לה פאמיליה- משפחת בסידן SRAM ישראל

לה- פאמיליה פרק 4

מתקני האופניים של המלך- משפחת בסידן, SRAM ישראל



פרויקט La Familia נולד מתוך הסקרנות והרצון להתחקות אחר שורשיו של ענף האופניים המקומי, מדור המייסדים ועד האנשים שמשפיעים ומעצבים אותו היום. ממשפחות שעסקו בייצור, מכירה ותיקון אופניים כשאופני ההרים עדיין לא נולדו בכלל (כמו גם חלק גדול מכם הקוראים..) ובן שמן היה סתם יער.. ועד האנשים שבזכותם הענף חי ובועט בימים אלו.
במסגרת מסעותיי אנסה להגיע אל אותן משפחות ואותם אנשים, לצאת איתם למסע בזמן ולהביא בפניכם את הסיפורים, התובנות והאופן בו הם רואים וחווים את הענף מאז ועד היום.

 
___________________________________________________________________________________________________________________________


 



השעה רק 6 ומחצה אחר הצהריים אבל בחוץ כבר חשוך כאילו אמצע הלילה. מבאס החושך הזה, אני ממלמל לעצמי, אתה חוזר הביתה ומרגיש כאילו כל מה שנשאר לעשות זה להיכנס למיטה ולישון. "לישון?" אני שומע את קובי צוחק, "איזה לישון, היום רק מתחיל, יאללה, בואו נשב כי יש לי עוד משחק של מכבי נתניה היום והרבה תוכניות לאחר כך". כמי שנרדם כל ערב בשמונה אני מביט באיש הזה שידיו שחורות ומשומנות אחרי יום עבודה ארוך במהלכו טיפל בתקלות, ענה לטלפונים, הכין משלוחים והסביר בפעם המי יודע כמה ללקוחות מה זה קומפרשן ו-30BB ועדיין נראה ערני, רענן ומלא אנרגיה ושואל את עצמי מאיפה כל העזוז הזה. אריק ואני מזיזים כמה ארגזים כדי לפנות מקום ליד שולחן העבודה עליו מונחים בערבוביה פקסים, מעביר אחורי וידית של Reverb. יצחק, אביו של קובי מכניס את הראש ומציע לנו לשתות. "קפה" אנחנו אומרים, ברור שקפה, כי אין על הקפה של יצחק. כבר בשלב זה ראוי שאפגין גילוי נאות ואומר שנפלה בחלקי הזכות לצבור כמות בלתי מבוטלת של "שעות קובי" במסגרת חברותנו ארוכת השנים וכמובן בזמן שעבדתי לצידו בעסק כך שאני מכיר את האיש ופועלו היטב, אך במסגרת תפקידי העיתונאי כמי שלקח על עצמו את האחריות על סדרת הכתבות הזו, אני כאן כדי לספר את הסיפור ואריק יוודא שכך אכן יעשה מבלי לגלוש יתר על המידה לגילויי חיבה מוגזמים.


 

 


קובי בסידן, הידוע גם כ"קובי RockShox", הוא ללא ספק אחת הדמויות היותר צבעוניות בענף. כיאה למישהו שרחוק מהמושג "פרווה" כשם שמכבי נתניה רחוקה מגמר המונדיאל (אמירה שוודאי תסבך אותי קשות...), קנה לו הברנש הצנום, שם של איש עסקים קשוח, חד לשון ומחשבה שאי אפשר "לערבב" אותו, המנהל ביד רמה מחנותו הצנועה שאינה דומה להיכלי השן המפוארים בואכה רח' החשמונאים, את ייצוגה של אחת החברות הגדולות והמוערכות בעולם בתחום האופניים, הלא היא SRAM. בהיותו אסרטיבי, ישיר ולא "תקין פוליטית" לפרקים, אך בא בעת הגון, רגיש וגדוש בפטריוטיות, הוא מאותם יחידי סגולה שבדומה לכוסברה וגויאבות, ישנם אלו שכל כך אוהבים אותו, עד שאינם יכולים בלעדיו, ואחרים, ובכן, איך נגדיר זאת... פשוט לא יודעים כל כך איך לאכול אותו... כן, קובי הוא בהחלט סוג של חידה עבור רבים, והרשו לנו להרגיע אתכם, הוא ימשיך להישאר אניגמאטי גם אחרי הכתבה הזו, אבל אנו מבטיחים לכם נאמנה, שאחרי שתקראו את סיפור החיים הפנטסטי שלו ושל משפחתו, תגידו לעצמכם "ואללה, לא ידעתי...".
 










חמש מזוודות
העיסוק באופניים זורם בעורקיהם של בני משפחת בסידן (בעסידן במקור) כבר שלושה דורות. לסבו של קובי עליו השלום, היו שלוש חנויות אופניים עוד במרוקו הרחוקה. "אצל המרוקאים" הוא מתלוצץ, "כל אחד אוהב להתרברב שהיה הגנן, הסנדלר או הזמר של המלך, אז אנחנו אומרים שסבא שלי היה מתקן האופניים שלו...". סבו ז"ל ואביב של קובי (יצחק יבדל"א, השני מבין 11 אחים) הפעילו את החנויות ועבדו בהן בהצלחה רבה לרווחת המשפחה. אך דפיקה בדלת באישון ליל קטעה את האידיליה שהיתה נמשכת אולי עד היום. שליחי הסוכנות היהודית שניצבו במפתן הודיעו ליהודים חדורי הציונות שנפתח חלון הזדמנויות נדיר של כמה שעות לעלות לישראל ואם הם בעניין, שיארזו בזריזות ויתייצבו תוך שעתיים בנמל. "בגלל הדחיפות" מסביר קובי, "הם נאלצו לארוז בחופזה את מיטלטלהם, ממש כמו ביציאת מצריים, ולהתייצב אל הרציף בו עגנה הספינה שתיקח אותם לצרפת ומשם לפלסטינה". אל הנמל מגיעים הבסידנים עם חמש מזוודות. "באחת מהן" מספר קובי "היו בגדים, תכשיטים, כסף וחפצי ערך אחרים, ובארבע האחרות – פנימיות, שפיצים, כלי עבודה וחלקי אופניים...".
יצחק ואביו (שאר הילדים נשארים במרוקו בשלב זה) מגיעים לארץ ואת פניהם מקדמת ברוב פאר והדר מעברת כפר יונה משם הם יוצאים מיד למצוא לעצמם פרנסה, באופניים כמובן. יצחק מוצא עבודה בחנות אופניים בתל אביב והסבא משתלב בעבודה בחנות בנתניה. "חשוב להבין" מחדד קובי, "שבתור מי שבמרוקו חלשו על עסק משגשג, ההגעה לארץ והצורך להתרגל לתנאים הקשים במעברה ולעבודה כשכירים היו סוג של טראומה עבורם, אבל הרצון להיות בארץ ישראל גבר על הכל".




 



 


כבד את אביך
כעבור זמן מה שאר חלקי המשפחה עלו גם הם לארץ ובניהם גם חיים, הבן הבכור. באחד הימים החליט חיים לבקר את אביב שכאמור עבד בחנות אופניים בנתניה. "כשהוא הגיע אל החנות וביקש מבעל הבית לפגוש באביו" מספר קובי וקשה שלא להבחין בניצוץ הכעס שבעיניו, "ענה לו זה שהעובד עסוק, ושיואיל להמתין כשעתיים עד להפסקת הצהריים. דוד שלי שבאותה התקופה לא דיבר עברית היטב ניסה להסביר לבעל החנות בצרפתית ועברית רצוצה שהוא כנראה לא הבין והוא בסך הכל רוצה לראות את אבא, אך זכה לאותה תגובה שוב ושוב – תחזור עוד שעתיים".
חיים שנפגע עד עמקי נשמתו מהיחס הפטרוני והמזלזל של בעל החנות הודיע חגיגית לאביו עוד באותו היום שהוא מפסיק לאלתר לעבוד בחנות. "אך בזאת לא תמה הפרשה", ממשיך קובי והפעם חיוך קטן מתגנב אל שפתיו, "עוד באותו היום דוד שלי הוציא את החסכונות וחיפש חנות בסמוך לחנות בה עבד סבא שלי. הוא מצא מקום קרוב, פנה ליבואנים מקומיים, רכש סחורה והחל למכור אותה ביודעין – במחירי הפסד. כל מה שמעסיקו של הסב מכר ב-100 שקל, דוד שלי מכר ב-50 ולא עבר זמן רב עד שאותו בעל עסק פשוט לא היה יכול להתחרות יותר". כשהתייצב האדון במפתן דלת חנותו של הדוד, הודה כי הובס ואף הציע לו לרכוש את כל המלאי במחיר מציאה כי הוא סוגר, לא יכול היה שלא לשאול את בכור בני משפחת בסידן מה יצא לו מכל המלחמה הזו. "הרי בפועל הפסדת כסף" תמה הנ"ל, "נכון, הפסדתי" ענה חיים, "אבל לכבודו של אבי ולכבוד משפחתי אין מחיר".

"החנות של דוד שלי", מוסיף קובי כבדרך אגב, "עדיין עומדת על תילה באותו המקום בדיוק בסמוך לתחנה המרכזית בנתניה, ודוד שלי, שיהיה בריא, ממשיך לנהל אותה ביד רמה".  



 








 

עניין של זמן
"את הפנצ'ר הראשון שלי" נזכר קובי ומחייך, "החלפתי לדעתי בגיל חמש בערך. אבא שלי שעבד בחנות בתל אביב היה לוקח אותי על הלמברטה שלו בחופשים ובכל עת שהיה פנאי".
כבר אז ידעת שאתה רוצה להתעסק באופניים? אנחנו תמהים,
"אני חושב" עונה קובי "שזה היה פשוט תהליך טבעי. אני פשוט גדלתי לתוך העולם הזה מגיל כל כך צעיר והאמת – תמיד אהבתי אותו. כבר בתור ילד קטן תמיד ריתקו אותי כל המנגנונים המכאניים והסקרנות שלי, יחד עם העקשנות וחוסר המוכנות לוותר כשאני נתקל בתקלה עד שאני לא פותר אותה, מלווים אותי עד היום". מעבר לזה, כל המשפחה המורחבת שלי מתעסקת באופניים, הדודים שלי, בני הדודים שלי וגם אחי, אבי, לו יש חנות קרוב לכאן ברעננה כך שהבחירה בתחום הייתה די טבעית עבורי". 
קובי מספר לנו שמאז אותו יום בו דרכה כף רגלו בחנות האופניים וידיו אחזו בפנימית, הרומן שלו עם העולם הדו-גלגלי לא פסק לרגע.



 


 

וזמן לבלות נשאר לך? אנחנו מתלוצצים,
"לא רק שנשאר" מעמיד אותנו קובי במקום בנחרצות, "אני יכול לומר לכם שהיתה לי ילדות עשירה ומלאה כל טוב. אם דמיינתם לרגע איזה ילד מסכן ש'אין לו חיים', תחביבים וכדומה, אז תחשבו שוב. אני לא מתכחש לעובדה שתמיד היה לי דרייב מטורף לעבודה ולמידה, בתקופה שבין סוף התיכון לצבא למשל, עבדתי בשתי עבודות, בבוקר עבדתי כפועל בניין, הייתי חוזר הביתה בארבע, מתקלח, נח וממשיך למשמרת ערב בתור שליח של פיצה".
כל הקטע הזה של החריצות והעבודה סביב השעות זה בגלל שהיה צורך לעזור בפרנסת המשפחה?  אנחנו שואלים במפגיע...
"ממש לא!" עונה קובי בנחרצות, "בבית לא היה מעולם חסר כלום וההורים שלי תמיד אמרו לי שאקבל כל מה שאבקש, אבל לי היה חשוב לקיים את עצמי ולא להיות תלוי באף אחד. שלא ישתמע מדברי שרק עבודה עניינה אותי, במקביל תמיד עשיתי עוד דברים, ביליתי, נהניתי ואפילו הלכתי לחוגים, כך למשל רבים אינם יודעים שיש לי חגורה חומה בקראטה... עד היום אני צוחק בפנים לאנשים שמתלוננים שאין להם זמן והם לא מספיקים לעשות את כל מה שהם רוצים, מבחינתי אין דבר כזה שאין זמן, לאורך כל החיים שלי הספקתי הכל ואם היה חסר זמן הייתי מייצר" הוא צוחק, "מבחינתי 24 שעות ביממה זו המלצה בלבד".




 

 


אוטו דידקט
בשנת 93 קובי מתגייס והופך ללוחם מן המניין בגדוד 52 של חיל השריון. "אני הייתי החייל הכי עשיר בגדוד" הוא צוחק, "הייתי מגיע לצבא ברכב שקניתי מכספי שלי ואף פעם לא התלבטתי אם לקנות אשכוליות או ואפל בשקם, קניתי את שניהם... אבל גם כשהיה לי, תמיד שמתי בצד משהו ל'יום רע'. זו תכונה שלדאבוני אני לא רואה הרבה מסביב. אנשים שיש להם נוטים להתפרע עם הכסף ולא לחשוב קדימה, זו הסיבה שלפעמים הם נופלים, כי בחיים יש תקופות יותר טובות ופחות טובות ואם אתה לא יודע לשמור בצד, כשתזדקק לזה, לא יהיה לך...". גם בתקופה זו של חייו קובי ממשיך לעבוד בחריצות גם בחופשות וברגילות והנה, יום השחרור כבר נראה באופק...
לאן נסעת לטייל אחרי צבא? אנחנו שואלים בתקווה שנוכל לגלות שגם הוא בילה בגסטהאוס ההוא בצ'אנג-מאי, "להרצליה" הוא עונה.



 
    



"בחמשוש שלפני היציאה לחופשת השחרור כבר הסתובבתי פה ברחובות וחיפשתי חנות. מצאתי אחת לא רחוק מאיפה שאנחנו נמצאים היום וסגרתי עם הבנאדם בע"פ שאני לוקח אותה. אצלנו נהוג לא להתעסק עם כסף ולעשות עסקים ביום שבת לכן ביום ראשון התייצבתי אצלו, חתמתי על חוזה והתחלתי לשפץ את החנות. לבד". את חופשת השחרור שלו מבלה ידידנו הנמרץ בצביעה, הרכבת סטנדים ורכישת סחורה. כל כך טרוד היה בעבודה עד שהוא כמעט שוכח לגשת לבקו"מ. "לתמונה של החוגר שלי" הוא צוחק, "הצטלמתי עם בגדים מוכתמים בצבע. קפצתי לרגע להשתחרר ומיד חזרתי לעבוד ובחודש ינואר 1997 החנות נפתחה באופן רשמי".


 



מה אתה מוכר בחנות?
"בשלב הזה אני מוכר אופני 'מדבקה' פשוטים יחסית שדוד שלי מייבא (מה שודאי חלק מכירים כ-'אופני בסידן' – ה.מ) אבל פרט לכך יש לי סדנא ואני לא בוחל בשום תיקון. החנות נפתחת בשמונה וחצי ואני נשאר שם כל יום עד אחת-עשרה בלילה מקושש שקל לשקל. אני מתקן 60 פנצ'רים ביום, מחליף עוד כבל, מכוון הילוכים וחוזר הביתה עם ידיים קרועות, אבל מחייך מאוזן לאוזן".
הטלפון מצלצל. קובי מבקש סליחה ומשוחח עם בעל חנות שמתקשר להתייעץ איתו על איזו מערכת. הוא מסביר בפרוטרוט את כל המונחים, מתעמק במכניקה, ניכר כי הוא שולט בצורה אבסולוטית בכל ביט ובייט, כאילו ה-blue print של המערכת יושב לו בתוך המוח והוא יכול לשלוף, לו רק ירצה בכך, את המק"ט של כל בורג מתוך אלפי המספרים והשמות.

זו הזדמנות נהדרת לדבר על הידע הרחב שלך אנחנו מעבירים נושא,
"מצחיק שאתם מעלים את זה" הוא אומר אחרי שהוא מניח את השפופרת, "תתפלאו לדעת כמה בעלי חנויות מכובדות ואפילו מכנאופנים מוכרים לא עומדים לדעתי בסטנדרטים המקצועיים הדרושים כדי לעסוק בתחום. כדי באמת להיות מקצוען אין מנוס מללכלך את הידיים וכל הזמן, אבל כל הזמן ללמוד ולהתקדם. ואני חייב לספר לכם משהו על זה...
אני חוזר לאותה תקופה מעט לאחר שפתחתי את החנות. כפי שכבר סיפרתי, הצימאון שלי לידע והסקרנות שלי תמיד דחפו אותי קדימה. כחלק מהרצון שלי לפתח את החנות רכשתי מקרטקא (ציקלו-ספורט אחד היבואנים המוכרים בזמנו ה.מ), גלגלים. יום אחד אני יושב ככה ומביט בהם תלויים על הקיר וחושב לעצמי 'איך בעצם בונים את החרא הזה'. קמתי, הורדתי אחד, לקחתי מפתח שפיצים והתחלתי לסובב מפה, לשחרר משם ותוך כמה דקות אני תופס את הראש מאיך שהגלגל נראה – רציתי למות! אבא שלי, שעדיין עבד בחנות בתל אביב באותה תקופה, היה בא אלי כל ערב אחרי העבודה כדי לראות מה נשמע ואני חושב לעצמי איך אני מספר לו מה עשיתי... הבושה מאבא שיגיד לי 'למה נגעת' אכלה אותי. אז התקשרתי לדוד שלי ואמרתי לו, בחייאת לאון, עשיתי ככה וככה תעזור לי. אחרי רבע שעה של הדרכה טלפונית הצלחתי להחזיר את הגלגל, אמנם לא למצב שיצא מהמפעל, אבל בהחלט כזה שעומד בסטנדרטים המקובלים. ולמה סיפרתי את זה, כי זו דוגמה מצוינת לדרך היחידה ללמוד. אפילו היום כשיש לי זמן אני לוקח חלקים, מפרק, מרכיב ולומד לעומק איך הם בנויים ועובדים".




 






 

מעשה אבות – סימן לבנים
"כחלק מההתפתחות המתמדת של העסק" ממשיך קובי לספר, "פניתי בשלב מסוים אל בעל החנות, שהיה גם יבואן, בה עבד אבא שלי וביקשתי ממנו לרכוש סחורה. אחרי משא ומתן סיכמנו את העסקה והזמנתי 35 זוגות אופני הרים שנחשבו אז לאיכותיים בהם השקעתי את רוב מה שהצלחתי לחסוך עד אז. עבר יום, עברו יומיים, שבוע, וסחורה אין. בכל פעם ששאלתי מה קורה, קיבלתי תירוץ אחר ובשלב מסוים הבנתי שפשוט מורחים אותי. כשהטחתי בפני בעל העסק את טענותי הוא צחק ואמר לי משהו בסגנון של 'מי אתה בכלל יא פישר'. אני לא צריך להסביר לכם מה דיבור כזה עושה למרוקאים" הוא צוחק בקול רם, "בדיוק כפי שדוד שלי לקח את סבא שלי מהחנות ההיא, כך גם אני הודעתי לאבא שלי, למרות מחאותיו, שהוא עוזב את המקום ובא לעבוד איתי ובאותה הזדמנות הבטחתי לבעל הבית שיזכור היטב את המעמד, כי יבוא יום והוא יהיה זה שיבקש לקנות ממני חלקים".
אנחנו מתרשמים שאתה איש של פרנציפים ואין לך פחד, הא...?
"
כן, אני איש עקרונות ואיש שנותן כבוד לכבוד. מילה שלי זה ברזל וזה מה שאני מצפה מאחרים. וכן, אני לא מפחד מכלום. בעל החנות הראשונה ששכרתי לא רחוק מכאן למשל, ראה בזמנו שאני מתפרנס יפה ויום לפני שתם החוזה שלנו, הודיע לי שהוא מעלה את דמי השכירות ואין מה להתווכח, או שאשלם או שאעזוב. הוא חשב שבגלל התזמון לא תהיה לי ברירה. 'תבוא אלי מחר עם צ'קים' הוא הודיע לי ומה אני עשיתי? התקשרתי לכמה חברים, פיניתי תוך כמה שעות את כל תכולת החנות שאוחסנה אצל מכר, סיידתי אותה ולמחרת בבוקר התייצבתי אצלו כפי שביקש אלא שבמקום המחאות, הגשתי לו את המפתחות. הוא היה בהלם".




 



מפה ל-SRAM
"מפה לשם" ממשיך קובי לגולל את מעלליו, "יום אחד יושב אצלי בחנות חבר קרוב, אורן מינץ, כתב וצלם במגזין אופניים זצ"ל ולחנות נכנס ברנש עם אופניים, פונה אלי ואומר – יש לי את הבולם RockShox הזה ויש לי נזילה, אתה יכול לטפל לי בזה? אני מסתכל על הבחור, על אורן, שוב על הבחור ואומר לו, שמע אחי, הייתי שמח לעזור לך אבל אני לא מבין בזה כלום... באותה תקופה (שנת 1998) רם גולומביק הביא רק חלקי חילוף לבולמים האלו ולא היה יבוא סדיר. ואז אורן, שמתוקף תפקידו הסתובב לא מעט בתערוכות בעולם והכיר די טוב את התעשייה, אומר לי – אני מכיר כמה אנשים בRockShox, רוצה שאסדר לך פגישה? למרות הסקפטיות שלי חשבתי לעצמי שאין מה להפסיד ואמרתי לו – קדימה, לך על זה. אורן מביט בשעון ואומר לי 'שמע, לדעתי עכשיו בוקר בקולורדו, בוא נרים טלפון'. אורן הרים טלפון, דיבר ודיבר ואחרי שניתק אמר לי שמחכים לטלפון ממני".
"אני בתיכון" הוא צוחק, "לא ממש השקעתי, ולכן האנגלית שלי לא היתה משהו, אז פניתי לחבר יקר ממנו גם קניתי מוצרים -  שאול מ- ש.א נועם ואמרתי לו, שמע, אתה מדבר אנגלית טוב ומבין בייבוא, אני מוכן להשקיע כסף, בוא נדבר עם הקולורדואים האלו ונעשה משהו יחד. ובאמת, התחלנו להזמין ולמכור בולמים ולהכיר לעומק את המוצרים. יום אחד הבחור שעבדנו מולו בRockShox מעביר לי מסר דרך שאול ואומר שהוא היה רוצה לבחון אפשרות שאהיה הנציג של RockShox בארץ. השעה היתה שש בערב ואז אני אומר לשאול שיבדוק אם יש כרטיס לארה"ב לשתים-עשרה בלילה כי אני רוצה לטוס מיד".




 


ככה, אימפולסיבית, בלי לחשוב על זה?
"אני" הוא מסביר "עובד בעיקר על פי תחושות בטן. אני נותן כמובן משקל לראש, אבל יש לי אינטואיציה מאד מפותחת ואני פשוט מרגיש מה הדבר הנכון לעשות". קובי עולה על טיסה ומגיע לקולורדו-ספרינגס. "התמונה הראשונה שראיתי במפעל" מספר קובי בהתרגשות "היא של פס יצור בו יושבות בחורות מכסיקניות שמרכיבות בולמי בוקסר בצבע אדום. כששאלתי את המלווה שלי במה מדובר, הוא סיפר לי שמדובר במשלוח של 450 בולמים שמיועד לקנדה. בהתחלה חשבתי שבגלל האנגלית הקלוקלת שלי לא הבנתי נכון, 'ארבע חמש אפס' עשיתי לו ככה עם הידיים, כן, הוא עונה לי וזה רק אחד מתוך חמישה משלוחים שמתוכננים להם השנה. אני עושה לו ממממממ ככה עם הראש ואומר לעצמי בלב, שאלוהים יקח אותם, למי הם הולכים למכור את הכמויות האלו, אני, אפילו אטמים לא מזמין 450...". מהמפגש הזה לא ממש יצא משהו. המשכתי להזמין פה ושם כמה בולמים וזהו".

ולא הבנת את הפוטנציאל של העניין?
"לא, אתם צריכים להבין שאני סוג של חייל משוחרר שפתאום מסתובב בארה"ב באמצע מפעל שמייצר חלקים לאופניים ועצם המעמד היה מבחינתי סוג של פסגה כך שבתוך האופוריה הזו החושים המסחריים שלי כנראה נפגעו קצת...".

תוך זמן לא ארוך שאול מודיע לקובי שהוא חייב להקדיש יותר זמן לעסק שלו ומבקש שיעבור להתנהל מול RockShox ישירות. "שאול עזר לי המון בתקופה שבה העסק עוד היה בחיתוליו ועל כך אני חב לו תודה גדולה" מסכם קובי את הפרק הזה.
"בתקופה הזו" אנחנו ממשיכים לצלול לעומק הסיפור "התפתחו ביני ובין הבחור מולו עבדתי ב RockShox, יחסים מצוינים. בדיוק אז החלו לעשות שימוש בדואר אלקטרוני וככה אני גם משפר את האנגלית שלי. אני מבקש ממנו שבכל פעם שהוא שולח לי תשובה על משהו, שיתקן על הדרך את מה שרשמתי לו בהודעה שלי ולאט לאט גם השליטה שלי בשפה ובטרמינולוגיה משתפרת. יום אחד הוא משתף אותי במידע פנימי סודי לפיו SRAM מתעתדת לרכוש את RockShox וממש עכשיו נמצאים אצלם במפעל נציגים שבאו ללמוד את החברה ולהכיר את הנפשות הפועלות. מאחר וב-SRAM נהוג לתת את הנציגויות לכל החברות שתחת הקונצרן, חשוב לי שתפגוש כמה אנשים, 'כמה מהר אתה יכול לעלות על טיסה ולהגיע?' אני עושה חישוב מהיר בראש ואומר לו שבערך 48 שעות. 'תבוא' הוא אומר ואני מיד מתחיל להתארגן על טיסה. בביקור הזה אני פוגש כמה בעלי תפקידים בכירים, מתרגל הרבה Small Talks ושותה המון בירה. בסופה של הפגישה המכרעת עם הבכיר שעל פיו יישק דבר, הוא פונה אלי ואומר לי: 'שמע, אני מאד מתרשם מהנחישות ומהגיל שלך, אני נמצא בקשר עם הרבה נציגים בכל העולם ואין שם אף אחד צעיר כמוך ואני אוהב את הלהט והתשוקה שאתה משדר. סע הביתה ותמתין לאימייל.
ההזמנה הראשונה שלי מ-SRAM כללה 2 מעבירי x7, 3 גריפשיפטים ו-5 שרשראות. למרות שהשקעתי לא מעט בלקדם את המוצרים ולהחדיר אותם לשוק, האמת חייבת להיאמר – ההתחלה היתה די צולעת ונלחמתי על כל מכירה בניסיון לשכנע לקוחות לקחת את המוצרים שלי. עד שיום אחד נכנס לחנות בחור עם אופני קנונדייל בצבע ירוק זית וביקש שאתקין לו שרשרת. אני זוכר את הבחור הזה ומן הסתם לא אשכח אותו לעולם מאחר והוא חזר אחרי שתי דקות ואמר לי: 'אבל תשים לי SRAM, כן?'".



 



חצר המלך
SRAM" המשיכו לרכוש במשך השנים הבאות עוד מותגים שהיו להם נציגים בארץ כמו AVID שיוצג על ידי רם גולומביק ו TRUVATIVE שהיה אצל מוטואופן שהועברו אלי במסגרת הסכמים חבריים ביני לבין הנציגים הקודמים. ובעניין הזה אני חייב לומר משהו בסוג מסוים של כאב. בעלי העסקים השורשיים של פעם, אלו שבאמת הקימו את הענף, ידעו לעמוד זה לצידו של זה, לשתף פעולה ולעשות עסקים אחד עם השני בחיוך ועל בסיס כבוד הדדי והסתפקו בלחיצת יד כדי לסגור עסקאות. אלו אנשים שהמילה שלהם הייתה שווה יותר מכל חוזה של אלף עמודים וזה משהו שקצת הולך ונעלם מהענף כשאני מסתכל על העסקים הצעירים".

אז בוא נדבר באמת קצת על הענף...
"אני חושב שהרבה אנשים לא באמת מבינים את הענף הזה" אומר קובי בעצב, "בגלל התדמית היוקרתית, מחירי האופניים החדישים החלקים והציוד, יש איזושהיא אשליה אופטית שגורמת לאנשים לחשוב שכסף בענף הזה, גדל על העצים. זו הסיבה שבשנים האחרונות נכנסו לענף הרבה גורמים כלכליים שמחפשים את הכסף ולא עושים זאת מאהבת העניין ומתוך כבוד למקצוע. כשאתה מחפש לעשות כסף אתה משקיע סכומי עתק בלפתוח אולם תצוגה ענק ומעוצב אבל לא מבין שלקחת ילד צעיר שלא למד את המקצוע כמו שצריך והניסיון שלו מצומצם ביותר ולתת לו להיות אחראי על הסדנא, זו טעות שתעלה לו ביוקר בסופו של יום. יש מעט מאד אנשי מקצוע אמיתיים היום, כאלו שמתוך שינה יוכלו לדקלם את כל המידות והשמות של הצירים המרכזיים, שידעו לכוון הילוכים תוך דקה בזמן שהם מדברים בטלפון ואוכלים שווארמה וידעו לאתר את מקור החריקות שהלקוח מתלונן עליהן בלי לפרק לו את האופניים 700 פעם ולהחליף את כל החלקים פעמיים בזמן שתכלס צריך בסך הכל לחזק את מסב הראש...".



 



ומה לגבי SRAM, אתה יודע שהיו וישנם לא מעט גורמים שלוטשים עיניים אל הנציגות הזו...
"שילטשו בכייף" צוחק קובי, "היו ניסיונות כאלו שכשלו וכנראה שיש לכך סיבה טובה. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל הגיבוי שאני מקבל מהקולגות שלי, חזק לפחות כמו הגב שאני מעניק להם. SRAM הוא תאגיד ענק שמשקיע זמן ומשאבים הן בפיתוח המוצרים הכי מתקדמים והן במתן שירות מקצועי, אמין והגון. אני, כמו כל שאר הנציגים בעולם, צריך לעמוד בסטנדרטים שלהם ולהיות מסוגל להיות גם רווחי עבורם וגם לתת שירות ללקוחות שלי, שהם בעצם לקוחות שלהם... אני מאמין שלו לא עמדתי בכבוד במשימות הללו לא הייתי ממשיך לעבוד איתם כל כך הרבה שנים. חוצמיזה, אל תשכח שאני נצר למתקני האופניים של מלך מרוקו!"