we:bikepack נתניה-ביריה-נתניה

פגוש את הפאקרז

140+ קמ על 2600מ טיפוס… ליום...
טוב מה זה החרטא הזה? למה לעזאזל אתם עושים את זה?
רוכבים לג'הנום, סוחבים את כל העולם וגיסתו על האופניים, וישנים בתנאים שלא יביישו תנאי טירונות שטח של דעאש, סניף צפון.
תכלס התשובה ברורה בעיקר למי שכבר ביצע את הגיחה לעולם הבייקפאקינג (הפ' דגושה, כמו באירופה, למעט גרמניה אולי). המשקל הנוסף, לא מפריע למי שלא אכפת לו לרכוב לפעמים על ציוד גדול מהממוצע, וזאת גם המלצה מבעלה של הקרדישיאן.  שינה תחת כיפת השמים או באוהל קטן היא חופש אמיתי לעכברי פלורסנט ומפלט נפלא מישיבות ועידה משמימות, והמרחבים בדרך לשביל לא-ידוע יעשו פלאים לכל קונטרול פריק או מנהל פרויקטים מכווץ.
בשתי מילים מדובר בחופש טהור, אבל מכיוון שביקשו ממני לפרט, אתן את רשות הדיבור  לפיטר פונדה:



תודה פיטר…
 
עוד נושא ששווה אזכור ואולי התעמקות בפעם אחרת, הוא כמובן נושא ה"שידרוגיטיס", אם עד היום חשבתם איך לדגם ולשפצר את האופניים, שערו בנפשכם את האפשרויות הגלומות בשיפור המתמיד של התיקים וציוד הזיווד, החימום, הלינה והתחזוקה. לחובבי השידרוגים מדובר בעולם מופלא ומרתק שמתחיל בייצור כוהליות מקופסת שימורים משומשת ונגמר ברכישת ציוד שמסתמך על טכנולוגיות נאס"א.

 
ושוב יצאנו לדרך..
טוב, אחרי שחפרנו נעבור לקטע האומנותי, קרי סיפור המסע האחרון שלנו…  והפעם מהבית באזור השרון ועד לאזור צפת, המטרה - סטייק טוב בחוות בת-יער, לינת שטח וחזרה למחרת. שם קוד למבצע - "בירה בביריה".
 
כצפוי מהז'אנר, ההקלקה נקבעה לאור ראשון, ושותפי למסע, אופיר, התייצב כהרגלו חצי שעה קודם, התארגנות זריזה בחצר, פת קטנה של שחרית וקדימה לדרך לאורך קו החוף של נתניה סיטי, העיר שלא נרדמת בין שתיים לארבע. משם בזריזות אל שבילי המושבים דרך קיבוץ מעברות בואכה נחל אלכסנדר שם עצרנו בפעם הראשונה (וגם האחרונה לשמחתי)  לחיזוק הסבל האחורי שעל אופניו של אופיר.
 
 
לאורך אלכסנדר (אלכסיי בפי החבר'ה) ליוו אותנו ענני נוצה, רוח קלילה וריח קל של שפכים ממקור לא ידוע, בקיצור, מקסים כתמיד. משם חתכנו דוך צפונה אל יישובי עמק חפר והפרדסים הירוקים שהביאו אותנו הישר אל השביל המהודק יחסית המלווה את כביש תשע החדש יחסית. עוד כמה דיוושים והופ אנחנו כבר לצד יער מענית, אך מכיוון שהגענו אופטימיים ושמחים עד כה החלטנו לא לבדוק מה נשאר מהיער.
המשכנו צפונה עד לצומת משמר הגבול שם הסכים ארטיום הש.ג. להכניסנו להפסקה קלה וסשן צילומים ראשון לאחר כ 40קמ של דיווש מהיר וקליל.
 

 
 
היי צפונה
מכאן המשכנו לאורך כביש שש, חולפים על פני גליקסון, גבעת נילי, עמיקם, ומזרחה לעין השופט בו לא ירדנו בסינגל המעולה מבית עז-הרים למרות הפיתוי. עד כה עמדנו בזמנים באופן מעולה ובמהירות ממוצעת של למעלה מ 18 קמש, אבל כל הזמן קינן בי הפחד של כניסה לחשיכה  לפני שנגיע לעליות האימתניות של צפת.
עד כה חלפו כשלוש וחצי שעות רכיבה, ואנחנו כבר טסים במורדות משמר העמקעונג גדול ותחושה נפלאה הציפה אותנו, ואם לומר את האמת גם אם היינו עוצרים ונוטעים את אוהלינו לצידו של נחל גחר המדהים היינו סוגרים יופי של טיול, אבל מצד שני עוד לא הגענו לאמצע המסלול, אז קדימה.
 
המשכנו לכיוון צפון מזרח, כשנהמת מנועי סילון עיקשים מלווה אותנו כברת דרך. חלפנו על שדות כרוב פורח ליד נהלל וזרזיר ועצרנו לכמה דקות אצל גיל מבייק-דל למילוי נוזלים, חטיפים וכמובן אינפורמציה עדכנית על דגמי  2015 החדישים... כן, אין ספק שהאיש מכונה מיומנת.
 
היידה צפונה, הפעם מלווים את שביל אלון הגליל, עד למאגר אשכול ואיתו למה שזכרנו כאחד המקטעים הנוקשים מרכיבותינו הקודמות באזור: שביל המוביל. לכאורה תמים וסטרילי, בפועל שביל "קורדרוי" משקשק עצמות לכל רוכב ז"ק. לפחות לאחד משנינו זה אמור לכאוב (לי כמובן, אופיר "השאיל" את אופני השיכוך מלא החדשים שקנה "לאשתו"). לשמחתנו העצומה הגשמים מהשבוע שעבר הפכו את השביל למפנק מאי פעם, הרגבים נרמסו בקלילות תחת צמיגינו מה שהפך את החוויה למעט מפרכת אך ממש לא מפרקת.
 
את עילבון חצינו במהירות מקסימלית (ועדיין בערך במאה וחמישים קמ"ש פחות מהמקומיים), רכבנו בין הרים ובין כפרים, דבקים למסלול שהתווינו בעזרת אחינו הגדול גוגל, כל זאת כדי לגמוע כמה שיותר מרחק לפני החשיכה. לקראת קדרים נאלצנו לאלתר ולשנות את מסלולינו עקב עבודות התשתית הרבות באיזור, אבל תכלס רק הרווחנו - וכך יצא שחלק גדול מהמסלול לקדרים עשינו על כביש בהקמה שנתן לנו לטפס על משטח מהודק בסביבה סטרילית מרכבים.
 
תחנה אחרונה, לי יש קשיי נשימה
הפסקת מאפה ומאפה נוסף בקדרים. אנו מביטים למעלה, אל צפת, ביראת כבוד מהולה בהתרגשות. לאחר שסיימנו עם בקבוקי השתייה וההתרגשות המשכנו ברכיבה. הפתעה מאד לא נעימה ציפתה לנו במעבר התת קרקעי של מסלול נחל עמוד מתחת לכביש 85, המעבר פשוט נעלם מתחת לסוללות העפר העצומות שפרקו משאיות הענק.
יודע כל בייקפאקר פיקח שהייק-אה-בייק זה חלק מהמשחק… אבל לטפס סוללת עפר תלולה בגובה עשרים  מטר??! ועוד אחריי 120קמ של רכיבה ??! 
"אין מה לעשות" אמרתי לעצמי, "מבצע זה מבצע".
 
בשעה טובה פחות או יותר ניצבנו על השביל הכחול המסמן את נחל עמוד, שעות בין הערביים השרו אוירה פסודו-רומנטית ואנו התחלנו לטפס את מסלול עשרת הק"מ לצפת. ההתחלה היתה ממש נחמדה יחסית לשיפוע וצוק עכברה העצום סיפק לנו את ההשראה הנחוצה כדי להמשיך, זה וג'ל אנרגיה כמובן.
לא אשקר, בשלב זה המסלול נהיה קשה, לפעמים מאד, אבל אז ראינו אותו, גשר עכברה במלוא תפארתו, ומעליו השכונות הקורצות של צפת.. קרובות ועם זאת כל כך רחוקות.
 
עוד  500מטר טיפוס אנכי לבת-יער, מחשיך, ואנחנו מרכיבים משקפי שמש
כבר התחיל להחשיך, ויחד עם החושך גם מצב השביל הלך והתדרדר, עד שהגיע למצב של יותר דרדרת משביל, חשקנו שיניים, שלפנו פנסים והמשכנו, הולכים / רוכבים / מקללים קלות.. בכיף שלנו.. חלק משכונותיה של צפת כבר היו נמוכות מאתנו והדרך עודנה לפנינו. בשלב זה כבר חשבתי לוותר על הגעה לבת-יער והייתי מוכן להסתפק בעצירה בצפת לפת ערבית או איזה שקשוקה ערבית.
ואז בדיוק ברגעי הייאוש, הגענו לשכונה הצפתית המיוחלת, לאספלט, ושמחה כזאת לא זוכרים זקני צפת, לפחות לא אלה ששאלנו מה הדרך הקצרה לביריה.
 

טסנו בירידה של היציאה מצפת רק כדי לגלות את העלייה התלולה לביריה שהמתינה לנו, חשוכה ומלאת קדושה של קברי הצדיקים הפזורים באזור. קיללנו עוד קצת בעליה אבל היה ברור שאת הסטייק שלנו נקבל ויהי מה.
מאוחר יותר במסעדה, התחלתי לדבר על ליבו של אופיר על אופציות לחזרה, היה לי ברור שדרך השביל הכחול מצפת לעכברה אני לא רוצה לרדת, ואפילו העליתי רעיון מביש של אוטובוס בוקר מצפת לתל-אביב.
אופיר שתק לרגע, אני מכיר אותו כבר שנים, איש חכם, יודע הרבה דברים, אבל יש דבר שהוא לא יודע וזה לוותר, נקום מחר אמר לי, נחליט תוך כדי רכיבה לצפת.
אז שתיתי עוד בירה.
 
השינה הגדולה
ישנו בבת יער, באוהלים הקטנים והחמימים שלנו. תערובת מוזרה של צהלות סוסים, יללות שועלים ושירי קאנטרי לא הפריעו לנו כהוא זה. כצפוי עד הבוקר התרככתי, בזמן הקיפול העצל שלנו (מקצועני ה HLC  מתקפלים ומתארגנים תוך דקות,  לנו זה לקח כמעט שעה) הצעתי שנרד בכביש מצפת לעכברה, ומשם נחזור כלעומת שבאנו.. עוד 140 קילומטר על  2600מטר של ירידה חיכו לנו עד הבית, לא אלאה אתכם בפרטים, היה כיף!
 


למי תודה:
לקבוצת BIKEPACKING ISRAEL על שפע של מידע, הצעות ייעול ונפיחות מוח מזדמנות.
לזוהר קנטור, האיש ואגדת הטור-דיוויד שעזר בבניית המסלול וייעץ לנו לא לרכוב בעמק נטופה מיד אחרי גשם.
וכמובן לנשותינו התומכות על פי המוטו: "נהנית?, ספר לחבריך! לא נהנית? טוב מה אתה רוצה, אמרתי לך.."

 
 
 

 

גלריה