חבורת הזבל - האיחוד…

we:Nimi

חבורת הזבל - האיחוד…

תמונות: אלון רון (באדיבות מגזין אופניים), חבורת הזבל



 
 
 


בואו נתחיל בפוסט שכספי, אמיר כספי, הרגשן, העלה עם התמונה הבאה לפייסבוק לפני כחודש:
״לפעמים אפשר לתאר תמונה במלא מילים. איזו חוויה, איזו הרמוניה, אילו זיכרונות, איזו הרפתקה, איזו אנרגיה, איזו זרימה, איזה אנשים... מלא תיאורים אמיתיים עד אין סוף.
אבל במקום לעשות את כל זה, כמו ילד מאוהב, אני רוצה לצעוק שכולם ישמעו ושכל העולם (עולם הפייס כן) ידע: אוהב אתכם!!! אחד אחד!!!
היה לי פשוט א ד י ר !!!
מפגש חבורת הזבל המקורית (עם ניספח אחד יקר) מדבר 2016
Peace&Love
חבורה של פעם בחיים !!!״

 
פוסט שנכתב ישירות, מהלב, כשהחוויה הייתה עוד טרייה וחזקה, קצר, רגשי ולעניין.
אז למה לקלקל, אה, נימי? למה להאריך, ולספר, ולפרט, ולצ׳זבט?
כי זה הקטע שלי, you know… בכל זאת, מותר המגזין האינטרנטי מהפייסבוק, לא ככה?

 
אז הכתבה שלפניכם היא סיפור על אנשים. לא ״מסמך אנושי מרתק״ של תכנית דוקו כזו או אחרת, אלא סיפורה של חבורת רוכבים, שהפכו לחברים, הזיזו פה משהו לפני 15-16 שנים, והתפיידו להם מאז לאוויר העולם. התמזל מזלי והייתי חלק מהחבורה הזו, בנקודת זמן מהותית לענף רכיבת האקסטרים בארץ, והתמזל מזלה של החבורה, שאחד מאיתנו החליט לאחר כשמונה שנות נתק ליזום מפגש איחוד רכוב.
היה קוסמי.



 
 חבורת הזבל בפארק קנדה 2001: אם ככה נראו ראשוני האקסטרימיסטים, לא בטוח שחייבים לתעד את זה... משמאל: עידו סופר, אדם כץ, אמיר כספי, נימי, גיל-עד ארמה, אלון
 

קצת היסטוריית אופני הרים ישראלית חברים, במטותא מכם
כשהתחלתי לרכוב על אופני הרים בארץ, הייתי צעיר חסר מנוע וחסר ידע במסלולים ואזורי רכיבה מובחרים. השנה 1994, אין אינטרנט, לפחות לא לי, אין פלפון, לפחות לא לי, אין מחשב, אין לפטופ, אין אייפד, אבל יש אופני הרים משובחים שקניתי במיטב משכורותיי אצל רם גולומבק במחיר פסיכי, ויש הרבה מוטיבציה. כדי לצאת ולרכוב מחוץ לעיר, רכשתי את ספר טיולי האופניים הנודע והיחידי דאז ״פדלים בטבע״. כיוון שהייתי גבר-גבר ולא סתם ילדון, דפדפתי בספרון עד שמצאתי את המסלול היחיד בספר שהוגדר כ״קשה מאוד, ארוך, טכני, למתקדמים בלבד״, שכנעתי שני חברים לבוא איתי לרכוב אותו אי שם בדרום, הגענו, שברתי אצבע בהתרסקות אחרי 500 מטרים מתחילת הרכיבה וחזרנו ברגל לרכב ולסורוקה.
בואו נגיד, כ-22 שנים לאחר מכן, שהחוויה הראשונה הטראומטית הזו לא ממש הרחיקה אותי מהספורט… אדרבא, פיתחתי התמקצעות והתמכרות לרכיבות טכניות מאתגרות, ולצערי גם לפציעות /-:
עוד דרך להכיר רוכבים ומסלולים יפים לרכיבה הייתה השתתפות בתחרויות ואירועים, וכך מצאתי עצמי מכתת גלגלי לאירועים הגדולים והרומנטיים של שלהי המאה העשרים: סובב גליל, סובב סדום, סובב אלרום, סובב אלפי מנשה, הזורע ועוד.
אך לאורך כל תקופת התחרויות הזו, הרגשתי שלמרדף בדופק גבוה בטירוף על אוסף דרכי כורכר אחרי אילן אידלסון וכדוגמתו חסר משהו, לפחות עבורי. והתחלתי לעשות לעצמי אימוני טכניקה, אימוני עבירות וכיבוש קטעים טכניים, פסיכיים ובלתי עבירים בעליל. בתחרויות חיכיתי לירידות, על מנת לעקוף בהן עשרות רוכבים, שנפנפו אותי בחזרה בהגיע העלייה הראשונה.



 
 


חבורת הזבל
ואז הכרתי את ניר. ניר גלבנד נחת, כמו רבים וטובים, לאחד מגלגולי חנות האופניים של רם גולומבק (אחד מאבות המזון של ענף האופניים, וטיפוס ששווה בפני עצמו כתבה ובקבוק וויסקי משובח), כמדומני בנמל תל אביב. הבחור הגיע עם רקע חזק של טיולים רגליים בחוגי סיירות בכל ארץ ישראל והיה לו גם רנו אקספרס שידע לנסוע לכל נקודה בארץ ללא התערבות נהג. ניר החל לקחת אותי למסעות האקספלוריזם שלו ברחבי הארץ. השיטה הייתה פשוטה: בוחרים מסלול ״מעניין״ שהוא וחבריו הלכו ברגל, ומנסים לרכוב אותו. וכך הגענו לנקודות עלומות במדבר, במצוק ההעתקים, מרסבא, קרנטל, מירון וכמובן לכל אירוע אופניים רציני שהיה אז בארצנו הבתולית. יום אחד מתקשר אלי ניר ומספר לי שהוא פגש ברכיבה חייל מאוד-מאוד מוכשר. בתקופה ההיא הרוב לא האמינו בבולם זעזועים קדמי, ועל אחורי בכלל לא היה מה לדבר. לבולמים הנפוצים היה מהלך מטורף של 63 מ״מ, והמזלגות החדשים שהגיעו עם 80 מ״מ, נחשבו ל״לא יעילים לקרוס קאנטרי״ בגלל מהלך גדול מדי. כן, כן. ובכן החייל המוכשר הרכיב על אופני ה-KHS פלדה שלו מזלג RST שהביאו לו במיוחד עם מהלך חסר תקדים של 4.5 אינץ׳, שהם כמעט 115 מ״מ! זה נתן לאופניים שלו זווית של צ׳ופר ואפשר לו להתפרע בתחום שהוא אהב במיוחד - ירידות. לחייל אגב קראו כספי. אמיר כספי. ההוא מהציטוט למעלה, הרגשן. קבענו לרכיבה עם החיילצ׳יק באל מידיה, אז מכה של שבילי אופנועים טכניים ותלולים וכיום כפר ערבי עוין למדי בשטחי הרשות, וחווינו התגלות: הבחור קפץ את כל מה שאנו גלשנו באיטיות, על הברקס ועם משקל לאחור. עידן חדש נפתח, עידן ה״זמן אוויר״ וכאמור, זה לפני כניסת הסלולריים לחיים שלנו.



 



 
הפכנו לשלישייה, השתתפנו פה ושם באירועי הענף, התחרינו ואפילו לקחנו גביעים ומדליות פה ושם, אבל הנשמה חיפשה אתגרים, אקסטרים, טכניקה. שמענו  פה ושם על חבורות עם טעם דומה, ועל מסלולים ״בלתי אפשריים״ ושינסנו את מותני הרנו אקספרס בכל פעם שכזו. השמועות סיפרו על רוכב ירושלמי פסיכי בשם עידו סופר שפתח מסלולים מטורפים עם חבורה רצינית, אבל לא היה לנו מושג איך לחבור אליהם.
יום אחד נכנס לחנות של רם בחור גבוה בטירוף, נגיד 1.98 מטרים, ואמר: ״שמעתי שאתם מחזיקים פה צמיגי בונטרגר ג׳ונס ברוחב 2.25 אינץ׳. יש לכם? אני רוצה את כל מה שיש״. אלו היו הצמיגים הרחבים והאגרסיביים ביותר שיובאו ארצה, בתקופה בה הרייסרים רצו לרכוב עם 1.95 אינץ׳ לכל היותר כדי לא לבזבז מהירות… ניר העמיס עליו את המלאי שבחנות ושאל בעדינות: ״למה אתה צריך את הצמיגים האלו?״. הטאוויל ענה לו שהוא רוכב במסלולים טכניים באזור ירושלים, וצריך כל עזרה שיוכל לקבל מצמיגים טובים. ״וואללה, שמענו שיש שם רוכב-על בשם עידו סופר, מכיר אותו?״, ״אני עידו סופר״, וכך הכרנו את מספר ארבע בחבורה. מספר ארבע הגיע עם מספר חמש, אדם כץ, ילד ירושלמי חזק בטירוף שעידו גידל. הם התאמנו יחד, סופר לקח מקום שני(!) כללי באליפות הארץ אופני הרים עלית בכפר סאלד (היי פולס) ואדם, הילד, את אליפות הארץ לנוער. רוצה לומר שהירושלמים היו גם חיות כושר וסבולת, ולא רק רוכבים טכניים מוכשרים לאללה.



 
    


 
את מספר שש, גיל-עד ארמה, להלן גילגיל, הגרלנו ברכיבת שישי סטנדרטית בסינגלי כרמי יוסף. טסנו להנאתנו במורדות המדורדרים, משוכנעים, כרגיל, שאנחנו הכי מהירים בארץ אם לא בעולם, כשלפתע, בזווית העין, מישהו נדבק אלינו, ועוד על קנונדייל כסופים וקשיחי זנב עם מזלג הדשוק מינימליסטי, וכל זאת ללא קסדה על הראש המתולתל שלו (דאז. ראש מתולתל דאז. בכלל, עושה רושם שה״דאז״ הזה יחזור פה הרבה בכתבה הזו…). עצרנו לשאול את האי$%#ט למה בלי קסדה, ואני מזהה שהבחור בכלל למד שנתיים מעלי בתיכון, אחד הגולשים האגדתיים של חוף פלמחים עם אוף דה ליפ ידוע לשמצה בכל האזור.
החבורה הגיעה לבאלאנס המושלם שלה. שישה רוכבים, שהפכו לחברים, עם טעמים דומים, אהבת אדם, אהבת טבע ומסיבות, אהבת טכניקה, אהבת מדבר, אהבת חומרים משפרי מציאות, אהבת מהירות ועוד.
את השם חבורת הזבל (Garbage Pail Kids סדרת קלפים מצוירים עם דמויות ילדים זוועתיות) אימצנו לעצמנו בסופה של איזו רכיבה, סחוטים, מיוזעים, מלוכלכים מאבק ודם קרוש מעוד ניסיון צליחת קטע טכני שהצליח ברמה כזו או אחרת, נראים כמו חבורת הזבל ומאושרים עד השמיים.



 
 

מגלים את הפרירייד
בד בבד עם ההתקדמות הטכנית שלנו כרוכבים, בעיקר על ידי ניסוי וטעייה, ניסיונות פיצוח אינסופיים כמעט של מקטעים טכניים, התרסקויות חוזרות ונשנות, ות׳כלס, מעקב וניסיונות חיקוי של כל מה שכספי עשה, התרחשו מהפיכות טכנולוגיות בעולם אופני ההרים. אופני השיכוך המלא, הדאבל סספנשן, הפכו להיות לגיטימיים, יעילי דיווש והתקבלו לראשונה כיתרון לרוכב מיומן ולא כחסרון. כולנו התחלנו עם קליין מנטרה, כי קנינו כל דבר שרם המנטור והאב הרוחני שלנו ייבא ארצה, אבל די מהר הבנו שהאופניים האלו עוזרים לרוכב בעליות טכניות, אך מסכנים אותו בירידות… ניר ורם טסים ליורובייק וחוזרים ארצה עם זכיינות מותג לא כל כך מוכר, שחבר איטלקי של רם המליץ לו לבדוק: סנטה קרוז… תוך כמה חודשים כולנו על הקלרים או סופרלייטים חדשים, עם מהלך מתלים של 100 מ״מ מלפנים ומאחור וברקסים הידראוליים עוצמתיים (וכבדים…) של הייז.
העולם נפתח בפנינו. חצי ממסלולי הפרירייד/דאונהיל/אול מאונטן/אנדורו שאתם מכירים היום, נפתחו בתקופה ההיא על ידי החבורה שלנו, על סנטה קרוז סופרלייט קלילים, פריכים וגמישים: שביל המעיינות לאבן ספיר עם הדרופ המטורף של סופר, אורה, עמינדב, הר כרמילה, צוק מנרה, אלון, שוקף, קטלב (בר גיורא), חרבת סעדים, יד קנדי, הר הרצל (יד ושם), דרך הקיסר, פארק בריטניה, פארק קנדה, שבע אחיות - you name it.
בדיוק באותה תקופה, אדם the kid שב מארצות הברית עם קלטת וידאו של סרט הפרירייד Kranked2, ונפתחות לנו כל הצ׳אקרות. ווייד סימונס, ריצ׳י שליי, ברט טיפי, דייב ווסטרלנד ועוד קנדים ואמריקאיים, מרחפים מעל דרופים מפגרים עם מפלצות ברזל עתירות מהלך, עושים תרגילים באוויר, טסים במהירויות פסיכיות במורדות מפגרים - ואנחנו נדלקים. הקרנת הבכורה מסתיימת בדירת הרווקים שלי באישון לילה, וכולנו יוצאים לרחובות תל אביב לחפש גרמי מדרגות, דרופים ובמות מהן נוכל לקפוץ. שפשופים מנפילות וגלגלים מרובעים לא עצרו אותנו. הבנו שאנחנו רוצים יותר ורוצים עוד: עוד אגרסיביות, עוד טרפת, עוד אופניים, עוד מהלך בולמים, עוד רוחב צמיגים.



 
 

הענף מצמצם טווח
ניר וכספי עובדים בחנות של רם. עידו סופר לקוח מועדף ומוכר אצל כל יבואן. אני כותב ובוחן במגזין ״אופניים״ של אבי גנאור ואיציק גליקמן, שם אני דוחף עוד ועוד אייטמים ותמונות שער של רוכבי אקסטרים בזמן אוויר, כנגד שלטון רוכבי הכביש והשטח עטופי הלייקרה שאפיין את שנותיו הראשונות של המגזין. יש לנו השפעה כלשהי על גורמים בענף, אבל היבואנים לא זזים. מכנסי באגי לרכיבה וקסדות פול-פייס אנחנו מביאים בדואר מחו״ל, כי אין בארץ. מגני ידיים ומרפקים אנחנו קונים בחנויות האופנועים ברחוב צ׳לנוב בתל אביב, והם לא ממש מיועדים לדיווש ולרכיבה ללא מגפי מוטוקרוס… אנחנו נפגשים עם שאול יבואן פוקס, ומסבירים לו שמכנסי באגי הם גם coolיים וגם הדבר הלוהט בחו״ל, והוא עף עלינו: ״אתם יודעים כמה זה עולה? נראה לכם שמישהו יסכים לשלם 450 שקלים על מכנס ברמודה לרכיבה?״.
כן, שאול, נראה לנו שכן. בסוף הוא משתכנע ומביא משלוח לניסיון. וגם צמיגי Tioga בשרניים במשקל של מעל קילו עם דופן כפולה, גומי רך ואוחז ורוחב של 2.5 אינץ׳… רם חובר לניסים ענבי והם מביאים כמה שלדות סנטה קרוז בוליט עם 6 אינצ׳ים של מהלך מאחור, בולם אחורי עצום ומשקל רציני. קובי ״רוקשוקס״ בסידן מביא ארצה את הבוקסרים הראשונים (6 אינץ׳ מהלך, אדומים כדם) והקהל מתקשה להבין איך אפשר לשלם אלפי שקלים על מזלג. מתקשה אך קונה בסוף. קברניטי הענף המסחרי גילו את האקסטרים.



 
 
כספי ואז ישראל מגלים את הדאונהיל
במקביל להתעוררות בארץ, אדון כספי מחליט להגשים חלום, אוסף את חסכונותיו, טס לארה״ב, רוכש אופני דאונהיל אמיתיים (GT lobo) ומתחרה בסבב הקליפורני. הוא תמיד היה תחרותי, תמיד היה רייסר בנשמה, תמיד היה מהיר כמו שד טזמני והדאונהיל נתן לו משהו שהפרירייד לא הצליח לספק.
חודשים ארוכים עוברים, וכספי חוזר לארץ ולחנות של רם חמוש בידע, אופניים ולהט לדבר אחד: דאונהיל ישראלי. אמנם אין אינטרנט, אבל יש פקסימיליה בחנות. מסלול נבחר ומשופץ באל מידיה, תאריך מוכרז, הזמנות בפקס נשלחות לחנויות אופניים רבות בארץ, טלפונים מורמים, מדליות מקרטון נגזרות מראש, סרטי סימון נמתחים ואנחנו עובדים על המסלול. פברואר 2000 ואנחנו עורכים תחרות דאונהיל פיראטית ראשונה בארץ, עם מסלול די תלול ודי מאתגר, עשרות משתתפים - רובם על הארדטייל ולאחד מהם, קרנף רציני, אפילו קוראים גל צחור… - שני ראנים לכל רוכב, מדידת זמנים ידנית והרבה הרבה התרסקויות - גם של עבדכם הנאמן - מרוכבים שלחץ התחרות החריג אותם אל מעבר למעטפת הביצועים שלהם. כספי זכה במקום הראשון, אלעד קדוש, אז ילד בתיכון עם סטייל מטורף והיום מחנות האופניים ״ג׳וירייד״ במקום השני וניר גלבנד במקום השלישי. שלומי לוי הכישרוני התרסק חזק ולא סיים.

 

 
מגזין הפרירייד המיתולוגי
עולם הפרירייד היה יצירתי, לאו דווקא תחרותי, וזה יופיו עד היום בעיני. חבורה מוכשרת של רוכבים לוקחת מורד הר טכני, ופורמת לו את הצורה. מפה, משם, צמוד לקרקע, באוויר, באסים, בקו ישר. לא ממש ידידותי לסביבה, אבל damn איזה כיף. אופניים ורוכב שמסוגלים לקחת כמעט כל קו, ולתת פרשנות אישית להר ולשביל. עם קפיצות, דרופים, סיבובים קשים, קווים מדויקים כתער וסכנת פציעה אמיתית ותמידית אם משהו מתפשל.
ב-2001 אני סטודנט למשפטים ולפילוסופיה ביום ועורך המשנה של מגזין ״אופניים״ בלילה. העורך, מיקי בר-אור, טס לחו״ל לביקור באיזה מפעל אופניים יוקרתי, ומשאיר לי את המפתחות למגזין בפעם הראשונה, והאחרונה, יש לציין. אני מבצע השתלטות עוינת, ויוצר מגזין בתוך מגזין, שנקרא ״שגעון הפרירייד״ עם 23 עמודים מתוך סה״כ 56 בכל המגזין, המוקדשים לנושא הקרוב לליבי…



 




גיליון 59 של ״אופניים״, מיוני 2001 sold out בכל סניפי סטימצקי ובכל הדוכנים. הצלחה. עשרות ואולי מאות רוכבים קוראים, מתרשמים ואומרים לעצמם ״היי, גם אני אביסל׳ע משועמם סלאש מבואס מטיולי סבתות על דרכי כורכר ומתחרויות הקרוס קאנטרי המשעממות תחת שמארגנים לי ברבי הארץ, גם לי בא לקפוץ דרופים, גם אני רוצה קצה״. עד היום אני פוגש מעת לעת איזה רוכב מזדקן שמזכיר לי את המגזין הזה בתור אבן הדרך שהזיזה אותו לאקסטרים. אז הנה PDF של המגזין האגדי הנ״ל… תודות לאבי גנאור, מגזין אופניים, אלון רון הצלם שקיבל אופניים בראש בעת הצילומים ומיקי בר-אור העורך.
וכאן אני חוזר לציר הסיפור הראשוני שלנו, סיפור על אנשים, על חברים, על חבורת הזבל. הנה מה שנכתב במונחון הפרירייד השלם תחת האות ח׳ בערך ״חבר׳ה״: ״החלק הכי חשוב בחוויה. הגורם האנושי. החברים. הצחוקים. אופניים הם אנרגיה טובה שמשפיעה על כל מי שבא עימם באיזשהו מגע. קראו לנו רומנטיקנים, אבל יש לנו (אוקיי, לחלקנו) אמונה, שבגלל הקארמה הטובה שלנו, כולנו רוכבים על אופניים, ושבזכות זה נפגשנו. זה המישור המשותף לכולנו. נפגשים פעם בשבועיים, או שלוש פעמים בשבוע, יוצאים מהמכוניות, מתלבשים ומפטפטים ואז עולים על האופניים ומיד אנחנו ב-zone המוכר שלנו. איזה כיף לנו, woo-hoo!״.
מזדהים עם הכתוב? מזהים את עצמיכם? זה אוניברסלי חברים. זה הקטע.


 
לחיים יש דינמיקה משל עצמם
חבורת הזבל עשתה משהו לענף, הראתה ליבואנים ולרוכבים שיש ז׳אנר אקסטרימי, חשפה והפיצה תרבות בטרם היות האינטרנט, ולמעשה בטרם הייתה התרבות… החבורה והחבר׳ה היו מהותיים לייסוד ומיסוד תחרויות הדאונהיל, הדואל סלאלום, הפור קרוס והאקסטרים בארץ. במבט לאחור לא היינו כל כך מוכשרים או מיוחדים (טוב, נו, כספי וסופר אכן פנומנים), פשוט היינו הראשונים ולתקופה מסוימת היחידים… היינו בזמן הנכון, במקום הנכון, גילינו משהו קצת לפני כולם ועפנו עליו.
כספי הפך להיות הרוכב המספונסר הראשון של רד בול ישראל, עם מימון טיסות לחו״ל, אופניים, קסדה נחשקת ועוד. רד בול מימנו בניית מסלול דאונהיל מקצועי בצוק מנרה וערכו עליו תחרות תלת יומית למוזמנים בלבד, ובחרו בי לבנות את המסלול ולנהל את האירוע. הקמתי ״עז הרים - בית ספר לרכיבת אופניים טכנית״ עם בועז גורן, והפקנו יחד לרד בול עוד 4 תחרויות פסיכיות (דאונהיל אורבני ביפו, דאונהיל לילי במעלה שחרות, ראש בראש אורבני מתחת למקדש הבהאים בחיפה ודאונהיל קבוצתי פסיכי בכביש היורד לחמת גדר). כספי היה מדריך האקסטרים הבכיר בהדרכות של עז הרים. אני טס להודו לשנה. ניר טס להודו. עידו עובר לגור במצפה רמון איזו תקופה. גילגיל מסיים תואר שני בבאר שבע ומחפש דרך לגור בדרום. אדם מסיים את התואר הראשון שלו. ניר מתחיל לעבוד בעסק של אבא, שמייצר וכורך ספרי קודש.
השנים חולפות, אנשים גדלים, אינטרסים משתנים, מוטיבציות זזות.
מתישהו, חצי מהחבורה שלנו חוזרת בתשובה. ממש כך, שלושה מתוך שישה: עידו מתחיל את ההתקרבות והדרך ראשון, אבל ניר ״עוקף״ אותו, מתחתן ועובר לגור ב״אש תמיד״ או יישוב דומה מעבר לקו הירוק. עידו מתחרד, לומד בישיבה, מתחתן ועובר לגור במאה שערים, לא פחות, ואדם כץ סוגר את השלישייה וחוזר בתשובה גם הוא. כספי ואני חזק בדת משלנו, דת האופניים, והיחידי שנשאר נורמלי, כביכול, ולא חזר בתשובה הוא גילגילון. אבל אז גם הוא חותך למנזר בודהיסטי בצרפת לתקופה ארוכה. בין כספי לביני עובר חתול שחרחר, שלא לומר טיגריס שחור די ענק, כשהוא יוצא לדרך עצמאית עם עסק הדרכת אופניים. חבר יקר וקרוב הופך לסוג של זר. אז היו מלא דרמה, רגשות, פגיעה, עלבון, כעס, זעם ואולי שנאה. היום? כלי ריק. אין זכר לדרמה ההיא, לרגשות היוקדים. בקושי זוכר את זה. כל כך הרבה דרמות אחרות ומשמעותיות עברו מאז, שמי זוכר דווקא את זו? וגם גדלנו מאז קצת, ביולוגית, נפשית, אנושית. ובכלל, מה יודה אמר על הנתיב הזה?
 

“Fear is the path to the dark side. Fear leads to anger. Anger leads to hate. Hate leads to suffering.”

עם הדתיים לא הצלחתי לשמור על קשר. זה קצת בעייתי, במיוחד לאדם קטן כמוני, כשהקשר התבסס על חוויות משותפות, על גלגלים, ותמיד בשישבת. ואל תשכחו גם שהחבר׳ה חובשי הכיפה עושים ילדים מהר, והרבה, ואם אתה נשאר רווק והם לא, זה עוד פער לגישור. רק עם גיל-עד, שהפך למורה ומחנך במדרשת שדה בוקר, שמרתי על קשר של אחים, עם רכיבות מדבר וביקורים קבועים.


 
 



גילגיל יוזם מהלך
אני לא יודע למה ואיך, אבל הגילגילון החליט שהוא צריך להרים Reunion. סופר נוחת אצלו מדי פעם בשעה לא סבירה (עדיין מתנייד באוטובוסים, טרמפים ועל אופניים), רוכב איתו יממה ללא שינה ואז חוזר באותה דרך הזויה לבירתנו הנצחית, ובאחת הפעמים האלו עלה הרעיון. חמוש בטכנולוגיה מתקדמת שנקראת whatsapp גילגיל מקים קבוצה, רואה שכולם לגמרי בקטע וקובע תאריך. כהרגלי, אני לא מתפנה לחשוב על זה או להרגיש משהו, עד שאני ממש, באיחור טיפיקלי, בדרך דרומה. מצב הרכיבות של רוב החבר׳ה הוא איך לומר, בקנטים. כספי טוען שהוא לא רוכב כלל, גם לא על אופנוע, כי הוא מכר אותו כדי לקנות קראוון משפחתי. אדם משמיש את האופניים שלו לכבוד האירוע… אנחנו מביאים לו צמיגים משומשים במצב סביר כי שלו סדוקים ונשברו. גילגיל כאמור רוכב מדברי קבוע. עידו היחידי שרוכב הרבה, גם אקסטרים, לפרנסתו. הוא הפך לאימפריה ירושלמית של הדרכות חוגי נוער על אופניים, יש לו עדיין אופני אול מאונטן, סליחה, אנדורו, ואפילו יותר מזוג אחד. ניר הפך ליבואן של גלגלים ואיזה מותג אופניים אחד או שניים לאיזו תקופה, אבל אז ירד מזה והתרכז בכריכייה ובהעלאת משקל, אבל לפני כשנה וחצי חזר לעניינים, לרכיבות, לפייסבוק, וכעת הוא בעיקר ברכיבות אפיק של 70 ק״מ ומעלה. אני לא הפסקתי לרכוב מעולם, רק שהאקסטרים ממני והלאה, אין לי בבית אף לא זוג אחד עם מוט כיסא טלסקופי או צמיגים רחבים מ-2.1 אינץ׳, וכשאני מגיע לדרופים שפעם לא ספרתי, אני עוקף אותם או יורד ברגל. The older I get וכולי…
אני מפוצץ את הטנדר שלי בציוד: ביגוד, צמיגים, מצלמות, וויסקי, עניינים ויורד דרומה. אין לי ספק שיהיה מעולה. אשתי אומרת לי בפרידה שהעיניים שלי נוצצות. לך תנסה לתמצת לה את ההיסטוריה המשותפת של החבורה הזו.


 
 

מה בתפריט?
הקונספט שגילי תפר לנו פשוט ואפקטיבי, וכראוי, די אקסטרימי, אם כי באופן אחר מימי צעירותינו. נפגשים בחמישי של ירח מלא, בשעת אחה״צ במדרשת שדה בוקר. מעמיסים את הטנדר של הבדואי אצלו נישן בלילה בתיקים אישיים ושק״שים, ויוצאים לרכיבה מדברית באורך בינוני, רובה בסינגל מוסדר וחלקה בדרכי ג׳יפים נחמדות. עוצרים להפסקה ארוכה וארוחת ערב בנקודת מפגש עם הציוויליזציה, שם נמתין עד שהירח יעלה. ואז יוצאים לרכיבה במסלול מיתולוגי שפעם הגדיר את כולנו ואיחד אותנו אינספור פעמים. רק שמעולם לא רכבנו אותו בלילה, בטח לא בליל ירח מלא וללא פנסים. מחמת עינא בישא וכדי לא לעורר מרבצם לובשי מדים כאלו ואחרים נקרא למסלול המיתולוגי ״בשמת עין שלו״. המסלול הלילי יסתיים במאהל בדואי אותנטי שהחבר׳ה משדה בוקר מכירים, קרי אוהל של משפחה שחיה לה בנגב, ולא אוהל מדוגם לתיירים. באוהל נאכל פת לחם לפני שינה ונישן כמו תינוקות תמימים, ובבוקר נחזור למדרשה ברכיבה ארוכה יותר או פחות, תלוי מצב הצבירה שלנו.



 
 


המפגש - אחרי עשרים שנה. טוב, נו, אחרי 8-9 שנים
איך הגדרתי את זה לחבר כשבוע אחרי המפגש? ירדתי מהרכב, התחבקתי עם כולם, התלבשתי, התחלנו לרכוב, וזה כאילו רכבנו יחד פעם אחרונה לפני שבוע, ושבוע לפני כן, ושבוע לפני כן. בלי סיפורים, בלי בלבלות, כאילו החבורה הקבועה נפגשת לעוד רכיבה מן המניין. סוג של לא יאומן. ניר עדיין חופר על ציוד בשיא הרגש. כספי עדיין רוכב-על, ילד שלא מפסיק להשתטות, ולהשתולל, ולתעלל תעלולים, ולהרשים אותנו ביכולות הרכיבה המופלאות שלו, רק שזה כבר לא גורם לי לקנאה או לניסיונות שטותיים להחרות להחזיק אחריו, אני פשוט מתבונן תוך כדי רכיבה ״סטנדרטית״ בשביל, על מה שהוא עושה מסביב לשביל ונהנה בטירוף. אדם עדיין שקט, עדין ואינטליגנט כמו פאקין איינשטיין. גיל-עד עדיין נשמה גדולה מאוד, שמפקח על כל ההתנהלות, והזרימה והתיאומים ביד אומן עדינה ובלתי מורגשת, וכן, הוא עדיין מגזימן גדול כשהוא מספר סיפור. עידו, ״הסופר״ עדיין אל-רכיבה, וסמי פילוסוף קיומי, ונע ונד בין חפירות ציוד להתפלפלויות אקזיסטנציאליסטיות-יהודיות. ואני? עדיין נימי ((-: הכי מאחר, הכי מדוגם על ניינר קרבון עם XTR חשמלי וסט גלגלים שעולה כמו שני זוגות אופניים של החבר׳ה, עם תיק ציוד שתפס את רוב הארגז של הבדואי אבל עושה שמייח. או לפחות כך אני תופס את עצמי. אל החבורה הגרעינית מצטרף לו כשרון מקומי וחבר וותיק, רגע לפני שהוא חוזר לגור בכרמל כור מחצבתו, רומן צ׳פרק, או ״רומן אורח״ כפי שגילי הציג אותו. רוכב מחונן בזכות עצמו וילד שכולנו רכבנו איתו, לצידו ומאחוריו בעבר.


 
חבורת הזבל בתצלום לילי לאור ירח וכוכבים (חשיפה ארוכה…). משמאל: כספי, ניר, נימי, גילגיל, אדמ׳קה, רומן אורח, הסופר.
 

 
לאחר עיכובים הכרחיים של ההוא בונה גלגל, ההוא משפץ קראנק, זה חייב קפה, רומן לא קם ונימי שותה בירה בצד, יצאנו סופסוף לדרך. מזג האוויר מושלם וממש לא חם, שלא לומר לא לח. זה אחד הסודות השמורים של הדרומיים, המזג הנוח לרכיבה בבוקר או אחה״צ, גם בשיא הקיץ. אנחנו רוכבים בניחותא, פחות או יותר, תלוי את מי שואלים. מתפצלים כשמגיעה עלייה קשה בסינגל מדורדר, שנראית לחלוטין לא חיונית לחלק מהרוכבים, ולחלוטין הכרחית לחלק שאני מייצג. פוגשים ממש בשקיעה רועת צאן על חמור עם בורקה שלא מרשה לצלם אותה, וממתינים לחצי הדתי שיסיים להתפלל ערבית מיד לאחר מכן. את הגלישה לנקודת המפגש עם תרבות המערב אנחנו כבר עושים בחושך מוחלט, לאור פנסי החירום שחלק מאיתנו הרכיב מראש. הירח עדיין לא זורח והחושך בטיז אל ראבאק באמצע המדבר הוא עצמתי ומוחלט.






בציוויליזציה אנחנו מעמיסים מכל טוב: כריכים, קולה, קפה, סיגריות, בירה, כל אחד וה-poison שלו. לידינו שולחן של חבר׳ה בדרך לאשראם במדבר, הלבושים, ובעיקר לבושות, איך לומר, פחות בצניעות. סיימנו לאכול, הירח עדיין לא עלה ואת הזמן שנותר אנו מעבירים בשיחה אמתית וקולחת על משפחה, זוגיות, פיתויים, יצר הרע ולקינוח כמה טיפים של הדוסים לחילוניים על הדרך אל האושר ועל הדרך להתמודד עם מרעין בישין שכאלו. מבחינתי זה היה אחד ההיילייטס של האירוע.





 
 

 



המסלול המיתולוגי לא מאכזב
הירח עולה. השעה מאוחרת. יש לנו כבר כמה קילומטרים יפים ברגליים, וההתחלה קצת חורקת, כואבת, מעייפת. לפנינו מסלול לא קצר ולא פשוט, אבל למזלנו בשלב הזה אנחנו לא יודעים את זה ולא זוכרים את זה מפעם. לא סתם אמר פעם כבר מי שאמר על מסלול בשמת עין שלו שהוא קשה מאוד, ארוך, טכני ולמתקדמים בלבד. הלילה היה מהמם. הדרכים לבנות רוב הזמן, ולאחר הסתגלות קצרה באמת מסתדרים טוב ללא פנס, לפחות כל עוד אתה לא בצל של השלוחה שלצידך. כשאתה בצל אתה לא ממש רואה מה קורה, ואז זה נחמד שיש לך שיכוך טוב, גלגלי 29 וצמיגים אוחזים או לפחות את כספי או רומן מלפנים. החוויה מהממת, במיוחד עבורי שרגיל לרכוב בלילה פעם בשבוע - אבל עם פנס שעצמתו מעליבה את פנסי הרכב שלי. פה עצירה בגלל אורות של רכב שטח שמלחיצים אותנו, שם נפילה של אחד, פה עיקום קרסול של אחר, להוא פנצ׳ר, זה חייב לאכול משהו לפני שהוא מת.



 


 


 



פערי הכושר והחיבור לרכיבות טכניות מתחילים לצוף, אבל בלי לדבר על זה כולם מתאחדים לקצב רגוע ומתחשב, מתלכדים סביב מי שצריך עזרה, נחים בלי חשבון, מחליפים חטיפים ותמרים ואף לוגמים פלאסק עם גלן מורנגי משובח, כי זה כשר… בשלב מסוים עידו מבקש מאתנו לעצור. הוא יורד מהאופניים, הולך לו אל תוך הנחל הגדול שמולנו, מוצא ספוט ומתחיל להתפלל. שקט כמעט מוחלט מסביב. אין שום אורות לא טבעיים פרט לירח ולכוכבים. כולנו ישובים בדממה ומאזינים לזמירות שלו. קטע מהמם.

 


האם המסלול טכני? האמת שכן, בטח בתנאי לילה טבעיים נטו. אין אחד שלא נפל או החליק, אין אחד שלא הלך, והרבה. פלשבקים מפעם מפוצצים לי את המוח בכל פינה ופנייה. פה נפלו לי הקליין פינקל מהמצוק, נשבר לי מוט הכיסא והסטם נסדק, ורכבתי בעמידה את כל הדרך חזרה. פה צחי ואני פיצחנו את המקטע בלי להוריד רגל, פה אבא שלי ואני רכבנו פעם יחד עם עוד כ-15 חבר׳ה ביומולדת שלו, ופה אכלנו פעם ג׳חנון בשבת בבוקר, מסיר ג׳חנון של אמא של גילי, שסחבנו על הגב כל הדרך, עם רסק עגבניות שמילאנו בבקבוק שתייה בכלוב…


 



 


 
אנחנו מסיימים את הקטע הקלאסי של פעם, חותכים לעלייה הטכנית המהממת שלא ביקרתי בה מעל לעשר שנים, נאבקים במדרגות הגיר הלבנות שפשוט נבלעות בשדה הראייה כי כבר אין צל ומתקרבים לסיום הרכיבה. למאהל הבדואי אנחנו מגיעים לקראת שתיים בלילה, מעירים את המארחים שלנו שמעמיסים עלינו תה חם ומתוק, פיתות ולבנה אלוהית. הדתיים לא נוגעים בכלום כמובן, אז היי, לנו נשאר יותר. התיקים נפתחים, השק״שים נפרשים, כל אחד מוציא איזה צ׳ופר או אוכל כשר, הוויסקי מסתיים, גם העניינים, ואפשר ללכת לישון. בשבע כבר ארוחת בוקר...


 
 
  


 
 


פרידה, עד לפעם הבאה
בשש וחצי כולנו כבר מחוץ לאוהל. התעוררנו, לא יודע איך. הגוף דואב לגמרי, ובעיקר, הנשמה מלאה. החוויה של אתמול הייתה כל כך שלמה ומושלמת, שאין שום צורך להכביר עליה עוד קילומטרים ועוד אקסטרה חוויות. אלו שממהרים לכניסת השבת מעמיסים את עצמם על הטנדר, שיקפיץ אותם חזרה למדרשה. השאר עולים על בגדי רכיבה, אך התכנית היא לחזור בדרך הפשוטה והמהירה ביותר.

 












לפני פחות מ-24 שעות נפגשנו והתחבקנו אחרי כמה שנים טובות. עכשיו אנחנו שוב מתחבקים ונפרדים. כספי, גילגיל ואני רוכבים בשיוט נעים על דרכי כורכר וכביש בדרך למדרשה. לא צריך לדבר. בעיקר לחייך ולתת לכל מה שצריך להיספג ולשקוע בסיסטם. כשאנחנו נכנסים למדרשה, אנחנו מספיקים להיפרד לשלום מהרכב של החבר׳ה שיוצאים לירושלים. כל אחד מעמיס את הרכב שלו מהר, כולנו כבר אנשי משפחה והמטלות והחובות כבר מורגשות, גם לזמן מדבר יש גבול. חיבוק ענק לכספי, חיבוק עצום לגילי הגאון ולכל המשפחה שלו. אומר שלום לאסף בגיאופן, לוקח קפה וכמה הפתעות איכותיות ומפנקות בכנענייה ויאללה, לטנדר ולדרך צפונה.

חזרתי כבר בדרך הזו לבית כזה או אחר עשרות פעמים מפוצץ באושר ובסיפוק. מהצבא, מהצ׳ימיצ׳ורי, מהסמרתון, מצימר מדברי, מחופשה באילת, מהמידברן, ממרדף שיטפונות. המדבר מאוד אהוב עלי, והאנשים והרוכבים שגרים בו מאוד אהובים עלי. את המדבר בכלל ואת שדה בוקר בפרט גיליתי והכרתי עם חבורת אנשים ספציפית. והיום ביליתי ורכבתי איתם שוב. היה מהמם. היה קוסמי.
החלק הכי חשוב בחוויה הוא הגורם האנושי. החברים. הצחוקים. אופניים הם אנרגיה טובה שמשפיעה על כל מי שבא עימה במגע. קראו לנו רומנטיקנים, אבל יש לנו אמונה שבגלל הקארמה הטובה שלנו, כולנו רוכבים על אופניים, ושבזכות זה נפגשנו.
וניפגש שוב.



 
 
 
*** תודה לאבי גנאור מייסד מגזין אופנים על האפשרות להשתמש בתמונות גליון 53 של מגזין אופניים.
 
 

רוכבים שקראו כתבה זו קראו גם