לזרום כמו ילד- שיחת נפש עם בועז גורן

לזרום כמו ילד

שיחת נפש עם בועז גורן על החיים באוויר, על האוכף ופאמפטראקים כמשל קיומי.


 



סבי עליו השלום נהג לומר שאפשר ללמוד הרבה על הבנאדם מלחיצת היד שלו. את בועז גורן ראיתי כמה וכמה פעמים בכל מיני הזדמנויות, אבל תכלס, מעולם לא לחצנו ידיים. דווקא הטקס הקצרצר והרשמי לכאורה איתו הזכיר לי כמה צדק הזקן. בועז מגיע לנקודת המפגש בלב הפאמפטרק שהקים בנתניה, הוא ניגש ומושיט את ידו ראשון, לפיתה חזקה, בוטחת, שחרור בדיוק בטיימינג הנכון, מסתכל בעיניים. התרשמתי.

סיירת הפלחה
בועז, ילד טוב" קיבוץ החותרים, תמיד נמשך לצד האקסטרימי של החיים, או כפי שהוא מגדיר זאת בעצמו: "בתור ילד, לבנות רמפות מעץ, להשכיב את החברים לפניהן, לשאת תפילה קצרה, לדווש, לרחף ולקוות שלא תנחת על אף אחד מהם, היה נראה לי דבר טריוויאלי לחלוטין...". את ילדותו ובחרותו מקדיש הקיבוצניק השובב לשובבויות שכל כך מאפיינות ילדים הרפתקנים שכמותו וזה אומר שאת רוב זמנו הוא מבלה על גבי כל האמצעים השובביים הידועים לאדם באותה תקופה ובכלל זה: גלשנים, סקייטבורד וכמובן גם אופניים. כשהוא מגיע לגיל בו הרגליים סוף סוף מגיעות  אל דוושת הגז הוא מצטרף לפלחה, משלוח יד נחשק שנחשב (נסביר עבור כל מי שלא זכה להתעורר כל בוקר אל הניחוח הכה אופייני המורכב מאדי ערמות התחמיץ וקקה של פרות) לסיירת של ענפי המשק ושם הוא גם רוכש השכלה (לא פורמלית) בתחומי הנגרות, הריתוך, ההנדסה והפנאומטיקה - יכולות שיעמדו לו בהמשך דרכו כפי שתקראו מיד.
גם את הצבא מבלה מיודענו בעיקר בשטח, ובניגוד לרבים שתקופת הצבא קוטעת אצלם את רצף העיסוקים הקדם-מיליטנטיים, הוא ממשיך לגלוש, לרכוב ולהשתובב, ואף מנעים לעצמו את הזמן בתחביב חדש – ריצות ארוכות. "כמו כל חיל גיבור" (כך להגדרתו) הוא רץ חצאי מרתונים  ונהנה מכל רגע ואני, למרות שהייתי בסיירת, מנסה כל הזמן לחשוב מתי רצתי חצי מרתון בצבא ובחיי שאני לא מצליח להיזכר אבל תכף גם אתם תבינו שפליטת הפה הפרוידיאנית הזו אינה גליצ'ה מקרית, הבנאדם פשוט באמת רגיל ללכת עד הסוף עם כל דבר שהוא נוגע בו.



 

צילום: אוסף פרטי בועז גורן


 

מולטי-טאלנט
גם לאחר השחרור ממשיך בועז לרוץ קדימה (תרתי משמע), משתתף בטריאתלונים אבל אז פוקדים את חייו שני אירועים מכוננים שמתרחשים כמעט בו זמנית. הראשון (לאו דווקא כרונולוגית) קשור בדמות מוכרת מתחום האופניים הלא הוא גיא לוריא. הנ"ל (שלו עומדות זכויות רבות בפני עצמו) מצוי בידידות עמוקה עם גורן והוא זה שעורך לו את ההיכרות פורצת הדרך עם אופני ההרים (האגדה מספרת שבתמורה, הכיר לו בועז את אחותו שלימים אף נישאה לו). "גיא בא אלי יום אחד" מספר גורן "ואמר לי – שמע, עזוב אותך מטריאתלונים, אופני הרים זה הדבר האמיתי! הוא מושיב אותי על אופני הרים מבורזלים כדבעי וכבדים להפליא ומשלב זה מתחיל פרק מאד חשוב בחיי". מיד נחזור לאופנים אך הבה נקפוץ רגע לאירוע השני.



 
צילום: אוסף פרטי בועז גורן



צילום: אוסף פרטי בועז גורן



במקביל לדיוושים הראשונים בשטח אם כן, מתרחש אירוע נוסף שקורם בד ומיתרים הרחק הרחק בדרום אפריקה. במהלך חופשת גלישה אי שם בחופים המבודדים והקסומים של היבשת השחורה רואה בועז אנשים שנופלים מהשמיים והסקרנות מיד משתלטת עליו. הוא נכנס למועדון הצניחה החופשית המקומי ומחליט שהוא פשוט חייב לנסות. הוא משתתף בקורס בסיסי ותכף ומיד נדבק בחיידק. אחרי כך וכך צניחות הוא חוזר לארץ, אץ רץ לחפש את הקשר היהודי לעזיבת מטוסים בעודם באוויר ומוצא אותו סמוך למקום הולדתו, במועדון סקאי-קלאב שבחוף הבונים. "בתקופה הזו אני באטרף" הוא מעיד על עצמו, "מה שעניין אותי הוא לצנוח כמה שיותר, אלא שלהזכירכם אני קיבוצניק שהשתחרר לא מזמן והפרוטות, אפעס, לא גדלות על העצים..." בתושיתו כי רבה נזכר הברנש החביב שהוא פלאח, ומציע להם רשמית את שירותיו בתור מסגר/נגר/עושה רוורסים עם שלוש עגלות מאחורה ובונה עבורם מתקני אימונים, אמצעי הדרכה וריהוט גן, והם בתמורה משלמים לו. שילמו טוב? אנחנו שואלים, "תראו, כסף לא ראיתי מהם" הוא מתמוגג, "אבל זה מפני שביקשתי שישלמו לי בצניחות".


 




מהמעצבנים האלה
בשלב הזה מתחיל לגולל גורן את הרפתקאותיו על האופניים ובאוויר ומיד תבינו למה כל כך התעצבנתי...
אנחנו נמצאים בשלהי שנות ה-90, ענף רכיבת השטח הוא נחלתם של מתי מעט, סינגלים אין וגיא לוריא מציע לגורן להצטרף אליו לתחרות סובב גליל הראשונה. "הגעתי לתחרות" הוא צוחק "אבל לגמרי לא הבנתי שזו תחרות, מבחינתי זה היה טיול ופשוט עצרתי מדי פעם לקטוף איזה פרי, להסתכל על הנוף, כזה מין. בסוף התחרות פתאום קלטתי שיש פודיום... גביעים... ואללה, מגניב, אפשר לנצח פה...". אז בתחרות הבאה שנערכה בכפר סאלד הוא כבר קוטף את המקום החמישי הכללי. "אחרי התחרות קיבלתי מכתב חתום ע"י יו"ר איגוד האופניים דאז, יוני ירום המודיע לי חגיגית שלאור ההישג אני מוזמן להצטרף להתחרות בקטגוריית "עילית". אבל אם תשאלו אותי, ההישג האמיתי בתחרות הזו היה העובדה ששם פגשתי לראשונה את וורן פרייר".

 *** הרשו לי לבצע כאן עצירה מתודית ולבקש מראש את סליחתם של כל האנשים שמיד יוזכרו, על כך שלא אגלול את כל רשימת הקרדיטים שעומדת להם, שהרי על כל אחד מהם ניתן (וראוי) שתכתב כתבה נפרדת. רק אומר, בקליפת אגוז, כי כל מי שיוזכר מעתה ואילך שייך באמת לאבות המייסדים של הענף בארץ, חבורת ה"repack הישראלית" אם תרצו, אלו שבמו רגליהם, כל אחד בתחומו וזמנו, עיצבו את הענף וקידמו אותו למקום שבו הוא נמצא כיום ***

וורן, שכבר באותה תקופה היה מוכר בתואר "האיש ממיר"ב" מזמין את מיודענו להצטרף אליו לרכיבות לילה שיהפכו ברבות השנים למיתולוגיה בפני עצמה. "בוא בוא, אמר לי וורן, אנחנו קבוצה חזקה, יהיה כייף..." רכיבות הלילה האלו היו למעשה הראשונות להיכנס אל מעבה היער. וורן, שהיה אולי חלוץ בניית הסינגלים בישראל, חוקר בזמנו הפנוי את השטחים הלא ממופים, מכשיר הלכה למעשה את הסינגלים הראשונים בארץ הקודש ולוקח את החבורה לחוויה חדשה, מרתקת ומאתגרת. "ברכיבות האלו הכרתי את מי שהיו בעצם חלוצי הרכיבה על אופני הרים. היו שם: רם גולומביק, לורנס סטיל, רמי נויגבורן, ניב פלס, אבי לוין ז"ל, יובל שוסטר, מיקי בר-אור שהיה מגיע מעת לעת וכמובן נימי, הלא הוא נמרוד כהן שלימים יהפוך לשותפי. ברכיבות האלו קרו דברים מדהימים שהשפיעו ועיצבו חלקים מדמותו של הענף כיום, שם למשל הופיעו שני זוגות אופני הסינגל ספיד הראשונים בארץ ובשבילים האלו נולדו טכניקות, תובנות וניסיון שיונחלו מאוחר יותר הלאה לדורות הבאים".



 
צילום: אוסף פרטי בועז גורן


ושוב, במעבר חד אנחנו חוזרים לגובה 10000 רגל, שהרי כפי שכבר צוין, חייו של גורן מתנהלים בשלב זה בשני קווים מקבילים, האחד על האוכף והשני עם המצנח על הגב. גורן שנמצא כבר עמוק בעסקי הצניחה החופשית מתוודע לתת ענף בתוך הספורט שהוא הצניחה התחרותית האקרובטית. מדובר בענף ספורט תחרותי, קשה ומורכב מאד בו מתבצעות צניחות במסגרת צוותים של שניים או שלושה צנחנים (אחד מהם צלם), הנדרשים לבצע תרגילים אקרובטיים מצולמים. "החלטתי שאני רוצה להתמקצע בתחום" הוא מסביר, "אז יצרתי קשר עם אלוף העולם דאז בחור סעודי מוסלמי בשם עומר, בן לדיפלומטים שגדל בארה"ב ואמרתי לו שאני רוצה שילמד אותי את כל מה שהוא יודע". בועז נוסע לחודשיים לארה"ב ובינו לבין עומר נרקם קשר מיוחד (לא, לא מה שאתם חושבים!) ובערב האחרון, כפי שמספר גורן "ניגש אלי הסעודי ואומר לי שלא פגש עד היום מישהו שבזמן קצר כל כך למד הרבה כל כך ושהוא מציע לי לבוא ולהיות בן הזוג שלו בסבב הצניחה במסגרת "האקסטרים גייימס", בום.


 
צילום: אוסף פרטי בועז גורן


גם הפעם עניין הזוזים עולה על הפרק ובועז מסביר לו שהוא כילה את כל ממונו אבל הוא "קופץ רגע לארץ לארגן כסף ומיד חוזר". הסעודי, שכנראה ינק יותר מדי מהתרבות האמריקאית המזויפת, לא מפרש נכון את המסר הקיבוצניקי הישיר, חושב שמדובר בדרך הו-כה-אמריקאית להביע חוסר עניין ארוזה בתקינות פוליטית מתקתקה וכשבועז מתקשר כולו נרגש לספר לו שגייס את הכסף והנה הוא עולה על המטוס, אומר לו הסעודי שחשב שהוא לא בעניין ומצא בן זוג אחר. בובום.

 
צילום: אוסף פרטי בועז גורן

 
טו מייק לונג סטורי שורט, ידידנו רב הפעלים שלא נהנה מתמיכה נדיבה של חסויות ויכולתו להתאמן ברצינות די מוגבלת, גם באופניים וגם בצניחה, הוא מין הספורטאים הבולטים בארץ בתחום וככה, על הדרך, הוא גם מדורג ברביעייה הראשונה באליפויות העולם ומקום שני באירופה בצניחה חופשית. לא תתעצבנו?


 



עיזות פזיזות
"ככל שרכבנו יותר" מסביר גורן, "הלכה והתרחבה הפרספקטיבה שלנו בכל מה שקשור לספורט הזה, ואז החלטנו ניב פלס ואנוכי לפרוץ את גבולות המדינה ולצאת לראשונה להשתתף באירוע רכיבה בינלאומי, ועוד איזה אירוע, הטראנס-אלפ. חשוב להבין שבשלב הזה כאמור הענף בחיתוליו ובאין משנה סדורה ומישהו בעל ניסיון אמיתי אנחנו לומדים 'תוך כדי תנועה' ומגששים את דרכנו. רם גולומביק בנה עבורנו תוכנית אימונים ולורנס (אז רופא צעיר) הרעיף עלינו מהידע הרב שלו ואחרי תקופה של חצי שנה של אימונים ודליית מידע מעמיתים מחו"ל הגענו לאירוע. באותה תקופה לא היו בארץ מרתוני רכיבה וכשהגענו חטפנו שם הלם טוטאלי. הכל היה גדול בכמה וכמה מידות מכל מה שהכרנו בארץ מכל בחינה אפשרית אבל זה רק דירבן אותנו ותדלק את המוטיבציה לקדם את הענף בארץ ענף הקרוס קאנטרי היה אז יותר רציני מהיום. שם גם נבטו לראשונה הזרעים שהובילו אותי לחשוב על הרעיון של פתיחת בית ספר לרכיבה. כשחזרתי לארץ מהר מאד מצאתי שפה משותפת עם וורן ונימי בנושאי טכניקות רכיבה, וכך למעשה נולדה עז הרים. ומה עם הצניחה? אנחנו מתעניינים, "את הקריירה האווירית שלי" מספר גורן "קטעה באופן זמני תאונת התרסקות מטוס. היתי באמצע תקופת אימונים כאשר מטוס שהייתי בו יחד עם עוד צנחנים התרסק בחוף הבונים, ארבעה נהרגו והשאר נפצעו קשה, למזלי אני היחידי שיצאת משם, פצוע אמנם, אבל יחסית קל ובהכרה. דווקא לאופניים היה תפקיד מכריע בשיקום שלי ובתום התקופה הזו מצאתי את עצמי בכושר שיא ועם יכולת יוצאת מן הכלל וכך חזרתי להתחרות גם בצניחה וגם ברכיבה".



 



אני מניח שאין רוכב שלא שמע את השם "עז הרים" וכמי שהיה מהוגי הרעיון אריק ואני כמהים לשמוע את התובנות של בועז בנושא, "גם נימי וגם אני הגענו מרקע של הדרכה. נמרוד היה מדריך ראשי במכון של יואל גבע לפסיכומטרי והוא מאסטר בעיבוד מידע והנגשתו בצורה דידקטית ואני שהייתי ספורטאי ברמה עולמית בתחום הצניחה ומדריך צניחה בעצמי, הבאתי לתוך הסיפור הזה את מתודת התדרוך והתחקור ואת השאיפה למצוינות ודיוק אבסולוטי. עוד ברכיבות הלילה עם וורן ונמרוד מצאתי את עצמי לומד ולומד מהם, נמרוד ואני נטינו באופן טבעי להתעמק בכל אספקט של הרכיבה, לפרק כל תנועה וללמוד אותה לפני ולפנים, לנתח אותה ולהבין כיצד היא יכולה להשפיע על האופניים והרוכב, לכן החיבור לנושא הלימוד היה טבעי עבורנו וייסדנו את בית הספר בראש ובראשונה מתוך תחושת שליחות ואהבת העניין". ובכל זאת, אנחנו מקשים, תחום הדרכות הרכיבה לא פרח מי יודע מה... "זה נכון" מודה בועז בכובד ראש, "הסיבה לכך לדאבוני קשורה לתפיסה של הרוכבים בארץ ולמנטליות שלנו, אנשים יעדיפו להשקיע הון עתק באופניים הכי עדכניים, בביגוד יוקרתי, אביזרים וגאדג'טים אבל הרוב המכריע לא יכניס לסדר העדיפויות קורס רכיבה... לאלוהים הפתרונים מדוע זה ככה... אולי זה משהו בישראליות ובגישה ש'אני יודע הכל' אבל רוב האנשים סבורים שאופניים קלים יותר עם מהלך גדול יותר יהפכו אותם לרוכבים טובים יותר, מה שכמובן הוא קשקוש בלבוש. הלוואי ויגיע יום בו תשתנה הגישה הזו ורוכבים יבינו שללמוד לרכוב חשוב הרבה יותר מהאופניים עצמם ורק מי שהשתתף בתחרויות בחו"ל וראה מה אנשים עושים עם אופניים הכי פשוטים יכול להעריך את החשיבות המכרעת של למידה ותרגול. עוד עניין שחורה לי הוא 'גישת הקצוות' בכל מה שקשור להתפתחותו של רוכב. לצערי כיום רוב הרוכבים התחרותיים (וגם אלו שלא) בארץ לא השכילו עד היום לשלב בין הכושר לטכניקה. רוב הרוכבים שאני מכיר יהיו או חזקים מאד ונטולי טכניקה (נפוץ בקרב רוכבי ה-XC והמרתון) או טכניים מאד אבל חלשים פיזית (נפוץ בקרב רוכבי ה-DH), מעטים הם הרוכבים שהשכילו לשלב בין שתי היכולות הללו ומקדישים תשומת לב זהה גם לבניית הכושר הגופני וגם להשחזת הטכיקה. אני בהחלט רואה במאמנים ובמנהלי הקבוצות אחראים לכך ומקווה שהגישה תשתנה בעתיד כך שאולי יהיו לנו סוף נציגים שיוכלו לעמוד בשורה אחת עם הרוכבים הטובים בעולם".


 



ובינתיים בפאמפטראק בנתניה...
עז הרים, מעבר להיותה בית ספר, הפכה גם לסמן הימני בכל מה שקשור לאירועי רכיבה. המודל של הטארנס-אלפ שכל כך הרשים את החבר'ה הצעירים הביא לנו את הוולוו צ'אלנג' ושאר הפסטיבלים הדו גלגליים שהפכו לחלק אינהרנטי מתוכנית הרכיבה השנתית של אלפי רוכבים. כיום  התפצלה עז הרים לשתי  חברות נפרדות, חברת הפקות האירועים עליה אמון נימי, ו עז הרים תשתיות  רכיבה אותה מנהל ביד בוטחת בועז. את הריאיון אנחנו עורכים כשאנחנו מתפרקדים על הדשא בסמוך למסלול הפאמפטראק הנתנייתי, מעת לעת מגיעים רוכבים, עושים סיבוב או שנים וממשיכים הלאה. הנה שני נערים דתיים עם ציציות ובלי קסדות (מי שמאמין לא מפחד...) מנסים את כוחם בברמים ונעלמים, רוכב מבוגר המגיע בגפו (כנראה בדרך אל או מ...) מנסה לפמפם אך ניכר שהוא קפוא ולא משוחרר וחבורת ילדים שמתעקשים (למרות בקשותנו) לבצע תעלולים אוויריים בסמיכות אלנו ורק אחרי שאחד מהם מאבד שליטה ומעיף לי את הקורקינט על הראש, הם מתרחקים. "אתה רואה את זה" אומר לנו בועז בחיוך בתשובה לשאלה 'מה לו ולפאמפטראקים', "גם במקרה של הפאמפטרקים שהצוות שלי ואני בונים, מדובר בחזון ורצון כן ואמיתי לגעת בחיים של אנשים דרך הגלגלים. ותשאל אותי למה פאמפטראק בכלל?



 



אז ,תכלס, אם אני חוזר 30 שנה אחורה, אז אני עושה את אותם דברים שעשיתי בתור ילד, פעם זה היה רמפות מעץ, היום זה מאספלט... אבל הטריגר היה ביום בו צפיתי   בסרט Earthed 2 בהפקת מגזין dirt שם רואים באחת הסצנות את מיק האנה רוכב בפאמפטראק שבנה בחצר האחורית שלו ומרגע שראיתי אותו סובב שוב ושוב, ללא מאמץ, ללא דיווש, משמר את האנרגיה ומרחף על פני השטח ידעתי שזו תמצית הזרימה. מאז שאני זוכר את עצמי אני מחפש את הזרימה האולטימטיבית, מבחינתי מדובר במשהו מטה-פיזי, מצב תודעתי, רוחני ועמוד השדרה שמלווה אותי בכל מה שאני עושה. מה שראיתי בסרט הגניב אותי לגמרי וכדרכי בקודש התחלתי ללמוד את הנושא לעומק וכחלק מזה גם התחלתי לערוך ניסויים אצלי בחצר. פאמפטראק מייצר תדר מסוים, וכמו במוזיקה, כאשר התדר מושלם, הוא מאפשר גם לילד שלא רכב בחיים במסלול כזה, להיכנס אליו ואחרי שהוא קולט אינטואיטיבית את הקצב הנכון, הוא יכול לזרום בו ללא בעיה. כמובן שזרימה היא עניין חמקמק, לכל אחד יש את הזרימה שלו ואחד האתגרים הגדולים שלי הוא למצוא בכל מסלול ומסלול שאנחנו בונים את הזרימה שתתאים לכל מי שמתעתד להגיע לשם באם הוא ילד צעיר ואנרגטי או איש מבוגר חסר ניסיון.


 
צילום: אוסף פרטי בועז גורן


פרפטומובילה
אז מה, החזון הוא פאמפטראקים?
"החזון הוא שבכל יישוב בישראל יהיה פאמפטראק" אומר גורן, "חשוב להבין שמסלול כזה הוא נקודת מפגש שנמצאת על שטח מצומצם יחסית שמייצרת אינטראקציה בכל כך הרבה רבדים עם כל כך הרבה קהלים. הגורמים המוניציפליים מכירים ומבינים כבר את הערך האדיר של המסלולים הללו ואנחנו מקבלים עוד ועוד פניות ולא ירחק היום בו החזון יתגשם ולכל אחד יהיה פאמפטראק בסמוך לאזור המגורים שלו. בנוסף לפאמפטרקים אנחנו גם מתכננים שבילי אופניים (החלק הזה נמצא באחריותו הבלעדית של וורן) וגם מייבאים ומתקינים מתקני סקייטפארק מודולאריים. השלב הבא הוא להתקדם עפ הפקת אירועי ליגת פאמפטרקים שתהפוך גם היא למסורת.



 


לסיום אנחנו מבקשים מבועז להרעיף עלינו איזו תובנה רוחנית.
הוא משתהה קצת ואז יוצא הדבר הבא: "אתם מכירים את ניל אובראין?" הוא שואל, "בטח שמכירים!" אנחנו עונים במקהלה, "אז ניל לטעמי הוא אחד הרוכבים המדהימים שיש בארץ, הסגנון שלו מושלם, הכושר שלו, הטכניקה, הקונספציה שלו לגבי רכיבה, באמת יוצא דופן. כיוגיסט הוא גם מחובר לצד הרוחני ויודע לנתב את התובנות שלו לרכיבה. באחת הרכיבות המשותפות שלנו בסמר, הוא עלה לראשונה על הפאמפטראק שבניתי שם, אז הוא נכנס, ועושה עוד סיבוב, ועוד סיבוב, ועוד... בשלב מסוים כשאני קולט שהוא פשוט מתכונן להסתובב שם לנצח, קראתי לו ושאלתי מה. הוא ניגש אלי ואמר לי כך: יש אנרגיה ביוגה שנקראת קונדליני, אנרגיה ספיראלית העולה המעלה מרכז הגוף, זוהי טכניקה עוצמתית הרותמת את האנרגיות הגופניות לצורך התמרה רוחנית המביאה את האדם למצב מאוזן, או במילים אחרות, לזרימה המושלמת. אז אתה מבין, הוא אומר לי, הפאמפטראק הזה זה פשוט קונדליני. כמישהו שכאמור מחפש מאז ומעולם את החיבור הזה בין גוף לנפש, זו היתה עבורי מחמאה אדירה. אתם מבינים" הוא אומר, "כשאני רוכב בפאמפטרק זה מחזיר אותי להיות ילד, והמקום התמים, הטהור, המהנה, הזורם, זה שמעלה לך חיוך דבילי על הפנים, הוא משהו שאנחנו מאבדים במהלך השנים ואני לפחות, משתדל לשמר את הילד שבי כמה שאפשר".