יום הרוכבת 2016- עינת צחור בסיכום אישי

  #22מאי 2016     שטח   
יום הרוכבת 2016- עינת צחור בסיכום אישי
 
כתבה: עינת צחור
צילום: יואב לביא

 
תכף אני אספר לכם את כל החוויות שלי מ"יום הרוכבת", אליו משום מה הוזמנתי בתור כתבת. זה באמת טיפונת מוזר, כי אני ממש לא כתבת, ובאמת שאי אפשר לקרוא לי רוכבת, לא הרווחתי אף אחד מהתארים האלה.



 
 


מה פתאום "יום הרוכבת"?
הרעיון לבוא ל"יום הרוכבת" כמובן לא בא לי מעצמי. מי שקצת מכיר אותי יודע שאני מדירה את רגליי וגופי מכל פעילות שמעלה דופק, או, רחמנא ליצלן, גורמת להזעה (גוועלד).
ואם כבר מזמינים אותי, יותר מתאים לי "יום היושבת. ושותה קפה." נניח.
אני גם חושבת שפיתחתי נוגדנים קטלניים ומערכת חיסון עוצמתית נגד חיידק האופניים, וכנראה כבר לא אדבק בו לעולם. כידוע לרובכם, הרבה מחבריי הטובים (כולל את החבר הכי טוב שלי) הם רוכבי אופניים מוגזמים, והשהייה במחיצתם כלל לא מדבקת עד כה.
מעבר לזה, כבר בשנות ה-90 העליזות, כשנעשו עלי ניסויים של צער בעלי חיים על אופניים, ועוד שיתפתי פעולה, הדבר גרם לי עוגמת נפש בלתי נסלחת, בעיקר הודות לכמה חוויות פח שקשורות לקליטים ולקטע טכני ליד הבית הישן שלנו (קרי- כביש סלול וישר, נניח)
בכל מקרה, מאז ועד היום חלפו הרבה דגמים של אופני טרק על המרפסת שלי, ואני הפכתי לאחת מרוכבות הטנדם המצטיינות והידועות שיש לנו בארץ. זה מתלבש נפלא על כמה וכמה אהבות שלי בחיים: זה זמן זוגי איכותי, אני מתאווררת באוויר הצח, בטבע, בשדות ובדרכי כורכר, אני מוגנת מאחורי גב רחב שחוסם לי את הרוח-פנים והברחשים, אותו גב רחב אחראי על המסלול, ההילוכים והבלמים, ואני פנויה לחפור וללהג, לסמס, לצלם, ומדי פעם גם עושה טובה ומדוושת ("אההה, לולו, פה זה עליה תלולה, את חייבת קצת לעזור לי")
 
בקיצור, הבנתם את רוח הדברים. הידיעה שמדובר באירוע שאני אמורה גם לרכב בו (!) עוררה בי באופן מיידי חרדה איומה, וההכנות ליום הזה כמובן כללו העמסת פחמימות מופרזת, כי ככה אני מתמודדת עם חרדה.



 




 

יום הרוכבת 2016
היות שאני מחשיבה את עצמי כבחורה רצינית ויסודית, היה לי חשוב לברר קצת מראש לאן אני מגיעה:
זהו "יום הרוכבת" הרביעי במספר, כאשר מספר המשתתפות עולה בהתמדה משנה לשנה, והשנה, למרבה השמחה, נרשם מספר שיא של משתתפות – 350 רוכבות !!! והאירוע הוכרז כ- SOLD OUT, ללא אפשרות של רישום במקום.
 
הנשמות הפועלות באירוע (אני יודעת שאומרים נפשות פועלות. פה מתאים נשמות.)
את האירוע יוזמת מנהלת ומפיקה נועה לוריה, שהחיבור שלה לאופניים ידוע, והיא מחברת אותו כאן להעלאת מודעות לסרטן השד עקב סיפור משפחתי, עליו לא שמעתי אלא לאחר האירוע.
נועה נעזרת ברוח גב טובה ומקצועית שהיא מקבלת בשמחה מנמרוד כהן ו-וורן פרייר מ"עז הרים", כשלשלושתם כידוע אופניים, הרים, שמחה ואהבה זורמים בדם, וזה כמובן מורגש היטב.
את נועה אני לא ממש מכירה באופן אישי, אבל מתוך המעט שנפגשנו, שוחחנו בטלפון והסתמסנו, ברור לי שמדובר באישה מיוחדת, 'עם ביציות גדולות', נחושה ופעלתנית, שמצליחה להשרות על סביבה גדולה ואירוע שלם מהאנרגיה הטובה והשקטה שלה, ובולטת הנתינה שלה שבאה ממקום של אהבה, אמונה ורצון כנה לחבר נשים לטבע, לפעילות גופנית, לעשות טוב לעצמן, להיות מודעות, חזקות ומובילות. בדרך, היא מצליחה להפעיל שורה של גופים ואנשים (כולל בעל וילדים כפי ששמעתי) באופן מעורר השראה.






 
 
שותפים ותומכים, וגם מתנדבים:
האירוע בשיתוף עם "אחת מתשע" שעוד נחזור אליהן בהמשך, ובשיתוף מח' הספורט של מועצה אזורית חוף הכרמל, ובשיתוף אתנה - הפרויקט הלאומי לקידום ספורט נשים בישראל, ובחסות GIANT ישראל. 
מאחורי האירוע יש כמות עצומה של נתינה ומספר גדול מאד של מתנדבים שמסייעים: מדריכי קבוצות הנשים, שלוקחים על עצמם משימות הובלה והדרכה, רוכבות "עז ואחות" שמכירות את שבילי האזור ומסייעות למדריכים, וגם אופות, מקשטות, ממיינות חולצות ומתפעלות את ההרשמה, אנשי כרם מהר"ל שמארחים, אנשי איגוד האופנים שתורמים מזמנם לקידום האירוע, צלמים, בני נוער שהתנדבו לסייע, ועוד רבים. 

 


 


אז איך חוויתי את יום הרוכבת?

כמי שמסתובבת מדי פעם באירועי אופניים, בלי לרכב כמובן, אני יכולה לומר, שמתחילת החוויה, אפילו במעמד הרישום, יש תחושה שמישהו חשב עליך, ועשה הכל באהבה ומחשבה שיהיה לך נוח ונעים כמשתתפת. זה כולל ניוז-לטר מפורט לעילא, מסלולים מגוונים שכל אחת, גם אם היא טירונית אופניים (ואפילו אם בכלל אין לה אופניים!) וגם אם היא רוכבת מנוסה יכולה למצוא חיבור, וליהנות ממה שהאירוע מציע, מתחם התכנסות מפנק, חולצה ורודה מהממת, דוכנים שונים ומגוונים כגון דוכן של GIANT ומותג LIV הנשי, משקפי שמש של SPY+ ושל רודי פרוג'קט, ביגוד ספורט של JINGA ושל VN, דוכן הרשמה לטיולי נשים בחו"ל של גורדון טורס, דוכן אומנות, תכשיטים וזרי פרחים ודוכן של מכוורת דבש מקומית. 
הייתה מוסיקה מעולה, אווירה נהדרת, סשן מתיחות מפנק, פאלטאס טעימים בטעם וורוד, המון כיבוד וגם דוכן אוכל דרוזי. 



 
 
 

כמה מילים על המסלולים:
השנה התפלגות הרישום למסלולים הייתה מעניינת במיוחד, כאשר למסלול "הטעימה", המיועד לנשים שמתחילות להתנסות ברכיבת הרים, נרשמו 30 נשים, והוא התנהל בהשכרת אופנים במקום, ורכיבה ראשונית עם מדריכה ומאספת. בהקשר של המסלול הזה חשוב לציין שההשכרה ניתנה לרוכבות ללא עלות נוספת - באדיבות GIANT ישראל. 
80 רוכבות נרשמו למסלול "הרגועה", שכלל 10 ק"מ קלים במסלול מישורי (תכף נדבר על זה, זה בדיוק המסלול אליו נרשמתי, כי אני אישה רגועה ושונאת עליות.)
150 רוכבות נרשמו למסלול "הסימפטית" - 20 ק"מ של שטח כרמלי אתגרי במיטב הסגנון של וורן פרייר (גדול עלי. אולי בעוד שנתיים.)
ומספר שיא של 90 (!) רוכבות במסלול "התוססת" המתקדם - 30 ק"מ שכללו גם את אזור "הכרמל הפרוע" ומטווחי אליקים, סינגל בת שלמה, שפע עליות וירידות וסיבוב סינגלים ביער עופר. ("הכרמל הפרוע" כנראה יישאר חידה עלומה מבחינתי. לא בבית ספרי. וחוץ מזה, חברותיי "התוססות", באמת, מספיק עם זה. חאלאס! אתן גורמות לכל היתר לבעיות בדימוי העצמי.)
דרך אגב, תוך כדי רכיבה רגועה במסלול "הרגועה" עלו לי כמה רעיונות לשמות למסלולים של השנה הבאה, למשל: מסלול "הזורמת" או מסלול "הנותנת בראש", מסלול "הספונטאנית" עם אופציה לקצר או להאריך... ובטוח שאם היה מסלול "הגריאטרית" או "החופרת" הייתם פוגשים אותי שם.



 
 


איך יודעים שאת מלכה ביום הרוכבת? ו/או: הכל מתחיל ונגמר בציוד רכיבה
התחלתי עם וידוי כנה, שאני בהחלט לא רוכבת. כאחת שלא רוכבת, תכלס אין לי אופניים. בעיה קטנה מאד במקרה שלי. החרמתי לעידית שוב את אופני הקצה שלה, וכמובן החלפתי לה את הפדלים (כי קליטים ואני לא חברים טובים) ואם היא הייתה נותנת לי גם את הרגליים שלה, בטח הייתי מנצחת את מקצה "הסימפטית". בקיצור, הגעתי מצוידת פלוס לבוקר האירוע, תוך שאני מתרשמת מיכולת העמסת האופניים שלי על האוטו (באדיבות איתמר צחור, בשביל מה מגדלים ומטפחים אותם, לעזאזל?)
בעמדת ההרשמה קיבלתי חולצה וורודה מהממת שהתגאיתי ללבוש, וחייבת לציין את החיוכים והאדיבות של כל המתנדבים והעוסקים במלאכה- קבלת פנים חמה ונעימה.
 
 למרות שאני לא חובבת תלבושות אחידות, יש משהו משובב נפש ומקסים בחבורה ענקית של אנשים שכולם וורודים, וזה משפיע באופן ישיר על המחשבות לדעתי. שלי הפכו וורודות ממש מיד.


 
 


GIRLS POWER
קבעתי להיפגש עם תמי לוגסי המהממת, אבל כשהגעתי, היא כבר נעלמה במסלול "התוססת" כיאה לה, ולמזלי השאילה לי את יעל, אחותה הלא פחות מהממת, לרכיבה משותפת במסלול "הרגועה". עכשיו תראו. אני חשבתי שפה בדיוק יגיע הקטע הזה שאני מקטרת על המסלול, שהבטיחו שיהיה רגוע, בלי עליות, ובסוף סבלתי נורא ואוי אוי אוי. בפועל, יצאנו במזג-אוויר מושלם, רכבנו שתינו על המסלול (המסומן באופן מושלם) בהשתאות, נהנינו מאד מהנוף המקסים, נהנינו מאד מהאופניים ותכלס עפנו על הדרך ועל עצמנו. עד כדי כך, שנגמר לנו מהר מדי, ויצאנו לעוד אחד. נשבעת! כנראה נרשמות יחד ל"אפיק ישראל" 2017. (פחחחח..)
בדרך פגשנו המון רוכבות, מכל מיני סוגים, ואני חושבת שהמשותף לכולן היה המצברוח המרומם, וההנאה שניכרה על הפנים. גם במתחם עצמו, בתום הרכיבה, אפשר היה לחוש שמחה ושביעות רצון, הרוכבות חזרו כל אחת מהמסלול שלה עם חוויות טובות ותחושת הצלחה ויכולת, ודיווחו על ארגון מוצלח, מסלולים יפהפיים ואווירה טובה.
 


 



עלילות ה"עאלק רוכבת עאלק כתבת" במתחם האירוע
כמה כיף לסיים רכיבה וגם במתחם עצמו להרגיש שחשבו עליך ודואגים לך. מוסיקה נעימה, עמדת שתייה חמה, בננות, בירה, ושלל דוכנים מפנקים.
אני מודה שבאורח פלא בדיוק כשהתחיל סשן המתיחות, הייתי עסוקה בארטיק פאלטאס הורוד שלי, (בינינו, כמה פעילות גופנית אני יכולה לשאת ביום אחד?) אבל במבט מהצד היה נראה מענג, חתמתי עם כף ידי על אמנת הרוכבת – מה שנורא מצא חן בעיני, אבל אני מקווה שלא חתמתי על שום דבר שמחייב אותי באמת לרכב לנצח, ובהחלט עשיתי חייל בדוכנים ברכישות לעצמי. (רגע, זה לא היה "יום הרוכשת?")
 
כאמור, יום הרוכבת הוא בשיתוף עמותת "אחת מתשע" והכנסותיו מועברות לעמותה. אחת המטרות ביום הזה היא לעורר מודעות לסרטן השד, ולקדם את בריאות האישה ואיכות חייה. מנכ"לית עמותת אחת מתשע, סיגל רצין, הגיעה לאירוע עם שתי מתנדבות מהעמותה, ויחד הציגו לרוכבות את פעילות העמותה למען החולות ומשפחותיהן ולטובת העלאת המודעות לאבחון וגילוי מוקדם. כמו כן מיכל מהעמותה חלקה איתנו סיפור אישי מאד מרגש ומעורר השראה, שלא השאיר עין אחת יבשה.



 



סוף דבר
אני חושבת שדי בולט לאורך הכתבה שנהניתי, ואפילו נהניתי מאד, ושזאת הפתעה גדולה עבורי. אם המטרות היו להוציא אותי לטבע, לחבב עלי את רכיבת אופני ההרים, לקדם פעילות גופנית (בקיצור קומי מהספה פדלאה!) ולהעלות מודעות לסרטן השד- כל אלו מטרות שהושגו בכל הקשור אלי.
ואני אפילו יכולה להודות בהכנעה, שיש משהו באנרגיה שעיקרה נשית, שהוא שונה, ונעים,  ומעורר רגשות אחרים וטובים, ואני אומרת את זה, כי בבסיס אני לא כל כך אוהבת אירועים שמוגדרים מגדרית. תכלס, בדרך כלל יותר שמח לי כשהבנים והבנות ביחד...
מהזווית של מי שמודעת למאמץ ולהשקעה שבאירועים כאלה או דומים לזה, אני חייבת לפרגן מכל הלב- כל הכבוד לכל מי שנטל חלק בארגון והוציא לפועל את "יום הרוכבת".
ברור לי שחייב להיות מעורב בזה צוות גדול של אנשים, שמתחייבים ומתמסרים, ובמקרה הזה גם מרגישים שאר רוח, שפע רצון טוב ואהבה.
אז תודה רבה מכל הלב לכולכם.
ומי יודע, אולי נפגש ביום הרוכבת החמישי?


 
 
 
 
 

רוכבים שקראו כתבה זו קראו גם