La Famiglia MTB- לוריות בחופשת רכיבה איטלקית

we:FamilyPack
 
La Famiglia MTB- לוריות בחופשת רכיבה איטלקית

צילום: הלוריות


 




אמצע יוני – תוכניות
התוכנית לנסיעה משפחתית לטיול שורשים בזימבבווה, שמלכתחילה נראתה מעט מופרכת, מתבררת כבלתי אפשרית. אולי בשנה הבאה. מגרדים בראש: לאן נוסעים הקיץ? זה צריך להיות מקום טוב לרכיבה, פחות חם מפה, עדיף עם מים, הרבה ירוק ועם שבילים טובים וקלים לניווט. וגם שהקפה יהיה טוב. ואולי איזה אירוע אופנים מקומי נחמד?
פותחים את לוח האירועים של UCI ותוך שלוש וחצי דקות בערך יש החלטה: סוף אוגוסט, איטליה, ואל-די-סולה, גמר גביע העולם ב- 4x, XC ו-DH. קצת אחרי זה יש גם טיסה למילאנו, לינות בואל-די-סולה ובעוד כמה מקומות לפני ואחרי, רכב 9 מושבים (שיהיה מקום לאופנים ולארגזים), כרטיסי כניסה לאירוע שכוללים פסים לרכבל - והתרגשות שהולכת וגואה.
לאט לאט זה מתחיל לחלחל וכל אחד מאיתנו רוקם לעצמו את החלומות והיעדים: צאצא מספר 1, להלן אוריוש (או ג׳וחדום, למתקדמים) רוצה חתימה של דני הארט. מספר 2, הידועה בכינויה מיקו, חולמת לפגוש את ג׳ני ריספדס, האלופה האולימפית משוודיה. אבא גיא רוצה לרכוב את מסלול גביע העולם ואני? אני לא רוצה הרבה. רק לפגוש את רוב ולהגיד לו שהוא נהדר.

22 באוגוסט
הבוקר המיוחל הגיע ואיתו גם תיקונים ברכבת ישראל וגם תאונה בכביש 6 שגורמת לפקקים בכל כביש אחר. ל-ח-ץ!!! מעולם לא הגעתי כל כך מאוחר לטיסה. הידעתם? טיסות לואו-קוסט מתאפיינות במחסור חמור באוכל, שתייה וסרטים מחד ובעודף מחריד של תינוקות בוכים מאידך. מזל שהיה קצר.




 



















 

23 באוגוסט - פונטה-די-לניו
אחרי נהיגה מתישה אל תוך ליל אמש, חיפוש הדירה בסמטאות צרות (אין מספרי בתים) והישישה הקלאסית שבסוף מגיעה עם המפתח (זו שלא יודעת מילה אנגלית אבל מניחה שאם היא תדבר הרבה ומהר אנחנו נבין הכל), קמים לבוקר קריר ושמשי מאד. הכל יפה, ירוק זוהר, הרים גבוהים מסביב ונחל שוטף ליד הדירה. יוצאים בפעם הראשונה למה שיהפוך לריטואל בוקר יומי: קפיצה קטנה למרכז העיירה, קפה זריז בעמידה, כדרך האיטלקים, וקניות לארוחת בוקר ולכריכים למשך היום.
אורזים את הכריכים, מרכיבים את האופנים ויוצאים לסיבוב, לבדוק מה יש לרכוב פה. אבל אין מה לבדוק: העמק הזה הוא מרכז סקי אחד גדול ומתמשך, ואיפה שיש סקי יש רכבלים, ואיפה שיש רכבלים יש שבילי אופנים. וסימון. ומפות אם צריך, אבל לא צריך. נורא פשוט. היום הזה מסתיים ב-67 ק״מ של אושר וצווחות שמחה של כולנו, אבל בעיקר מצד מספר 1,  שבגדול מעדיף שהשיפועים יהיו כלפי מטה ועל כן שמח מאד שאלה ההפוכים בוצעו באמצעות רכבל. למי מכם שאוסף טיפים, רשמו לפניכם: Ponte di Legno - אחלה בייקפארק עם מגוון Flow Trails, מסלולי אנדורו טבעיים, קפיצות והמון יופי. ותודה לדרור פקץ׳ על ההמלצה - בקרוב תקבל הזמנה לארוחת ערב.




 

























 


24 באוגוסט - מתחילים להתקרב אל ואל-די-סולה
חוצים את מעבר ההרים המפורסם Passo del Tonale ברכב, יורדים עד למטה ואז עולים שוב חזרה ברכיבה בשטח. מסלול של 47 ק״מ, חציים 1500 מטר טיפוס אינסופי ביער יפהפה, ולא כולל רכבל בודד + סינגל מהמם בראש הפס, לבידור וחילוץ העצמות. הפעם עיקר השמחה מתרכז אצל מספר 2, שבשנה החולפת הפכה למפלצת עליות קלה ומרושעת. מה לעשות, קבוצת רכיבה הומוגנית יש רק בחלומות ואפילו אצלנו במשפחה כל אחד אוהב משהו קצת אחר.
לפנות ערב אנחנו חוזרים לאוטו, סחוטים מהעליות ומשוקשקים מהירידות, ומשלימים את הנסיעה הקצרה לואל-די-סולה. מפלס ההתרגשות ממשיך לעלות בהדרגה עם כל רוכב מסוקס במדי קבוצה שנצפה על הכביש. זה קורה. זה ממש קורה! בעיירה קומצדורה, הצמודה לאתר התחרות, עמוס מאד וקשה למצוא חנייה. הוואן שחוסם לנו גישה לפיצריה ממותג Absolute Absalon ואני ממש מתאפקת לא להשאיר לו מדבקה של יום הרוכבת על הטמבון. יאללה, ג׳ולי, שיהיה בהצלחה מחרתיים! בונים עליך.




 
















 



25 באוגוסט - DH Qualifications וגמר 4X
הדירה שלנו משקיפה מלמעלה על העמק הירוק, עם מגדל הפעמונים של הכנסייה הקטנה מול החלון ורחוב של כפר איטלקי קטנטן ומשופע מאד. יורדים ברכיבה 4 פיתולים בכביש, קפה בקומצדורה ו-אנחנו בתוך האירוע. ים של מתחמי קבוצות צבעוניים, משאיות ענק, וואנים מכל הגדלים, מוסיקה ואווירה מחשמלת. המכונאים והרוכבים טרודים בהכנות. לא עוברות שבע דקות ולילדים יש כבר תמונה עם נינו החייכן, מכונת יחסי ציבור מצוינת שכמותו. מיקו עומדת להתעלף. אוריוש, לעומתה, שומר על קור רוח וניגש בפאסון לקבל מדני הארט את החתימה המיוחלת על הקסדה. מכאן ואילך זו פשוט חגיגה של אבק כוכבים וניסיונות לזהות כמה שיותר פרצופים ולהשיג כמה שיותר תמונות וחתימות. מטיילים על המסלולים, צופים ברוכבי ה-XC מתאמנים ובדאונהילרים מתמודדים על מספרם ברשימת הזינוק למחר. אני חושבת על אנשים כמו נימי כהן ומרגישה קצת כמו סנאי בלי שיניים, אבל עדיין מתרגשת. פתאום, באוהל של קבוצת הדאונהיל של סקוט, אני רואה את רוב יושב על בירה עם קלאודיו קלורי ומבלבל את המוח. אני צועקת לו Hey, Rob, howzzit going והוא מנפנף לי חזרה עם חיוך גדול ולבבי. איזה אושר.
אחרי שלושה ערבים באיטליה הבנו שארוחות ערב שמבשלים בדירה הן לא רק זולות יותר אלא גם הרבה יותר טעימות. אז התפריט הערב הוא רביולי טרי עם בשר ברוטב אמאטריצ׳יאנה, סלט ירוק ובקבוק קיאנטי זול להפליא ונהדר לא פחות. אוכלים מוקדם ויורדים שוב לאירוע, לראות את גמר ה-4X (בעברית: פור-קרוס. תחרות קצרה ואלימה בסגנון טורניר בין 4 רוכבים על מסלול קצר, משופע ומלא קפיצות ענק. תפתחו יוטיוב, נו). בדרך אנחנו פוגשים את חברי נבחרת ישראל, שצומצמה מאד עקב פציעותיהם של שלומי חיימי ואורי לאונציני: גיא זסלר וגיא לשם, רוכבי האנדר 23, עם מאמנם דרור פקץ׳. הם מקבלים טחינה, ד״ש מהבית והזמנה לאכול אצלנו בדירה בערב למחרת, לפני התחרות שלהם.




 










 





 




26 באוגוסט - DH!!!
בשני הימים הבאים יש לנו, כאמור, פס חופשי לרכבל. ניצלנו אותו לבלות את הבוקר ברכיבה זריזה, לפני תחילת התחרות. עולים גבוה גבוה, לשקט המרוחק שמעל כפר התחרות ויורדים באחד ממגוון המסלולים של הפארק. 13 ק״מ (ו-1250 מטר ירידה) של סינגלים נפלאים ביער עבות, עם קצת שורשים (יבשים, למזלי), גינות סלעים בטוב טעם, סוויצ׳בקים שנבנו בידיים אוהבות והמון המון תענוג.
בשעה 13:00 אנחנו מתייצבים שוב בפתח הרכבל, הפעם ללא אופנים אבל עם כובעים מטופשים, נעלי הליכה, 3 בקבוקי בירה ומלא כריכים. עולים לתחנת האמצעית, שבה ממוקם שער הזינוק ומספיקים לראות את ראשונת הרוכבות מזנקת לתחרות הגמר. קשה לתאר את ההתרגשות, זה פשוט כל כך יפה ומטורף. מתחילים לרדת לצד המסלול ועוצרים לעודד כל פעם שחולפת על פנינו רוכבת. השיפועים לא ייאמנו. עם רב נודד איתנו מטה לאורך המסלולים, אבל אפילו ללכת את זה לא קל. ביומיים הבאים אסבול משרירי ארבע-ראשי תפוסים א-לה-חצי מרתון ירושלים, רק מלרדת ברגל מסלול DH של שני ק״מ וחצי. אחרי שחולפות על פנינו הטוענות לפודיום מרים (״פומפון״), רייצ׳ל, טאני וטרייסי, כל אחת עם גל הרעש, הקריאות, צלצולי הפעמונים ונפנופי הידיים שמלווה אותה, משתרר שקט על המסלול וכמו לפי סימן מוסכם כולם מתיישבים על האדמה בין העצים, פותחים בירה ולועסים כריך בשקט.
הקראחנה מתחדשת עם תחילת זינוקי הגברים. המהירויות מסחררות והביצועים מטורפים. כנ״ל הנפילות והתקלות. כמובן שאין לנו דרך לדעת מי יושב כרגע על הכיסא החם, אז החוויה שונה מאד מלראות את התחרות בשידור החי ברדבול TV. ממשיכים לרדת למטה עם הקהל ההולך ומתעבה. בהזדמנות זו אני והאוזניים שלי רוצות לשלוח ד״שׁ חמה לסטיבי סמית׳ ז״ל ולבקש שאם הוא יכול לדבר עם החבר׳ה שלו שיפסיקו עם השטות הזו של עידוד באמצעות מסורי שרשרת, זה יהיה מאד נחמד. אולי יותר אנשים יזכרו אותו באהבה ולא יאחלו לו למות שוב. תודה.
לקראת הזינוקים האחרונים אנחנו כבר רצים למטה, כדי להספיק לראות את הכוכבים בסיום. בשטח הפתוח שלקראת קו הסיום יש גם מסך ענק וגם אפשר לשמוע את הכרוזים מפרשנים (אם החבר׳ה של סטיבי לא מפריעים), בקיצור לקבל את כל החוויה. היה טירוף, היו דרמות, היו לי דמעות בעיניים כשראיתי את גרג מינאר מקרטע וגורר אחריו את הצמיג המפורק, כי נורא רציתי שילך לו, ובסוף קיבלנו עם כל הקהל האקסטתי את פני הזוכה הדי-צפוי, ארון גווין. ניעורי שמפניה, גביעים, זרים, נערות פודיום בעקבי ענק ואחרי עוד נפנוף לבבי לרוב, אנחנו ממהרים לעשות קניות לארוחת ערב. אני אוהבת אתגרים והרפתקאות, אבל המחשבה על קלקול קיבה לכלל נבחרת ישראל באדיבותי, מכניסה אותי ללחץ קל.



 














 



 
27 באוגוסט – הופ, יולנדה!!!
היום אין זמן לרכוב בבוקר. קמים מוקדם, מתארגנים והולכים לראות את כל התחרויות: אנדר 23 נשים, אנדר 23 גברים (עם גיא וגיא שלנו), עלית נשים ועלית גברים. חתיכת יום עבודה. אתמול המסלולים העלו אבק יבש, אבל בערב הגיע גשם גדול והכין לרוכבים מסלול דביק ומושלם. לחבר׳ה שלנו לא הלך טוב (אני מקווה שלא בגלל האוכל...) אבל בחלקנו נפלה הזכות לעודד אותם בעברית ולראות בלייב איך הם נלחמו כמו אריות.
התחרויות מתקתקות כמו שעון, הכל בזמן, הכל מסודר למשעי למרות הקהל הענק, והיום המדהים הזה עובר לנו במהירות. בכל אחד ממקצי העלית אנחנו מתחילים בטיול על המסלול, עם עצירות צפייה ועידוד במקומות המעניינים ומסיימים בדהירה למטה, להמתין על קו הסיום למנצחות והמנצחים ולעודד עד אחרון הרוכבים. עם כל הקפה זוכרים יותר שמות ומצליחים לעודד באופן אישי. אצל הבנות הקרבות בין יולנדה נף ליאנה בלמוינה היו נהדרים לצפייה. אצל הגברים היה אולי איזה רגע של מתח, אולי תקווה קלה שמשהו ייחודי יקרה, אבל כצפוי, נינו שורטר שיחק עם העכבר התורן שלו (הפעם זה היה סטפן טמפייר המוכשר) עד אמצע ההקפה האחרונה ואז, כהרגלו, ניצח. בהחלט מדהים ובהחלט אדיר לראות את האתלט הפנומנלי הזה מקרוב. ג׳וליאן אבסלון גם הוא לא אכזב, ולקח מקום שלישי, למרות עצם הבריח שזה מקרוב נשברה. יופי, ג׳ולי! עוד קצת התרגשות, עוד קצת רעש בקו הסיום – וזהו. הכל נגמר. 



 














סוף דבר
בנסיעות משפחתיות לחו״ל, נהוג להתלונן על הילדים שלא מפסיקים לריב. הייתי רוצה גם להתלונן, אבל הריב שמתגלע כרגע רק ממלא אותי גאווה: הוא רוצה לרוץ להחליף בגדים ולהספיק לרכוב עוד מסלול לפני שסוגרים את הרכבלים, היא רוצה להישאר לראות את כל הפודיומים עד הסוף. אחחח, כמה נחת. כיוון שכנראה רק פעם בחיים נראה את נינו זוכה בפעם השישית ברצף בגביע העולם, אנחנו נשארים. יושבים על הספסל העליון של הטריבונה, רחוק מהצפיפות אבל ממש מתחת לעמדה של רדבול TV, אותה מאכלסים פרשני האירוע, בארט ברנג׳נס וכמובן, האחד והיחיד – רוב וורנר. רוב ואני מכירים כמעט עשרים שנה, עוד מזימבבווה: אנחנו היינו לקוחות וחברים לרכיבה של ג׳ון פן-סל, הבעלים של חנות GIANT בהרארה הבירה ורוב היה תלוי על התקרה של חדר המכונאי, בפוסטר מפואר מתקופת ה-DH המקצוענית שלו. ומאז אני שומרת איתו על קשר. חד-צדדי משהו, אבל מלא אהבה. אני מחכה בסבלנות ושנייה לפני שהם יורדים מהעמדה מגיע הרגע שלי: ״רוב, אתה נהדר! תן חיבוק. עכשיו לחייך יפה למצלמה...״.



 



הפודיומים נגמרו, האירוע מתקפל מסביבנו במהירות שלא תאומן. מחר מחכה לנו יום רכיבות מטריף בבייק פארק ואל-די-סולה ואחריו עוד 4 ימים בבורמיו וליוויניו. היריעה פה קצת קצרה אז אסיים בזאת, אבל עם המלצה מאד לוהטת: בפעם הבאה שאתם מחפשים איפה לרכוב, לכו על איטליה. לא צריך לשבור את הראש – הפארקים מעולים, הכל ירוק ויפה והקפה - פרפקטו. מוזמנים לראות ב-Strava של לוריה כזה או אחרת. ותעשו לעצמכם טובה גדולה ותכניסו לתוכנית איזו תחרות עסיסית... על לא דבר.




עכשיו קצת בייק סלבס שביקשו להצטלם על הלוריות....





























 

רוכבים שקראו כתבה זו קראו גם