הספרדים באים! Exploro XPDTN3 בטיול בייקפאקינג לא שגרתי בישראל

 
 
we: Bikepacking

הספרדים באים!

 Exploro XPDTN3 בטיול גראבל הרפתקני בישראל


תמונות: Marc Gasch/XPDTN3, צחי, דייגו, נימי




 

 

 הכירו את האקספלורו- אופני גראבל פלוס שתוכננו על מנת לנצח תחרויות. שלדת הקרבון שלהם שוקלת 950 גרמים בגרסת ה-LTD היקרה, בנויה מצינורות בחתך שמייצר יתרונות אווירודינמיים גם במהירויות אמתיות של רכיבת גראבל עם צמיגים רחבים, יכולה להכיל צמיגי כביש, סייקלוקרוס ואפילו צמיגי אופני הרים בקוטר 27.5 אינץ׳ ברוחב של עד 2.1 אינץ׳. זהו כלי ורסטילי, יוקרתי ומתוחכם, ועכשיו, אחרי שראינו אותו בעיניים, אפשר גם להגיד שאלו אופניים פאקין סקסיים.
הכירו את ג׳רארד ורומן- 46, הולנדי שפרויקט הגמר שלו בעיצוב תעשייתי היה אופני נגד שעון אווירודינמיים חדשניים. אל תזלזלו בבחור, כי עם סיום לימודיו הוא הקים את חברת Cervelo ואכן עשה מהפיכה בענף אופני הכביש עם אופני הנג״ש והטריאתלון האווירודינאמיים בעולם, שלדת הכביש הקלה בעולם ועוד. לאחר שמכר את חלקו בחברה ב-2012 הוא הקים את חברת OPEN שמייצרת אופני הרים וגראבל מתוחכמים, קלילים ויקרים באופן שערורייתי, ולאחר מכן הפך לשותף ולמתכנן הראשי של חברת 3T, מותג החלקים האיטלקי הוותיק והמוערך. ורומן הציג את האופניים הראשונים בהיסטוריה של החברה - ה-Exploro - תוך מספר חודשים מכניסתו לתפקיד, והאופניים זכו בפרס הראשון בתערוכת יורובייק לצד ביקורות מהללות ממגזינים ואתרים נחשבים בעולם.



 



הכירו את פרויקט XPDTN3,  קיצור של Expedition3 - הרפתקה בת שלושה ימים או טיול מסע מנקודה לנקודה בן 3 ימים לשלושה רוכבים. המסלולים הנבחרים מאתגרים וחווייתיים והם חולפים על פני ״קרקע משתנה״ שזה שם אחר ומדויק יותר למה שמרכיב טיול גראבל: אספלט, כורכר, דרכים חקלאיות, סינגלים, דרכי נוף ועוד. האופניים של הפרויקט הם האקספלורו המדוברים וכל הציוד לשלושת ימי הרכיבה נישא על תיקי אופניים ועל הרוכבים בסגנון Bike Packing Light: ישנים ואוכלים במקומות מוסדרים, כך שאין צורך בנשיאת שק״ש, מזרון, אוהל, גזייה, מזון ומים לשלושה ימים וכולי. הפרויקט נולד כיוזמה שיווקית של ורומן כדי להציג לרוכבים ברחבי העולם את ה-Exploro, יכולותיהם ואת מה שניתן לעשות עימם. אחד הרוכבים מצלם במהלך הרכיבה וידאו וסטילס on the fly, ומוציא מכל מסע כתבה, צילומים, קליפ, אינפורמציה חיונית למי שרוצה לשחזר את המסע כולל מחירים, לינקים וקבצי GPS, לצד חומר יחצ״ני ושיווקי - אבל אותנטי…
הפרויקט ביקר עד כה באתרים הכי קלאסיים לצד אתרים סופר-אקזוטיים, מהסטראדה ביאנקה באיטליה, דרך חבל ריוחה בספרד, אירוע ה-Grinduro בקליפורניה, פיורדים נסתרים באיסלנד ועוד.



 




הכירו את מארק גאש- ספרדי, המוביל-רוכב-צלם של פרויקט XPDTN3, איש הניו-מדיה של חברת OPEN, מצלם וכותב למגזינים ואתרים מקצועיים של אופניים וסנובורד כבר 20 שנים. הוא רכב כבר בישראל כחלק ממשלחת עיתונאי אופניים בינלאומית שהזמין לכאן משרד התיירות כדי לרכוב ולהתרשם במיטב שבילי רכיבת אופני ההרים מדרך הסוכר ועד הרחם לאילת. כמו כל רוכב שהתארח כאן, גם מארק סימן לעצמו את ישראל כיעד רכיבה ששווה לחזור אליו. הוא רואה ברשת את פעילויות מועדון הגראבל שלנו ונותן לנו לייקים ואני רואה את ההרפתקאות המטורפות שלו ברחבי העולם ונותן לו לייקים, להבדיל אלף הבדלות…
יום אחד אני מקבל ממארק מייל: ״אה, קברון, יש לך חשק לקחת אותי ואת אקספדישן טרס לשלושה ימי רכיבה בחורף הקרוב אצלכם במדבר?״. איך אומר זנדר קייג׳? I live for this shit!



 
 


 
 








מחממים מנועים, רוכשים תיקים, משייפים מסלולים
מארק ביקש שנתכנן מסלולים מדבריים מאתגרים וטכניים כדי שלביקור הישראלי יהיה את האופי הייחודי לו מול שאר היעדים שהפרויקט כבר ביקר. אני מזכיר לו שמדובר על דרכים מדבריות לא-מפנקות ושהוא רכב בהן על אופני הרים עם 120 מ״מ של שיכוך, ולא על אופני גראבל קשיחים, אבל הוא מרגיע אותי: ״אנחנו מגיעים עם צמיגי אופני הרים 27.5 ברוחב 2 אינץ׳ ומבחינתנו אפשר לרכוב כמעט כמו על אופני הרים, אז תכננו כל מה שאתם יכולים לרכוב עם הצמיגים הצרים שלכם...״. מודע למגבלותיי הברורות (אני יודע לרכוב מסלולים מהממים שמישהו אחר הכין…) פניתי לצחי אוחובסקי, שותפי לניהול והובלת מועדון הגראבל של ריסייקלס, שהכין הצעה לשלושה ימי רכיבה מדרום ים המלח ועד למצפה רמון, עם מרחקים של 48-60 ק״מ ליום. מארק ביקש להאריך מעט את הסטייג׳ים, כדי שהרכיבה תהיה דומה קצת למרחקים שהם רכבו בחו״ל, וכמו הרבה פעמים בחיים, גם פה הוא קיבל יותר ממה שביקש…




 








המסלול שסוכם עליו בסוף ייקח אותנו מהכניסה לסינגל חריץ בחוואר, שנמצא ליד היישוב נאות הכיכר, עד למצפה רמון. הוא יכלול אספלט, דרכי ג׳יפים ו-4X4 מדבריות וסינגלים פה ושם. בשל לו״ז דחוק של שני הצדדים, צחי ואני לא הצלחנו לבצע רכיבות מודיעין מקדימות, ויצא שחלק מהמסלול רכבנו בעבר על אופני הרים, חלק רכבנו ממש ממש מזמן וחלק קטן לא רכבנו כלל. כך שלא ידענו מה מצב הדשדש בנחל צין נגיד, תכונה שמשתנה בהתאם לעונות השנה, כמויות שיירות הג׳יפים והשיטפונות. זרקתי על זה מילה למארק בטלפון, סוג של חלוקת אחריות ותיאום ציפיות, והוא ענה לי בציטוט מהאתר של XPDTN3: ההרפתקה לא באמת מתחילה עד שמשהו משתבש, נכון?
רמז אפי לעלילה - כולנו נזדקק למשפט הזה בהמשך, הו מאמא.



 










האופניים - צחי ואני מנהלים את מועדון הגראבל של ריסייקלס, הרשת שמפיצה את אופני קנונדייל וניינר, שתמכה ועזרה לנו גם בפרויקט הזה (להלן גילוי נאות). האופניים שבחרנו למשימה מהמצאי הם ה-NINER R.L.T. Steel שנחשבים כאחד מזוגות אופני ההרפתקה הורסטיליים, הנוחים והאמינים ביותר שיש כיום בשוק. בחרתי לא לצאת על הזוג הפרטי התחרותי מקרבון שבבית כדי ליהנות מתכונות השיכוך הנהדרות של שלדת פלדת הריינולדס של ה-R.L.T., ממרווח צמיגים משופר שאפשר לי להתקין צמיגים ברוחב 40 מ״מ מאחור ומלפנים, מהגאומטריה הרגועה יותר שמתאימה ל-long distance ומאפשרויות נשיאת הציוד המרובות שיש לשלדה.

תיקי APIDURA- לצחי ולי זו תהיה רכיבת ה-Bike Packing הראשונה בחיינו, ועבורנו פריט הציוד הכי חשוב להצלחת הפרויקט הוא תיקי האופניים בהם נישא את הציוד שלנו לשלושת ימי הרכיבה. החלטנו לסמוך על דעת מבינים כמו מארק או רבקה ראש, וללכת על תיקי האופניים של Apidura, מותג בריטי איכותי שנותן חסות לפרויקט XPDTN3. כל אחד מאיתנו הזמין תיק כידון בגודל בינוני, תיק אוכף בגודל בינוני, תיק צינור עליון (כמו הבאנטו בוקס של הטריאתלטים) בגודל קטן, ואני הוספתי לעצמי גם תיק שלדה (זה שיושב בתוך משולש השלדה) בגודל בינוני. הגדולה של תיקים בסגנון הזה היא שהם לא דורשים מחברים, סבלים, ברגים וגומיות. אתה פשוט מתקין הכל עם רצועות וסקוצ׳ים שהם חלק מהתיק עצמו, והתיקים יושבים חזק ויציב. הלוגיקה של ההעמסה הייתה לשים את כל הציוד שמשתמשים בו רק במלון בתיק הקדמי שיושב על הכידון, כי קשה לפתוח ולסגור אותו במהלך רכיבה. ציוד ״כבד״ ולרכיבה לשים בתיק האוכף הגדול, ציוד תיקון, צמיג חלופי, כלים ובקבוק מים לחיץ בתיק השלדה, ומצלמה או נייד ומזון קטן זמין בבאנטו בוקס.

צמיגים- הדבר הכי חשוב לזרימה של רכיבת גראבל אתגרית הוא מיעוט תקרים, ואת זה משיגים על ידי חישוקים רחבים, צמיגים הכי רחבים וחזקים שניתן להתקין בשלדה ולחצי אוויר מדויקים ולא נמוכים מדי. צחי ואני בחרנו בצמיגי Maxxis Rambler משוננים למדי ברוחב 40 מ״מ, צמיג טכני יחסית (שיניים רציניות) ורחב יחסית. טיובלס כמובן. בשלדות נכנס גם 42 מ״מ אבל אין כאלו זמינים בארץ כרגע.




 




ניווטיישן- את הקבצים צחי העמיס על מכשיר ניווט של גרמין ואני על מכשיר ניווט של CompeGPS מדגם Anima+. כיוון שבכל ערב נגיע לחדר מסודר עם חשמל, אין צורך בסוללות גיבוי, מכשירים נתמכי סוללות ושאר ירקות. בייק פאקינג לייט זה מאוד ידידותי למשתמש הבתול…
מים - כל אחד מאיתנו הרכיב 3 כלובי בקבוק על השלדות (ב-3T אין אפשרות כזו) והעמיס בנוסף בקבוק מים גמיש בנפח ליטר של שורש.
ציוד מועמס- לקחתי שתי חליפות רכיבה כי אני איסטניס, אבל הספרדים הסתפקו באחת. מחממי ברכיים, ידיים, מעיל גשם מתקפל וחולצת Castelli Perfetto ארוכה; למלון ארזתי כובע צמר, גופייה תרמית ארוכה מצמר מרינו של Icebreaker, טי שירט, מעיל פוך מתקפל, כפכפים, גרביים תרמיות וטייטס קומפרשן ארוך של Skinz. וכובע רכיבה כמובן (-:
משקל- האופניים המועמסים והמלאים שקלו שערה מתחת ל-20 ק״ג. הכי כבד שרכבתי מאז תחילת ימי הדאונהיל, אבל לא כזה כבד.


 



 


 




!Bienvenidos a Israel
מפה לשם מגיע התאריך ומארק ודייגו נוחתים בארץ. דייגו גראסה הוא שותף קבוע של מארק להרפתקאות, רוכב אנדורו בהגדרה אבל חוטא גם בכביש, תחרויות מרתון ועוד. ה-Day job שלו הוא בהנהלת Fox Racing Shox האירופאית והכרתי אותו כשרכב עם מארק את הבי.סי. בייק רייס בקנדה באותה שנה בה אני רכבתי שם. האיש מגניב. הספרדים השתכנו כלאחר כבוד במלון Bell Boutique  בתל אביב, בהנהלת ואירוח אלופת ישראל ברכיבת כביש מרים בר-און, ופגישת ההכנה שלנו לוקחת אותנו, איך אפשר שלא, ל-Beer Bazaar ברחוב ישכון בכרם. כמה בירות ופיצות לחוח לאחר מכן ואנחנו בקושי הולכים ברגל למלון. אני חוקר את מארק על כל הפרויקט הזה, איך הוא התגלגל אליו, איך הוא חי את החיים שכולנו מפנטזים עליהם, איך האופניים האלו שנראים כמו אופני כביש אירו קשיחים, מי יותר טובים, ה-OPEN U.P או ה-3T Exploro ועוד. ניסיתי להבין איך נולד הרעיון של מסעות של שלושה ימים בלבד וקיבלתי תשובה מנומקת למדי: ״כולנו אוהבים לקרוא על מסעות הרפתקה של שלושה שבועות ביעדים אקזוטיים, אבל לרובנו המוחלט אין שום אפשרות לבצע מסע שכזה. מסעות סופשבוע של שלושה ימים נגישים לכולנו, למי שחי חיי עבודה ומשפחה רגילים. הם נגישים יותר גם כלכלית וגם מבחינת מי שיכול לרכוב אותם - לרכוב שלושה ימים כשכל לילה ישנים במלון או אכסניה זה לא כזה קיצוני… חוץ מזה כפרויקט שיווקי, מסעות אתגר עמוקים למקצוענים כולם כבר עושים, מצלמים, עורכים ומפיצים ורצינו בידול. לא רק שהקונספט שלנו פשוט ומגובש, הוא גם זמין לכל קורא עם כל האינפורמציה של הרכיבות, מחירים, קישורים ללינות, קבצי ניווט ועוד, והקוראים אכן משחזרים את המסעות שלנו. תוך כדי השיחה המעניינת לאללה עם מארק, אני מבין שמה שיש לו לספר עשוי לעניין רוכבים רבים נוספים, ואני מבקש ממנו/מכריח אותו לעשות ערב שקופיות וסיפורים ב-BikeCafe בתל אביב כשנחזור מהמסע.


 
 
 


לך לך למדבר
כדי להימנע מהסתמכות על תחבורה ציבורית דלילה בירידה לדרום ים המלח, וכדי להתחיל מוקדם את היום הראשון, שכרנו נהג שיוריד אותנו לים המלח ולאחר מכן יקפיץ את הטנדר לנקודת הסיום במצפה רמון. בחמש ורבע בבוקר הרכב מועמס בשני זוגות אופני גראבל מפלדה עם גלגלי 700 ושני זוגות גראבל פלוס מקרבון עם גלגלי 27.5, ואנו יורדים דרומה. מההתרגשות אף אחד לא ישן ולא מנקר. אני בקושי ישנתי בלילה הקודם. כל הבייק פאקינג הזה חדש לי לחלוטין, המחויבות של הובלת שני רוכבים רציניים במסלולים שחלקם לא מוכרים לי, הרצון והמוטיבציה שהביקור בישראל יהמם אותם וייצא אדיר בסיקור שלהם, כל אלו מעלים את סף התרגשות לשמיים. זה כמו לפני רכיבת הבדד עם ניווט עצמאי הראשונה שלך, או ההשתתפות במרתון התלת יומי הראשון שלך - משהו שונה, חדש ולא מוכר שאתה לחלוטין חסר ניסיון בו.
בדרך מדברים על ישראל ו-occupation, על טראמפ כמובן, על הפאבלס של הבדואיים בואכה צומת אוהלים והפצצה הדמוגרפית המתקתקת של הנגב וכולי, והופס, אנחנו מול הכניסה לסינגל חריץ בחוואר, בואכה היישובים עין תמר ונאות הכיכר, פורקים אופניים עמוסים לעייפה, עולים על ביגוד וציוד רכיבה, נפרדים מהנהג ומקליקים.


 








היום הראשון - דרום ים המלח לירוחם
77 ק״מ על 1,560 מטרים טיפוס, 5:30 שעות נטו, 8:40 שעות ברוטו.
קובץ ניווט היום הראשון באתר GPSIES.
המסלול היום בנוי מסינגל חריץ בחוואר הפוך, כלומר בעלייה, חציית כביש 90 וכניסה לדרך המלווה את נחל חצרה וצין, בה נרכב כמעט 30 ק״מ עד לחיבור בחזרה לכביש לקראת הטיפוס במעלה עקרבים, ומשם בכביש לירוחם דרך חניון חולות צבעוניים ומעלה אבנון האגרסיבי. התקופה היא תקופה גשומה שבסופו של דבר שירתה אותנו טוב, כי הסינגל היה רכיב לחלוטין, גם עם צמיגי 40 מ״מ צרים בלחץ אוויר לא-נמוך, והדש דש שפינק אותנו בכמה מקטעים בנחל צין לא היה נוראי ולא ארוך.
כרבע שעה לתחילת הרכיבה, אנחנו בקניון נמוך, מתפתל ויפה ומארק מחליט שזו נקודת הצילום הראשונה במסע. הוא הסביר לנו מהרגע הראשון שזו רכיבת עבודה לצרכי צילום ותיעוד, ולא ״רכיבת כיף״ וזהו, אבל עכשיו זה קורה. מארק עוצר ומצלם את צחי ואותי סטילס, כשדייגו פורק את רחפן ה-DJI Mavic החדש והזערורי מתיק הגב שלו, מרכיב אותו ואת השלט ומעלה אותו לאוויר. שלושתנו רוכבים די הרבה בקניון, עד שהרחפן נתקע מעלינו איפשהו (קרי איבוד קליטה), נעצרים ומחכים לדייגו שיגיע אלינו ברכיבה, הוא מגיע, מוריד את הרחפן לקרקע, מקפלים, מעמיסים וממשיכים. בדרך זו רוכבים נטו על האופניים 5.5 שעות אבל הרכיבה לוקחת בסוף היום 9 שעות…



 









חריץ בחוואר יפהפה, מסביב אפרורי וקר ואנחנו עם בגדים ארוכים, ההבדלים בין אופני הגראבל פלוס לגראבל הרגיל ניכרים אך לא מייצרים פערים של ממש והכל טוב. אנחנו מגיעים למרפסת המפורסמת של נחל צין, מצטלמים בה בסשן יפה ומתחילים ממנה טיפוס עצבני למעקף מעל הנחל של 7-8 ק״מ. המעקף מסתיים בירידת כורכר מדורדרת עם בורות גדולים של הצלבות ג׳יפים בחזרה לנחל, שם אני מבצע face plant מבוקר ראשון ויחידי במסע (אי אפשר לקחת תחת אחורה ולמטה עם תיק אוכף בגודל של ארונית), ומבין שבירידות טכניות ומהירות עדיף לי לא לנסות לרדוף אחרי דייגו. לרוכב, לאופניים ולציוד שלום, אבל הגבולות הובהרו. בדרך מתחמם והשכבות מתקלפות אט אט. מגיעים לסכר שליד הגבים ושוב סשן צילומים. שיירת ג׳יפים מגיעה אלינו ונעצרת לחקור את פשר אופני הכביש בשטח. אני מספק להם הסבר ומבקש בתמורה בירה צוננת. 4 ג׳יפים ואין בירה אחת לרפואה. חובבנים.
מעלה עקרבים כבר ברקע בחזית, ואנחנו נוטשים את נחל צין, עוברים דרך נחל עקרבים ומקנחים במקטע סינגל קצר ונחמד בשיפוע צד שמביא אותנו לכביש ולמעלה המפורסם. מפה זה בעצם דומה לפתיח של הצ׳ימיצ׳ורי וסופסוף אני מרגיש מרושת ומכיר. בתחילת המעלה היפהפה אנחנו נטפלים לרכב של צדיקים ומקבלים מהם שני בקבוקי מים מינראלים שת׳כלס די הצילו אותנו. את זה שהבחור שנתן לנו את המים לא הסכים לקחת את הבקבוקים הריקים ברכב שלו (״אין לי מה לעשות עם זה״) נסכם ב״אין מאה אחוז בחיים האלו״.



 

 


האמת, שעם אופני פלדה ששוקלים 20 ק״ג ועמוסים לעייפה הטיפוס עובר בקצב נוח יחסית, די ברור שאין מה להתאבד פה. העובדה שמארק ודייגו עוצרים לצלם ולרחפן גם היא עוזרת לכך… מהמעלה אנחנו מתכנסים למבנה של דבוקה קטנה, נהנים מהכידונים המעוקלים, השלדות הקשיחות ותנוחת הכביש האווירודינמית ופשוט עפים. בק״מ ה-50 קר לנו ואנחנו עייפים, ואני מראה למארק ולדייגו איפה היינו אמורים לסיים את היום ולישון במחנה מפנק של יואב בהט בלב הטבע, לפני שמארק ביקש להאריך את הסטייג׳ים… עצירה קלה ושיחה עם חבורת תיירים בחניון חולות צבעוניים, עוד חטיף פה עוד סוכריות ג׳ל שם, והנה מעלה אבנון ברקע. אני לא כל כך אוהב אותו. הוא תלול מאוד ומגיע אחרי הרבה קילומטרים. תמיד כשמגיעים אליו הברכיים שלי כבר כואבות רצח ממעלה עקרבים, ותמיד יש בו צלעות עם רוח פנים מטורפת שאשכרה עוצרת אותך במקום. קחו בחשבון שבפעם האחרונה שהייתי בו, בנובמבר, רכבתי על טרק אמונדה ששקלו 8 ק״ג ביחד עם שני בקבוקי מים… המעלה מקיים את כל מה שנכתב פה לעיל ומארק שסובל מפציעה נגררת בגיד האיליו טיביאלי, שגורמת לו כאבי תופת סביב מפרק הירך כבר נזקק למשכך כאבים, אבל לפחות המעלה אינו ארוך וגם זה עבר. אני עטוף בכל ציוד החורף שיש לי כי פשוט קר, מחבר נצנץ ופנס וביחד אנחנו מתגלגלים למלון אירוס המדבר המהמם ממש עם חשיכה. לאחר קבלת שתי סוויטות מרווחות ומפנקות, מקלחת במים רותחים שלא נגמרים ובדיקת בקבוק היין שחיכה בחדר אנחנו נפגשים עם רוזי, מנהלת השיווק של הרשת, בפאב של המלון. לידינו כמה משפחות שהגיעו לפה למסע טרקטורונים תלת יומי שנתי, שכבר שנה שלישית במלון, ושבוע אחרינו יורדת לפה כל קבוצת X Team למחנה האימונים שלה. השילוב של דלת הכניסה ללב הנגב והמדבר, עם מלון שמאפשר לך להתאושש ולהתרווח בסוף יום עמוס ולפני עוד יום שכזה פשוט אידאלי לחובבי outdoor sports. ארוחת הערב הבשרית הייתה מצוינת, ובארוחת הבוקר כשהכנו כריכים ליום הרכיבה השני, במקום להסתכל עלינו במבט ביקורתי, הביאו לנו ערימת חביתות, מפיות ושקיות ניילון לאריזה. שאפו!


 
 
 
 


היום השני - ירוחם למדרשת בן גוריון (שדה בוקר)
55 ק״מ על 870 מטרים טיפוס, 4 שעות נטו, 7 שעות ברוטו.
קובץ ניווט היום השני באתר GPSIES.
 
לכאורה אנחנו לפני יום קצר וקל, שיביא אותנו לאחד המקומות האהובים עלי בארץ - מדרשת שדה בוקר על כל הכרוך בה ועל כל הגרים בה - אז האנרגיות גבוהות. צחי מסביר לחבר׳ה שאנחנו יכולים להגיע לכניסה למכתש הגדול (לכיוון מעלה אברהם) דרך הכביש או דרך סינגל ירוחם, ושכיוון שאנחנו מאוד הרפתקנים בחרנו עבורם בסינגל, רק שהוא לא רכב אותו אף פעם ולא יודע מה רמת התאמתו לאופני גראבל. אני דווקא רכבתי בו לא פעם, ואני שומר על זכות השתיקה… ובכן, הסינגל לא מתוחזק כיאות, לא מסומן טוב (אבל בשביל זה יש לנו מכשירי ניווט) ולגמרי לא מתאים לאופני גראבל, עם מקטעי סלעים ומדרגות שיכולים להוריד בקלות מהאופניים גם רוכב על שיכוך מלא, אבל היי, הנוף משפת המכתש מדהים, התמונות יצאו מדהימות וגם צחי אמר להם בבוקר שלפנינו ״הרפתקה״.



 










אפילו פגשנו את ניר פינקלשטיין רוכב בדד בסנדלים. להבדיל מאתמול, היום אחרי מקטע כביש קצרצר ומהיר בירידה בין סוף הסינגל לכניסה למכתש, אנחנו כל היום בלב הטבע השומם והמהמם, ונחזור לציוויליזציה רק בכניסה למדרשה, איזה כיף. הדרך במכתש הגדול עד למעלה אברהם עוברת בקלות מפתיעה. מסביב חורף ישראלי בשיאו, שמיים מהממים עם כחול חזק ולבן עננים חזק, הראות מעולה, האחיזה מצוינת, הדשדש אפסי והקצב גבוה. כל הנוף הזה מחייב הרבה עצירות צילום ורחפן, אבל היי, באנו לעבוד. אפילו מעלה אברהם שקיבל גשם יום-יומיים לפנינו במצב מעולה, ולמעט שתי מדרגות חפורות ובלתי עבירות, רכבנו כמעט את כולו, עם אופני גראבל, צמיגי גראבל והילוכי גראבל.



 





מגיעים ל״זין של קריניצי״ בראש המעלה וכל הצלמים מתפזרים למשימותיהם. אני שולף מתיק האוכף הפתעה שהכינותי מראש: בקבוק יין, פותחן (הא-הא! לא שכחתי!) וארבע כוסות, וכשהם חוזרים מחכה להם ״הפאב של נימי״ עם יין אדום וחטיפים. מארק שכבר עבר למשכך כאבים דרג ב׳ (אופיאטי משהו) ממלמל לי משהו על ערבובים, אבל האסרטיביות הישראלית עושה את שלה ואנחנו ממשיכים בדיווש מבושמים קלות. הדשדש הקצר בואכה חציית כביש 40 ממשיך להפתיע לטובה, אנחנו רוכבים לצד אוהלי הטיפי של חוות נחל בוקר, ומאלתרים בשטח טיפוס לרכס בוקר דרך סינגל הארגן במקום נתיב הכורכר המקורי שתכננו בבית. לצערי נכנסנו בחלק המערבי של הסינגל במקום במזרחי, וטיפסנו סינגל מסולע ותלול בסגנון ״גראבל קלאסי בתחת שלי״, מה שגרם לעוד קצת חריקות במשלחת, בסגנון אלו שאפיינו את הבוקר בסינגל ירוחם… אבל גם זה נגמר, ואנחנו גולשים מטה בכניסה של סינגל חלוקים, ישירות למדרשה, ישירות לפריסה מפנקת וטבעונית אצל חברים קרובים, מעין מתאבן לפני הזלילה הגדולה בפאב הג׳ומעה בערב.



 




 




הלילה אנחנו ישנים בבית ההארחה של משפחת קריבין, מקום משפחתי, מושקע ויפה, במחירים הוגנים עם אחלה ארוחת בוקר. לג׳ון, המייסד הלשעבר בריטי יש סיפור מעניין, ואם תגיעו לשם אני ממליץ לשבת איתו קצת ולשמוע. ציונות דור 1.0, כבר לא מייצרים אותם ככה. פאב הג׳ומעה מציע שלל בירות בלגיות מהחבית או מהבקבוק לצד בירות ישראליות, מרקים, המבורגרים משובחים עם תוספות מעניינות, תפודים, סלטים ועוד. אנחנו מגזימים בהזמנה וצחי ואני אוספים ערימות של פלחי תפוחי אדמה אפויים ומומלחים קשות לקראת הרכיבה מחר. התגלגלנו בקור מקפיא עצמות לחדרים וישנו כמו תינוקות. עובדים קשה פה והגוף נותן אותותיו.



 
 
 
 
 
Los Ayatolas de Gravel
את זה שהמנטליות הישראלית יושבת טוב עם המנטליות הספרדית הבנתי והפנמתי כבר מזמן. העברתי עם מארק ודייגו מספר נוהלי après-ride משובחים בסוף כל סטייג׳ בבי.סי. בייק רייס, וידעתי שפרט לרכיבה יוצאת דופן יהיה לי גם good time רציני בפרויקט הזה. הצחוקים התחילו כבר בקבוצת הוואטסאפ לפני שהם נחתו בכלל. לקבוצה קראתי Los Cabrones En Israel, אבל אחרי היום הראשון דייגו החליף את שמה ל״אייטולות של הגראבל״. כשאספנו אותם מתל אביב בחמש בבוקר ביום הראשון, נכנסנו לרכב והפצצתי אותם בפול ווליום בשיר Cabron של הצ׳ילי פפרז עם מימיקה עצבנית ממושב הנהג והם פשוט נחנקו.



 



הם צוחקים עלינו שכישראלים אנחנו כובשים כל דבר (occupy this, occupy that), אנחנו צוחקים עליהם שהשפה שלהם, מקסיקנית, דווקא נשמעת טוב, הם מחזירים, ״כן, גם הערבית שלכם לא רעה״ וכך זה ממשיך. כשאנחנו נטחנים בעליות מארק צוחק עלינו: ״steel is real… heavy״. כשאנחנו מסמנים להם נקודה ששווה עצירת צילום לדעתנו אנחנו צועקים למארק במבטא ספרדי עילג שיש פה Un Momento Kodak. כשאני מוריד רגל או נתקע בדשדש, הפוץ הספרדי שרוכב על אופניים בשווי 10,000 אירו חולף על פני באלגנטיות על צמיגי השטח העבים שלו, ומסנן fuckin amateur בחיוך אמיתי, וכשהוא מצליח לכבוש מדרגת סלע הוא ממלמל לעצמו ועל עצמו Professional athlete.


 







 


את התואר האייטולות של הגראבל קיבלנו ביום השני, אחרי שקיבלנו על הראש משניהם שסינגל ירוחם הוא הסינגל הכי פחות מתאים לגראבל בכל העולם… בכל פעם שאחד מאתנו נכנס לשביזות רגעית או נצחית, הוצאנו את השדים החוצה בצרחות Gravel Is Da Shit! או Gravel Rocks! לחלל המדבר, ואיכשהו זה עזר. דייגו, בתול גראבל עד לאירוע הזה, היה נטחן בסינגלים או בעליות דרדרת וצורח לנו Classic, classic gravel roads. אני חושב שזה השיחוק העיקרי בחוויה שלנו, הגורם האנושי המשובח שעזר להעלות אותה רמה אחת למעלה.
בכלל, כל המסע הזה היה צוהר למשהו שלא בטוח שהוא בכלל קיים: עולם הגראבל הישראלי.
ידוע שרוב דרכי הגראבל בארץ לא חלקות ומפנקות. וידוע שהמדבר הוא קשה וטוב יותר לאופני הרים. ובכל זאת, האופניים האלו הוכיחו משהו. הוכיחו עבירות מטורפת בכל סוג קרקע: סינגלים, כביש, כורכר טוב, כורכר רע. הוכיחו כושר נשיאה של יאק. הוכיחו אמינות מוחלטת ועמידות מופלגת. ולפסגה יש כמה דרכים, לא דרך אחת. במסע הזה נפגשו שתי אסכולות, שתי שיטות, והן עבדו במקביל ורכבו יחד. שלדות פלדה רכות ונוחות שעובדות בשבילך מהאסכולה הישנה שנראות כמו פעם, לצד אופני שיא הטכנולוגיה מקרבון בחתך אווירודינאמי מרשים, קלים וקשיחים. צמיגי 40 מ״מ על חישוקי אלומיניום צרים לצד צמיגי 52 מ״מ משוננים על חישוקי קרבון רחבים. הילוכי כביש של Shimano עם קראנק קומפקט מלפנים וקסטת 11-32 אצלנו לצד מערכות 1X 11 של SRAM עם פלטה של 36 שיניים מלפנים וקסטת 10-42 מאחור. יתרון מוחשי לאופני הגראבל פלוס עם גלגלי ה-27.5״ בשטח טכני משובש, באחיזה טובה יותר, בלחצי האוויר הנמוכים שהתאפשרו, בעמידות לתקרים. יתרון למערכות ה-1X11 בהילוכים קלים בעליות התלולות. יתרון מוחשי לגלגלי והילוכי הגראבל הקלאסי (700c עם צמיגי 40 מ״מ) ובכביש ובדרכים החלקות.



 







כשאתה ניגש לארח רוכבים מחו״ל לכתבה על ישראל אתה נקרע בין אינטרסים. לתת להם את המיטב או לשמור עליהם? להסתכן ברכיבה של קטע שלא רכבנו מעולם כי הוא ייתן משהו נוסף או להתמקד במה שמוכר ובטוח יעבוד? להיכנס למקטע סינגל חדש שלא רכבנו מעולם שמקומי שלא מכיר גראבל המליץ עליו או לא. בכל נקודת בחירה כזו אני חייב לציין שבחרנו את מה שהיינו בוחרים לעצמנו גם אם לא היו לנו אורחים - בחרנו את ההרפתקה, את החדש, הלא נודע והאתגרי. למה? כי זה כיף ובשביל זה אנו חיים. עובדה שזה עבד בסוף. סוג של.
 

 


היום השלישי - מדרשת בן גוריון (שדה בוקר) למצפה רמון
68 ק״מ על 1,130 מטרים טיפוס, 4:45 שעות נטו, 8 שעות ברוטו.
קובץ ניווט היום השלישי באתר GPSIES.
על אף כוונה מלאה ובוגרת לקום ממש מוקדם ליום הרכיבה האחרון, בגלל הנסיעה הארוכה והמתישה בחזרה למרכז שמחכה בסיומו, קמנו בעצלתיים, אכלנו ושתינו מלא ויצאנו לדרך כשכבר לא היה קר, כלומר, מאוחר. מי שמכיר את צחי יודע שחלק רכב מהרכיבות איתו זוכה בסוף לתואר האותנטי ״צחי צ׳אלנג׳״, ולא אדם שכזה יתכנן לנו יום אחרון קצר ומפנק. לא, לקצר את היום האחרון זה ה-obvious, אנחנו דווקא נדפוק בו את המסלול הכי קשה בשלושת הימים…
בלילה הקודם אחרי שיחה עם המקומיים החלטנו שוב לשנות את התכנון המקורי, ובמקום לצאת לכיוון עבדת על דרכי כורכר מקבילות לכביש 40, יצאנו לרכיבה ראשונה במקטע שביל ישראל ״שדה בוקר - עבדת״. הסינגל שנבנה על ידי מתנדבים בתכנון ופיקוח של מתכננים ובנאים מדופלמים מכל החברות הקיימות בארץ בערך, בנוי מעולה ועדיין לא סומן בזמן הפרויקט. אנחנו נעצרים לצלם שיירת גמלים וקטע זרימה מטורף מעל נחל צין ומגיעים די מהר לנקודת התדלוק הראשונה והאחרונה היום בארומה עבדת. לאחר תדלוק הבטן והתיקים ולקיחת מים בכמות מספקת, אנחנו עוברים למקטע כביש קצרצר וחותכים ממנו לאוסף של דרכים משתנות (אספלט ישן, כורכר משובח, כורכר מחורץ) שמזגזגות ימינה שמאלה דרך אפיק נחל צין.



 







מתישהו חותכים לכיוון הדרכים הצה״ליות המצוינות בואכה אתר אימוני הלוחמה בשטח בנוי של בה״ד 1, ואחרי עצירה לכמה צילומים הזויים במיוחד, ממשיכים בגבעות מתגלגלות בעדינות ובקצב גבוה עד למפגש עם ציר הנפט שיוביל אותנו למכתש רמון. השעון מסמן לנו שאנחנו קצת בפיגור ואולי נסתכן בכניסה לחשיכה. יש רצון מצד אחד להגביר קצב, ומצד שני לרכוב בקצב שנוח לכולם, גם לפצועים שסובלים יותר ויותר מקילומטר לקילומטר. מחד אפשר לוותר על מקטעים שורפי זמן כמו הירידה למאגורות הנחש הצמא, אך מאידך זו רכיבה לצרכי פרויקט צילום, ואיך נוותר על הספוט המדהים הזה? אז לא מוותרים. יורדים מטה בירידה אתגרית, וצחי ואני נזכרים במסיבת טבע מ ט ו ר פ ת  שערכנו פה לפני הרבה הרבה שנים, בה ירדו לפה חלק מהאורחים זצ״ל עם מכוניות פרייבט ספורטיביות נמוכות.


 











סשן הצילומים למטה לא מוותר על כניסה למערה עם צילומים הזויים בחשיפה נמוכה בפנים. מטפסים מהר את המעלה ומתחילים את הטחינה הפיזית והפסיכולוגית של ציר הנפט. מדובר על דרך ישרה ״דוך אנ דוך״ שתופרת מעלה מטה בזוויות קשות ומפרקות מנטלית לאורך 10 ק״מ מפרכים. חלק מהירידות ממש תלולות, מחורצות ומסוכנות (הפנצ׳ר היחידי בטיול! נפתר בדקה עם תולעת), חלק מהעליות תלולות עד כדי ירידה להליכה בגלל מגבלת הילוכים ואחיזה בצמיג האחורי, ירידה אחת ארוכה ומסוכנת לנחל חווה, ובעיקר הקטע הפסיכולוגי שמוכר לחובבי הטרקים הרגליים - זה לא נגמר… אתה מסיים עלייה ובסופה מתגלה לך ירידה ארוכה-ארוכה שבסופה עוד טיפוס לקיר תלול-תלול וחוזר חלילה. לא לחלשי הלבב.
לאחר שהתחברנו לשביל ישראל שיוביל אותנו לדרך שעל שפת מכתש רמון, אנחנו מטפסים מקטע קצר בסינגל חווה, ובכניסה לסינגל אני פותח את העצירה היומית של ״הפאב של נימי״ טובורג חצי אחת צוננת שקניתי בעבדת, דובל 8.5% אחת שקניתי אמש בכנענייה, פיסטוקים, קשיו וכמובן פלחי תפוחי אדמה מומלחים קשות שסחבנו מהפאב.



 




זר לא יבין כמה הבירה הזו טעימה, כשאתה כל כך גמור וקצת רועד מקור, כמה פחמימות תפוחי האדמה מליל אמש באות טוב, כמה המלח המוגזם שעליהם נחוץ לגוף… שביל ישראל (הרגלי) לוקח אותנו לאורך חמישה קילומטרים עתירי גמלים ורוכבי אופני הרים (שבת, בכל זאת) אל שפת המצוק. הנוף המהמם עוצר אותנו לסשן צילומים בקור שהולך ומציק. כולם עושים עבודתם בשתיקה מוחלטת. עייפים, קר לנו, אפילו לדייגו, מארק גמור מכאבים והכדורים שלו נגמרו… אני רק חושב המנהלות של החזרה למרכז שעוד לפני, ורק צחי צ׳אלנג׳ מרוצה, כרגיל.

 





הקצה
השעה כבר אחרי שתיים בצהריים אבל מסביב אפרורי וחשוך כמו חמש בערב. אנחנו כבר 6 שעות על האוכף ולפנינו עוד 15 ק״מ מפרכים עד לרכב. למה מפרכים? כי דרך הנוף שלאורך שפת המצוק היא דרך רעה. רעה במובן של חריצים, סלעים, קרקע משובשת. הדרך הזו לא הייתה נעימה לי כשנהגתי בג׳יפ מפנק או בטנדר פחות מפנק, לא הייתה נעימה לי על אופני הרים עם שיכוך מלא, ועכשיו היא לא נוחה לי במיוחד כשאני על אופני גראבל חסרי שיכוך וישבן מוטרד משלושה ימי רכיבה. הוסיפו לכך את העובדה שהיא כל הזמן מתפתלת ולכן רואים את מצפה, לא רואים את מצפה, רואים את מצפה, לא רואים את מצפה וחו״ח ותתחילו להרגיש את השביזות זוחלת גם אליכם. אגב מצפה רמון, אתה רוכב ורוכב והעיירה הזו כל הזמן נשארת רחוקה ולא מושגת. אין כמו מקטע קשה במיוחד לחתום שלושה ימים לא קלים, נכון צחי?



 



מארק, שכבר מזמן לא מדבר עם אף אחד מאתנו, מדהים אותי במחויבות המקצועית שלו ולא מפסיק לעצור אותנו, לצלם, להעלות שוב רחפן לאוויר, גם כשכולם כבר גמורים והרכב קרוב. זה ממשיך כך עד למאות המטרים האחרונים בסינגל שחולף לאורך הפסלים בואכה מלון בראשית ומצפה רמון שסוף סוף נראית קרובה.
מגיעים לטנדר ולשמחתי לא איבדתי את המפתח החלופי שהיה בתיק שלושה ימים. תוך 7 דקות בדיוק מרגע ההגעה, הטנדר מועמס, אנחנו לבושים וישובים במסעדת הקצה על חריימה, עוף בתנור, סלטים, מרק עדשים בירה כזו או אחרת ותה נענע.


 



 
 
 


סוף דבר- לעת עתה
זרקנו את מארק ודייגו במלון בל בסביבות תשע בערב, ולמחרת פגשנו אותם שוב בערב המהנה והמצחיק בבייק קפה, שם מארק סיפר והראה את פרויקט XPDTN3 לערימת רוכבים שנהנו מהערב ומהבירות.
כשאני מסתכל אחורה, אחרי כמעט כחודש, אני קולט שאשכרה היה לנו הכל במסע הזה, מטיפוסי כביש עצבניים כמו מעלה עקרבים ואבנון ועבודה בדבוקה עם דראפטינג והחלפות, דרך גראבל קלאסי חלק לצד גראבל רע ומגעיל, ועד סינגלים טכניים שרכבנו לראשונה במסע.
את מארק אני מעריך עוד יותר אחרי המסע הזה. אם הסתכלתי עליו לפני כן כעל אחד שפשוט חי את החלום, במסע הבנתי כמה הוא עובד קשה, ואחראי, פעם בחודש, כל חודש, בלוקיישנים לא פשוטים - וזה כמובן לא העיסוק היחידי בחיים שלו. זו עבודה קשה ורצינית, עם מס על הבית, על המשפחה, על רכיבות הפאן הפרטיות. לא קל לג׳נגל את זה.



 



עבור צחי ועבורי הבייקפאקינג כאן להישאר. זו הסיבה שקנינו תיקים ולא השאלנו, ובחרנו בתיקים בגודל לא מינימליסטי, שיאפשרו טיולי overnight בטבע עם ציוד מלא עלינו. לעת עתה קונספט הבייקפאקינג לייט תפור עלי, מפונק ידוע, בול. מתאים לי לקבל בסוף יום רכיבה מפרך מלון עם חשמל, טלוויזיה, מקלחת רותחת, אוכל משובח, בירות ומיטה אמיתית, ועדיין ליהנות מהרפתקת רכיבה מתמשכת שלא ניתן היה לבצע באופן אחר וללא תיקים. התיקים קלים, עמידים ועל אף שלא רכשנו את הגרסה ״נגד מים״ הרשמית, החזיקו מעולה גם כנגד טפטוף. למעט כמה שפשופי צבע מחיכוך רצועות הנשיאה שלהם בצינורות השלדה לא נרשמו שום דרמות.
ראיתי מקרוב, אם כי לא התנסיתי ברכיבה עצמה, את קונספט הגראבל פלוס עובד, ואני חושב שהוא מאוד מתאים לארץ ולדרכים הלא חלקות שבה, או לפחות לרוכבים שמרחיבים תדירות את גבולות הגדרת הגראבל כמונו. גם הילוכי ה-1X11 שמייצרים יחס העברה קל במיוחד לעליות קשות עשו שכל. בסוף היום אתה סוחב ומטפס עם אופניים כבדים ועמוסים. מקווה לרכוב על אופניים כאלו בקרוב ולדווח מהשטח.
על ההזמנה להצטרף למארק בהרפתקת הגראבל הבאה שלו ביפן נאלצנו להשיב בשלילה, אבל עכשיו נשאר לכסוס ציפורניים עד שהאייטם הישראלי יעלה לאתר XPTN3… מה הם יכתבו על ישראל ועל האייטולות של הגראבל? שהיה מוגזם? שהיה מדהים? שהמסלול שרכבנו בכלל לא התאים לגראבל או את הת׳כלס - שזו הייתה אחת מחוויות האופניים הכי טובות שהיו להם בחיים???



 



תגובתו של צחי
 "כשנימי פנה אלי בהצעה לתכנן מסלול ביו 3 ימים לXPTDN3  הצעתי מסלול צפוני מהנה, או גראבל קלאסי בין הרי ירושלים לצפון הנגב, אולם נימי התעקש על מסלול מדברי קשוח. ניסיתי בתוקף להוריד אותו מהרעיון הגרוע בטענה שהמדבר אינו מתאים לגראבל, אולם הוא התעקש וגלגל את האחריות על מארק גאש, שלדבריו דרש מסלול מדברי. אני מצר על ההשמצות חסרות השחר בגוף הכתבה - נימי נוהג לעשות זאת לאחר כל רכיבה איתי שהיא קצת מעל רמתו. ברור לי שמסלול הרכיבה היה מהיפים, המאתגרים, והמספקים ביותר שנימי וחבריו הספרדים רכבו מימיהם, והם אף ציינו זאת במפורש במהלך הרכיבה. אני מציע להם לבוא מוכנים יותר מבחינה פיזית ונפשית לרכיבות הבאות, על מנת שיוכלו גם ליהנות. עבורי זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת :)".