדרם ומעודדים. אנחנו לדאבוני עדיין לא שם. בנוסף, בחו"ל המימון לתחרויות מגיע לא מדמי ההשתתפות של הרוכבים, אלא מחסויות של גופים מסחריים וגם תמיכה של המדינה ומוסדותיה. גם בקטע הזה אנחנו לצערי רחוקים מאד ממה שקורה מחוץ לגבולות המדינה".
"זה גם העניין של המסלולים" מוסיפה יוליה, "מי שכמונו מתחרה בקביעות בליגת האנדורו כבר די מאס במסלולים שפשוט חוזרים על עצמם. נציין שמארגנים עושים מאמץ להכניס עוד מסלולים אבל זה עדיין מעט. בחלק מן המקרים בגלל לקיים תחרות במקום עם חשיפה גבוהה לקהל הרוכבים/ספונסרים תחרות מתקיימת במקומות לא מתאימים לענף שזה אפילו קצת מביך. תחרות אנדורו בבן שמן? ברצינות? אז נכון שיש פה בירוקרטיה ולא פשוט לקבל היתרים אבל אם נסתכל על דוגמאות יוצאות דופן כמו האפיק, הרי שעובדה היא שאפשר להרים פה אירועים ברמה בינלאומית, רק חבל שיש כל כך מעט מהם".

אז מה לדעתכם צריך לעשות?
"אני חושבת שרק כשהאיגוד יכיר בענף הזה יתקדם פה משהו" אומרת יוליה, "חייבים לדאוג שכל המעטפת הביטוחית תהיה נורמלית, שיהיו מרשלים מקצועיים, שכל עניין מדידות הזמנים יהיה מקצועי ושיהיו פה מסלולים חדשים, מגוונים ובעיקר מאתגרים יותר. חייבים להפתיע את הרוכבים, לרגש אותם ולא להמשיך לטחון את אותם מסלולים שוב ושוב".
"ובעיקר לשנות את המודל הכלכלי של העניין הזה" מוסיף דימה, "אי אפשר להתנות את התחרויות במספר משתתפים, מישהו חייב לקחת אחריות על התחרויות האלו – איגוד, מדינה, חסויות, מציגים, לא יודע. כל עוד מי שמארגן את התחרויות תלוי בכמה מאות שקלים שהמשתתפים משלמים, זה לא יתרומם".

מה התכניות לעתיד?
"עוד יומיים אני נוסע לתחרות סבב ה-
EWS" אומר דימה (הראיון התקיים לפני נסיעתו ומאז חזר. המערכת) "אבל כשאחזור אני לא יודע לומר מה יהיה בהמשך. יש בי כאמור סוג של עייפות ואני אפילו פוזל לכיוון אופנוע שטח... בינתיים יוליה ואני מתכננים פעם בכמה חודשים לצאת לחופשות רכיבה קצרות ומרוכזות, יום נסיעות, שלושה ימי רכיבה מרוכזים והביתה. זה ממש גורם לנו ליהנות".
"אני ממשיכה במלא המרץ קדימה" אומרת יוליה, "יש לי רשימה די ארוכה של תחרויות עתידיות שאני מתכוונת להשתתף בהן ואני אתאמן חזק לקראתן. השנה אני רוצה להתמקד באנדורו ואפילו פוזלת יום אחד לכיוון קטגורית המאסטרס ב-
EWS".

בשלב הזה פורצות לבית שתי הבנות. הן מתעניינות לפשרו של הזר הזה שהתנחל להן בבית אבל תוך שתי שניות הקרח נשבר והן מאיצות בי לגשת אל הויטרינה שם נמצאות היצירות שלהן בלגו. אני מתפעל ומחמיא וכבר נפרד מהרפקינים לשלום. אחרי הכל כבר שיבשתי להם את הלו"ז מספיק ועכשיו זה הזמן של הבנות...