מדבר אחד הלאה- תמונות וסיפורים מטיול עיזות מדברי

מדבר אחד הלאה

תמונות וסיפורים מטיול עיזות מדברי

 
אם מישהי צריכה עוד שכנוע, עוד דחיפה קטנה דרומה, עוד סיבות לקחת חופש מהכל, לארוז ציוד ולברוח למדבר – אני מקווה שזו הכתבה בשבילה. מתוך טריליון התמונות שצילמתי ניסיתי לבחור את אלה שמעבירות ולו במעט את מה שעברנו, את העוצמה המיטיבה של שביל מדברי מרוחק, שמים פתוחים, חופש טוטאלי וחבורת בנות שמצאו מה עושה להן טוב. ביחד.



 
 



היום הראשון: סינגלי אלון (להב) ורימון
בחרתי לפתוח את הטיול במסלול מעגלי, קצר יחסית, שייתן כניסה רכה וקלה יחסית למוד הטיול. רובנו עוד לא ביקרנו ביער להב וסינגליו וזו הייתה הזדמנות טובה: צפוניות שכמותנו לא מגיעות לאזור במיוחד. סינגל אלון כבר קרא לנו מזמן, ועם התוספת החדשה והמבורכת של סינגל רימון קיבלנו כמה שעות איכותיות של סינגלים זורמים ומענגים, ששברו את הנסיעה הארוכה דרומה.
היה יבש. מאובק וניחר. כל חודשי הקיץ הארוך מנשוא שמאחורינו דרבנו אותי למצוא את החלמוניות המובטחות – ויהי מה. עקבתי אחרי ההנחיות שקיבלתי מניר המקומי לסטייה קלה מסינגל אלון וכך נפלנו, כמוצאות שלל רב, על אוצר מטבעות הזהב של החלמוניות היפות: סימן לחורף מיוחל, טיפה של שפיות והתחדשות בצחיחות הכללית. אלף תמונות באלף פוזות-עם-חלמונית לאחר מכן, אנחנו בדרך למכוניות ולמקום נחמד בערד שקוראים לו ציפור מדבר.



 

















 



בגסטהאוס המתוק של מיכל קיבלנו בית נוח שכולו שלנו, עם חדרי שינה למעלה וסלון רביצה למטה, מטבח גדול ושולחן פול, בו הפלאתי לפדח את עצמי. מיכל הכינה לנו ארוחת ערב טעימה ביותר, דורית ארגנה לנו משחק מתנות רווי שנאפס קינמון (מי שלא מבין מה הוא קרא עכשיו, זה בסדר, אתם זכרים ולא אמורים להבין משחקים ודרינקים של בנות). וכל זה לא ממש קשור לרכיבה, אבל היה מאד מאד נעים.  



 



 
 
היום השני: מערד לנאות הכיכר דרך מעלה זרון ומצד זוהר
לדעתי, המונח "תיאום ציפיות" הומצא במיוחד לכבוד היום הזה. לא הייתי מצליחה להדריך אותו ללא המינון המדויק (או אולי המופרז?) של אזהרות לעומת דירבונים, נטיעת ביטחון והרגעה לצד ריסון והתרעות, שחרור ופירוט מידע לעומת מידור ו"תראו בהמשך". יום ארוך, מלא שבילים שמשתנים בין סינגלים זורמים, לטכניים, למסוכנים, לדרכים רחבות ואפילו כביש.
על הבוקר אנחנו פוגשות את יואב בהט, האיש והטנדר האדום, שילווה אותנו מעתה ועד סוף הטיול, בעוד 3 ימים. למעשה, זו חזרה על פורמט מוצלח ומוכר לנו מטיול קודם. נוח עם יואב. הוא מכיר את כל המסלולים וכל העצים הטובים לעצירות קפה בצל, הוא מכין אוכל טעים ויש לו שמנת לקפה. סידור טוב.




 













ברוח קרה ממש, קצת חזקה ומלחיצה מדי לטעמי, יוצאות מערד מזרחה לכיוון סינגל בוקק. קצת התעסקות עם שביל סלעי ודוקרני בהתחלה, ומפה לשם אני שמה לב שמשהו מטפטף עליי. טיף. טיפה. אני לא מאמינה. איך יכולתי להיות שאננה ולא לבדוק שוב את התחזית – לא יכול להיות שהיא השתנתה – גשם? – אפיק ים סוף? אוי. מה יהיה? – אני יודעת מה יהיה: שיטפונות, היפותרמיה, צוותי חילוץ, מסוקים, חיפושים אל תוך הלילה, זה מה שיהיה – לא. זו רק הפייה המחורבנת של תיק השתייה, מטפטפת לי על הרגל. טיף. טיפה: פרקים מיומנה של מדריכה ספקנית.
מפה לשם הרוח שוככת, השמש יוצאת, וסינגל בוקק זו חתיכת יציאה נהדרת. איזה כיף של מקום, איזה שביל מדליק ויפה וכיפי. הוא לא כזה קצר, ועד שאנחנו פוגשות את יואב, לא רחוק מצוק תמרור, לקפה ובננה אנחנו כבר ממש צריכות אותם.



 













אחרי ההפסקה, הגיע תורו של סינגל זרון. מותר לרדת מהאופנים, צריך ללכת איפה שאין ביטחון לרכוב, ליפול כאן זה ממש מיותר ודבילי. שמעתן בנות? יופי. אבל איפשהו בהמשך חשבתי שזה יהיה זמן מעולה לעשות סיבוב על ה-Trek Fuel EX 8.9 החדשים של גבי. היה מגניב, הם בלעו את כל מה שה-Liv Lust צנועי-המהלך שלי מתקשים ללעוס, ופתאום עלה לי האדרנלין לראש והנוף המטמטם לנשמה וחשבתי שאני נוגה כורם ב-EWS, ושכחתי שאני עם נעלי קליטים קשיחות על פלטים – והמעידה כשניסיתי להוריד רגל היתה מיותרת ודבילית. מ.ש.ל.
עד שירדנו למטה את כל המעלה, כבר היה צורך אמיתי לשבת רגע, להירגע מכל הדרמה וכל השיפועים ולנשום. ישבנו רגע בצל מצד זוהר, נשמנו וסיפרנו את הסיפור האלים והעגום של מלכי ישראל, יהודה ואדום, שיצאו להיפרע ממלך מואב המורד ובחרו ממש בדרך הזו העולה מים המלח אל ההר, היא היא דרך אדום (מלכים ב', פרק ג' – תקראו, בהזדמנות).



 















אחרי ארוחת צהריים, מתחת לעץ בפתחת נחל חמר, אנחנו ממשיכות הלאה, דרומה: פיתולי נחל סדום ומישור עמיעז. השמש נמוכה, המישור פתוח ואינסופי, ותחושת המסע חזקה. דרך שמתמשכת - אל החופש וממנו.
את היום אנחנו מסיימות אצל שקדי בנאות הכיכר, על כמה בקבוקי יין אדום, סלמון על האש ונחרות קצובות. יום ארוך ויפה שבא אל סיומו המוצלח.




 
 



היום השלישי – מנאות הכיכר לחצבה דרך נחל צין תחתון
ללא ספק, אחד הימים שייחרתו חזק בזיכרון. בזכות האורך, הקושי והיופי. תחילתו במסלול "חריץ בחוואר", המשכו – לאחר לגימת שתי מקינטות גדולות במלואן – בדרך המובילה אל פתחת המכתש הקטן ומשם לאורך נחל צין ומימיו הצהובים והדוחים, אך עדיין יפים להפליא. אין לי ברירה כאן אלא להשתפך סופית. משהו בנופים העצומים האלה מעיר אותי לחיים, מסעיר אותי בשמחה פשוטה ואמיתית. אני מסתכלת לצדדים והבנות שם איתי. החוויה היא משותפת. השביל מתארך, מלא בקשיים, דשדש, עליות קטנות וחדות, עליות ארוכות ומתונות, חם, יבש, לא נגמר... בשלב מסוים אני בודקת עם נאוה: תגידי, זה כבר יותר קשה מיפה? נאוה מנידה בראשה וממשיכה לרכוב. זה עדיין יותר יפה.



 













לארוחת הצהריים המאוחרת בחניון עין עקרבים אנחנו מגיעות מאוחר. השמש כבר נמוכה, החושך תכף פה. לועסות מהר סלט קינואה וחומוס טעים, מרכיבות פנסים ואחרי בדיקה שאף אחת לא רוצה לעלות לטנדר ("ובזאת נשללה זכותך לקטר") – עולות על הכביש שבין מעלה עקרבים לעיר אובות. כמה עליות מתונות ומשם גלישה מהירה בחושך היורד עלינו במהירות. היחידה שלא הביאה את הפנס והנצנץ שברשימת ציוד החובה שהמדריכה שלחה, היא כמובן המדריכה. שהרי אין כמו דוגמה אישית. ומכיוון שבבוקר היא גם מחקה בטעות את הקובץ ממכשיר הגרמין שלה וניווטה כל היום על מפות וזיכרון, היא נאלצת עתה לנווט בחושך מוחלט באזור החממות בין עידן לחצבה. אין לי מושג איך הן עוד רוכבות אחריי, איך עוד לא התייאשו וחתכו לקפוצ'ינו בארומה חצבה, אבל הן שם מאחוריי, רוכבות ומפטפטות ברוח טובה, כאילו לא סיימו זה עתה לצבור ברגליים 60 ומשהו ק"מ של שבילי מדבר.
אוי, כמה שהטריפל הבלגית הזו מגיעה לנו. גם זו. גם זו. יאללה, אחרונה ודי.




 



















 
 
יום רביעי ואחרון – חצבה לצופר דרך ציר המעיינות ומואה
יום קצר וקל יותר, שהיה אמור לשחרר את הרגליים ולשלוח אותנו שמחות אל ההקפצה חזרה. אז הוא לא היה בדיוק קל, איפשהו בין השקשוקה עם הטחינה של הפסקת העשר לחום המתגבר, פתאום נפלה לכולן האנרגיה והיה קצת אוי וויי. אבל רק קצת. רוכבות מצל אל צל, עוצרות לנשום ולהצטנן ברוח שמורגשת רק בצל. ואז, כשהאנרגיות חוזרות ואנחנו רוצות להמשיך הלאה עם מה שהתרגלנו לעשות כל כך טוב ב-4 ימים האחרונים, פתאום זה נגמר.



 














במיניבוס, העמוס רוכבות שטופות מדבר ומרחבים, אני מתיישבת במושב המתקפל שליד הנהג ורגע לפני שאני צוללת להשלמת פערי עבודה באייפון הארור אני פונה אחורה ואומרת להן: אנחנו כבר כאן, עם האופנים וכל מה שצריך – אולי נברח? בואו נעשה תלמה ולואיז, רק בלי הסוף. נישאר במדבר ונרכב לנצח.
כולנו מהנהנות עם חצי חיוך וחוזרות לאייפון. יומיים אחרי זה, עם רוח איומה, שריפות מאיימות ליד הבית וכל כובד המציאות האמיתי, נצטער קצת שלא לקחנו את הבדיחה ברצינות.
ככה זה, כתבתי אחר כך בפייסבוק שלי, כמה שמנסים שזה לא יקרה, היום האחרון תמיד מגיע בסוף, וצריך להיפרד ולחזור לשגרה. אבל יש לנו זיכרונות לקחת איתנו, שפע של יופי ושמחה ועומק מדברי שנצרב חזק בנשמה. הוא היה טוב אלינו, המדבר. לא קשה מדי אבל גם לא ממש סלחן. לא אכזרי מדי, אבל לרגע לא משעמם. ויפה יפה. רכבנו ביחד, חלקנו סיפורים וזיעה, צחוק משוחרר וכברת דרך. והיה לנו טוב.
להתראות, מדבר יקר. נתגעגע עד שניפגש בקרוב. אוהבות מאד, עז ואחות




 

רוכבים שקראו כתבה זו קראו גם