נוגה כורם- חווית משתמש של פודיומיסטית ב EWS

 #34 מאי 2017     שטח   
חווית משתמש של פודיומיסטית ב EWS

 נוגה כורם, מקום 3 כללי בתחרות ה EWS, מדיירה פורטוגל
 
צילום: EWS


 



אי אפשר היה להתעלם מגודל ההישג של נוגה כורם במרוץ ה-3 בסבב ה EWS במדיירה פורטוגל. אנחנו כמו רבים אחרים עוקבים אחרי הקרירה של נוגה מאז שהחליטה שאת השנה הקרובה היא משקיע באנדורו בכלל וב EWS בפרט. הצפיות מנוגה בתחרות הזאת היו גבוהות מאוד, בעיקר אחרי תוצאות מדהימות בשתי התחרויות הקודמות בניו זילנד ואוסטרליה. בכללן מקום רביעי, מרחק כמו שניות מפודיום בתחרות האחרונה בטזמניה. נבחרת ישראל ונוגה, גרמו לנו במערכת לעזוב את כל עיסוקנו ביומיים של התחרות, ולהתרכז אך ורק במעקב צמוד אחרי חמשת הגברים והמלכה. את הדיווחים שקיבלנו כל הזמן בלייב בשיחות טלפון, הודעות, תמונות וסירטונים מהגיבורים עצמם ומיפתח סהר ומיכל רייס סהר(אנחנו נוטים להעריך שראיתם... ) אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותנו להישג האדיר של נוגה.
 יש פודיום!! יש פודיום !! יש פודיייייום !!!!!! צרחנו לאוויר ולחלל הסייבר, המלכה עשתה זאת בגדול. נגה כורם, הילדה ממשגב סיימה את המרוץ השלישי של ה EWS, סבב האנדורו העולמי במקום השלישי הכללי. אחרי יומיים של רכיבה עם 90 ק'"מ, 9 סטייג'ים, ו 3000 מטר טיפוס,  נגה כורם עומדת על הפודיום של ה EWS. והיא עושה זאת בזכות ולא בחסד. לשפשף עיניים ולא להאמין אלופת ישראל ב XCO הראתה למקצועניות האנדורו שגנים משובחים ועבודה קשה, יכולים להביא גם ילדה צנועה מ"גבעות משגב", לעמוד על הפודיום לצד לביאות אנדורו מ"ההרים" ולהישיר אליהן מבט. בלי קבוצה גדולה ותומכות, בלי ספונסרים גדולים והרבה כסף, בלי מחנות אימון וטונות ציוד. אבל עם הרבה אמביציה, הרבה עזרה מספונסרים בעיקר מחברות ישראליות, (גיאנט ישראל, שורש, שמיר אופטיקה) הרבה אהבה, וערימות של עבודה קשה.
יממה אחרי הסערה, כשנוגה כבר מסתובבת ברחבי פירנצה, באוטובוס של הסייקלינג אקדמי במסגרת ה day job שלה, תפסנו את המלכה לשיחה ארוכה ומפורטת על מה היה שם בפורטוגל, להלן עיקרי הדברים:

מה קורה מלכככה, אנחנו תופסים אותך בקרחנות הפודיום, בסוויטה המיוחדת שההפקה העמידה לכבודך?
אההה לא ממש, אני כבר עמוק בעבודה. מנסה להכווין נהג אוטובוס איטלקי שלא מבין אנגלית.... כמו שאתה מבין, לא היה לי הרבה  זמן לחגוג, ובטח שלא לישון. תחרות, פודיום, אריזות, קצת חגיגות, ומיד לשדה התעופה ולעבודה באיטליה. ככה זה שאתה מתחרה עצמאי,  מישהו צריך לשלם על כל זה....


טוב ספרי לנו קצת מה היה שם?
הגעתי למדיירה, אחרי שעבדתי עם קבוצת העתודה (CYCLING ACADEMY) בתחרות XC בשויץ, משם המשכתי לשבוע של אימונים וכיף בשוויץ, שם רכבתי קצת עם נטלי שנייטר, חברתי הטובה. (השתתפה כאן בסמרתון האחרון, יחד עם אחיה בקטגורית הזוגות המעורבים), הצטרפו אלינו רוכבת הדאון היל אמילי סיגנטלר ורוכבת האנדורו קמילה בלאג'.  שתיהן גרות לא רחוק מנטלי כך היה נוח להתאמן יחדיו, ואפשר להגיד שהן קרעו לי שם את הצורה. הגעתי למדיירה בשלישי בערב, שכרתי דירה עם 4 בריטים שהכרתי בתחרות הקודמת. יום רביעי הוקדש למנוחה הרשמה והכנות, וחמישי התחילו האימונים הרשמיים על המסלולים.


איך נראו לך המסלולים ואיך היו האימונים?
 עוד בשדה התעופה הרוכבים הזהירו אותי שרוב הסיכויים שיהיה חלק, בבוקר האימונים היה ניראה טוב, והתחיל הגשם ברגע העלינו להר לתחילת המסלולים. ירד גשם כל הזמן מהאימון הראשו , המסלולים בחלקם תלולים, ולרוב סלעיים וחלקים, כמובן ככל שהמשיך הגשם היה יותר ויותר חלק. תכלס האימונים הלכו לי דיי טוב, ומאוד נהנתי, מצד שני מאוד התבאסתי לעוד תחרות שכנראה תהיה בגשם עם כל הלוגיסטיקה הכרוחה בכך.
חלק מהסטייג'ים היו מלאי פידולים ופחות נהנתי מהם, וחלק מאוד אהבתי והתחברתי עליהם.אבל מנסיון התחרויות האחרונות  וכל מרוצי הXC שהשתתפתי בהם, למדתי לשים לב לא לשרוף את עצמי באימונים. מצד אחד חשוב להכיר טוב את המסלול, ומצד שני צריך להגיע עם מספיק אנרגיות ליומיים של תחרות אינטנסיבית. לכן ביום האימונים הראשון עשיתי את רוב הסטייג'ים פעמים והייתי יותר שעות על האופנים, וביום השני רכבתי רק את הסטייג ה-5 פעמים ואת כל השאר פעם אחת. ניסיתי לסיים את האימונים כמה שיותר מוקדם בשביל לארגן את הכל למחר לתחרות וכמובן להיזהר מפציעות ונפילות לפני התחרות.



 



מה היה ביום התחרות הראשון?
הגשם פסק לילה לפני, אבל המסלולים היו מלאי בוץ וחלקלקים. זינקתי לסטייג' הראשון, שבו בד"כ אני ממש לא מבריקה, תמיד קשה לי להתחבר לאופנים ולמהירות, ולוקח לי זמן להתחמם ולהיכנס לזון.  גם כאן ההתחלה היה מאוד קשה,הסטייג' היה מלא בפידולים, אבל הרגיש לי דיי טוב, הייתי מאוד קרובה לעקוף את הרוכבת שלפני, ממש 2 מטר ממנה(ריי- הרוכבת בקבוצת חלומותי- LIV) ואז החלקתי בברם המבוצבץ לקראת אמצע הראן. לא קרה לי כלום מבחינה גופנית, אבל עפתי מהאופניים והייתי צריכה לרוץ אליהם חזרה. איבדתי המון זמן, והייתי בטוחה שזה מחרב לי את כל התחרות. בדיעבד מסתבר שהגעתי במקום 6 בסוף הראן, אבל לא היה לי מושג. בהמשך סטייג'ים 2 ו-3 היו סבבה והרגשתי בהם טוב.
נוגה סיימה את שני הסטייג'ים( 2,3) במקום השלישי.

 
זה לא מלחיץ אותך שאת יודעת באיזה מקום את ממוקמת?
לא היה לי מושג איפה אני ממוקמת. כמעט ואין זמן פנוי בין הסטייג'ים אחרי העליות. הרגשתי שהלך לי טוב בשניים האחרונים, אבל לא היה לי מושג איפה אני מדורגת. לפני הסטייג' הרביעי היה לנו הרבה זמן להמתין למעלה לפני הזינוק לסטייג' הרביעי, אז גם פגשנו את הבנים שזינקו לפנינו. הבעל של ססיל (ראבנל- המנצחת) זרק לי שסיימתי שלישית, הייתי שמחה ומופתעת אבל לא ידעתי איפה אני מבחינת הדירוג הכללי.



 



איך היה הסטייג' האחרון בידיעה שאת שלישית?
הסטייג' הרביעי היה פחות מוצלח,  מלכתחילה לא ממש התחברתי אליו,  וגם כי תכלס כבר הייתי עייפה וכבר כאב לי רוב הגוף ובעיקר הידיים. לבסוף הצלחתי לסיים ללא נפילות רק עם כמה טעויות קטנות שגרמו לי להאט.


איך היה לעמוד על הפודיום לראשונה?
טוב זה לא ממש פודיום, זה מיני פודיום (יש עוד יום ארוך מחר), אבל מודה שזה מרגש לאללה. כולם באו לברך, הייתה קצת חגיגה, החבר'ה הישראלים שהתחרו באו במיוחד לעודד אותי בסיום, מלא הודעות מהארץ, כל התגובות בפייסבוק, we:Ride... היה כיף. אבל לא ליותר מידי זמן. רצתי לשטוף את האופניים ולהכניס אותם לתיקונים באוהל של שימנו המדהימים, שפעם נוספת הצילו לי את התחרויות והכינו לי את האופנים למחרת. התיקון היה ארוך מכפי שתכננתי, ואחרי מסאז' לידיים שהיו גמורות (שהייתי צריכה לארגן לעצמי), מצאתי את עצמי יוצאת מכפר התחרות רק ב 19:30 (לפני מקחלת אוכל…). אח"כ עוד הייתי צריכה לבשל ארוחת ערב לכל הדירה ומצאתי את עצמי במיטה לקראת יום התחרות השני והקשה רק ב 22:00. למרות שהייתי גמורה מעייפות רציתי להספיק לראות קצת מהסרטוני גו פרו של השלבים 5-9 להכנה למחר.. בקיצור אנוח בקבר ;-).



 




יום תחרות שני, יאללה ספרי
הייתי עייפה אומנם, אבל באתי מאוד מפוקסת ליום הזה. הסטייג' ה-5, (הראשון להיום) התחיל מעולה. הייתי חדה מאוד ונתתי אחלה רכיבה, ואז פתאום התרסקתי. לא הייתי מוכנה לזה, הכל היה מעולה לפני זה, אבל כבר אמרתי, ראן ראשון תמיד קשה לי. הפסדתי לא מעט זמן אבל החלטתי לא להסתכל על התוצאות. רק בדיעבד ראיתי שסיימתי במקום ה-3.
את הסטייג' ה-6 התחלתי ממש טוב. כאן כבר הייתי חמה, מפוקסת, התנאי היו טובים והאמת שהוא הלך לא רע. אבל גם כאן, ממש לקראת הסוף התרסקות. שוב על הצד השמאלי( שכבר קצת פצוע), התהפכתי על הגב ואיכשהו המגן ברך הימני נתקע בונטיל של הגלגל הקדמי, ולא הצלחתי לקום מהתסבוכת הזאת ולחזור לעמוד. מנסה ולא מצליחה. למזלי מישהו מהמרשלים קלט את זה ועזר לי להיחלץ. אני מגיע למטה, לא מצליחה להתאפק ומסתכלת בתוצאות בדרך למעלה. אני מסיימת במקום ה-9, אבל גם האחרות לא ממש זורחות ואני מבינה שאני עדיין במקום השלישי, ושאינס הגרמניה הממוקמת רביעית שניות אחדות ממני.


מה קורה בסוף של סטייג', המתחרות מדברות ביניהן בעליות, משוות חוויות, משוות זמנים?
לפעמים מספרות חווית מהראנים, התרסקויות דברים מצחיקים, ובסה"כ מאוד תומכות ומדרבנות אחת את השנייה. מספר בנות אני מכירה מהעבר מתחרויות הXC (ומשם הגיע השם XC מאפייה),  אבל את רובם פגשתי לראשונה בתחרויות האנדורו. הרבה מהאירופאים מתקשים עם השם נוגה, אז איכשהו איזבו ( Isabeau COURDURIER) המציאה לי את השם נוגטיןשכולם משתמשים בו כאן. בקיצור הכל מלא רוח טובה והומור =)



 




 אז איך ממשיכה התחרות כשאת יודעת שאת ממוקמת 3 ונותרו לך 3 סטייג'ים?
ביני לבין עצמי, אני משננת שאני צריכה להמשיך לרכב כמו שאני רוכבת ורק להישאר על האופניים ולהפסיק ליפול. יותר מהכל להישאר על האופניים, ולקוות שזה יספיק לפודיום. יצאתי לסטייג' 7, זה סטייג' קשה מאוד ומאוד סקצ'י. כזה שאסור לגעת בו בברקסים מרוב שחלק, מלא סלעים ושורשים, כל נפילה שם היא קטלנית. מאוד חששתי ממנו, אבל מצד שני מאוד נהנתי ממנו באימונים. הצלחתי להישאר מרוכזת ולא התרסקתי,  גם הרגשתי שרכבתי אותו ממש טוב, ובהמשך הבנתי שסיימתי אותו שלישית.
את הסטייג' ה 8 לא מאוד אהבתי, קצת פחדתי ממנו, הוא על מצוק,עם הרבה שיפועי צד, ומסוכן לטעות שם. אמרתי לעצמי לא צריך ללחוץ, יש לי תוצאה טובה ואני רק צריכה להישאר על האופניים. ואז שתי התרסקויות, לא אחת, שתיים. בראשונה ממש עפתי מהאופנים, והשנייה הייתה פחות קשה וארוכה. בשלב הזה, אני אומרת לעצמי, זהו הלך הפודיום, אין סיכוי. אבל אני מגיע למטה, מתחילה לפדל הדרך לסטייג' האחרון, בודקת, ואני שוב שלישית. לא מאמינה... איך?

אז עכשיו את כבר מבינה שיש לך סיכוי גבוה?
כן לגמרי, כאן אני כבר יודעת (יותר נכון מקווה), שאם אני נשארת על האופניים כנראה שיש לי את זה. ואכן נשארתי על האופניים, סיימתי, אבל עדיין לא היה לי מושג מה המיקום הסופי. הבעל של ססיל רץ אליי שוב, וצועק לי שסיימתי רביעית. מיד שאני מראה סימן של התבאסות, הוא מתנפל עליי ואומר לי שהוא עבד עליי ואני שלישית. טירוף!!




 



ואז התחילו הקרחנות?
כן היו חגיגות, החברים הישראלים מיד באו לברך ולחבק שזה כבר היה כיף גדול. פה בירה מחברים שם בירה עם אחרים. פודיום, צחוקים על הפודיום- בטח ראיתם את הפראנץ' מאפיה, ראבנל מאפיה (הם באים כל השבט לכל תחרות, הבעל, ההורים חברים, ממש שכונה..) המון התרגשות ופרגון מהמון קבוצות, מתחרים, עיתונאים, כיף לאללה. תכלס הייתי שיכורה כבר 3 דקות אחרי התחרות מכל הבירות והשמפניות =)
מיד אחרי הפודיום ניסיתי להתאפס על עצמי ללכת לארוז את האופנים והציוד להתארגן ולחזור לכפר התחרות שם הייתה אמורה להיות מסיבה. אבל באנדורו עד כה לא הצליחו לארגן מסיבה מוצלחת, בטח לא בייחס למסיבות ב- XC. ב-3 לפנות בוקר הייתי כבר צריכה להיות בשדה, כך שבכל מקרה לא נשאר לי הרבה זמן לישון, אז החלטתי שאני חוגגת ויהיה מה. הבאתי את הרכב השכור לאזור האירוע, חיברתי את הטלפון למערכת, שמתי 99FM והתחלנו להשתולל ברחוב ב 2 בלילה, בקיצור עשינו שכונה.
 
נוגטין ריגשת לאללה, מה התוכניות להמשך?
אני הולכת להשתתף בכל תחרויות הסבב, כולל צפון אמריקה. עכשיו אני נוסעת לעבוד באיטליה וספרד עם הסייקלינג אקדמי, שם ארכב רק על אופני הכביש, ואופני האנדורו יצטרכו לחכות בסבלות בתיק אופנים. אח"כ אני נוסעת לתחרות ה EWS באירלנד, שם אשהה בקראוון יחד עם נטלי שנייטר וטרייסי מוזלי. משם אני חוזרת לארץ לכ-3 שבועות ואז לצרפת לתחרות EWS נוספת, למגה אוולנצ'. מייד משם לארה"ב לעבוד עם הסייקלינג אקדמי, ולעוד 2 תחרויות נוספות בסבב (Aspen , Whitsler)




 



לפי החישוב שלנו, תחרות הבאה עד מקום שני, אל תאכזבי אהה...
הלוואי, אבל זה לא פשוט בכלל. המתחרות שם חזקות לאללה, ולא פראייריות, אבל אני מבטיחה לתת את המקסימום.

 
רוצה שוב להודות לכולכם על התמיכה המדהימה והעידוד מהארץ
וכמובן שלכל נותני החסות שלי שבלעדיהם זה לא היה קורה:


Giant Israel
Source
Shamir Optical Industry
Alpine Stars
טל אופטיקה- Oakley
מוטו אופן- צמיגי MAXXIS
DAA
Shimano , Lazer
אלמוג אלפומה מאמן הטכניקה
ירון נוף מאמן הכושר
 
מתגעגעת. 
EWS    נוגה כורם    אנדורו