חנוך רדליך- בעקבות הזמן האבוד

  #22מאי 2016     שטח   
בעקבות הזמן האבוד

צילום: חנוך רדליך, ראובן שר

 

 




תהיה חיובי ותדווש. תהיה חיובי ותדווש. תהיה חיובי ותדווש.

רוח מערבית קרה חזקה דוחפת אותי מימין, וכולי נשען עליה עם האופניים הכבדים- צועק לעצמי בקול רם, כדי להצליח להתגבר על הרעש שהיא מייצרת: "תהיה חיובי ותדווש".
ענני סערה כהים מכסים את השמיים לחלוטין, וההרים מאחורי נבלעים אל תוך גוש אפור כהה, שמביא איתו רעמים וברקים, המאיימים לבלוע גם אותי אל קרבם. 2780 קילומטרים מאחורי, ואני לוחץ עכשיו על הדוושות כמו שלא לחצתי בכל 16 הימים האחרונים, כאילו מדובר בתחרות קרוס קאנטרי של שעה וחצי.
"תהיה חיובי ותדווש. העננים האלו רודפים אחריך כבר ארבעה ימים והם לא ישיגו אותך. הנחל יהיה ריק ממים, ואתה תרכב בו כאילו אין מחר".
הגשם מתחזק, וטיפות ענק ניתכות על הקסדה שלי, על תיקי האופניים ועל כל השטח מסביבי. אני בפאקינג הרי אילת, בואך הר ברך, וגשם שוטף מקיף אותי מכל כיוון. הטיפוס היפהפה והתלול במעלה הסינגל להר ברך עובר במהירות, ובפסגתו אני מקבל מכת רוח חזקה, שכמעט מעיפה אותי ואת האופניים מההר. מתגלגל מטה את הסינגל הטכני, ומתחיל לחצות שרוכי מים הנשפכים מההרים. עם כל חריץ שאני חוצה, גובה המים עולה, ואני ממשיך ללחוץ. עוד פחות מ-60 קילומטרים, ואני מסיים את ההרפתקה הגדולה ביותר בחיי.
תהיה חיובי ותדווש.



 
 
 

התחלה
יום שני, ה-28 במרץ, החוף הצפוני של אילת. השעה היא 13:25 בצהריים, ואני עומד על החוף מלא האבנים, מסתכל אל ספינות המשא עוגנות בנמל אילת. החוף שקט לחלוטין וריק מאדם.
הלב שלי פועם בחוזקה. הרפתקה חדשה עומדת להתחיל, ואני מתרגש.
13:29. אני כבר עומד מעל האופניים, מוכן ליציאה לדרך הארוכה צפונה, כשאני מזהה אלמוג קטן בגודל של אצבע ממש מתחתי, על הקרקע. אני מרים אותו, מסתכל עליו מקרוב, ואומר לו בקול רם- "אני לוקח אותך לטיול ארוך, אלמוג, ואני מבטיח להחזיר אותך לכאן בעוד שבועיים וחצי. באמת".
תחבתי אותו אל כיס הרשת של תיק הגב שלי. השעון החליף קידומת במספר הדקות: 13:30. יצאתי לדרך. לפני 1421 קילומטרים של רכיבה, אשר מתחילים ממש כאן, לחוף הים האדום, ומסתיימים אי שם, במג'דל שמס. בינינו- אסופת השבילים הכי קשה, הזויה, מאתגרת ומשכרת שניתן לרכוב במדינת ישראל, ובכיוון ה"לא נכון": צפונה.
הקצבתי לעצמי 9 יממות לסיום רכיבת מסלול ה-HLC לכיוון צפון, לפני שאצטרף לתחרות ה-HLC הרשמית, ואזנק דרומה עם עוד 32 רוכבים הרפתקנים ונחושים. התכנון: כ-170 קילומטרים של רכיבה בכל יום, בקצב נעים ונינוח, ובמטרה לחוות את הארץ שלנו בכל יופיה ואופיה, לפני שאכנס ל-mode תחרות ואהיה עסוק בלשרוד ולהתקדם. ה"ספוט" שלי כבר פועל, ואנשים שאני מכיר (ושאיני מכיר...) כבר עוקבים אחר התקדמותי על המסלול.
שלושת הימים הראשונים עוברים בייסורים רבים. באמת. בעגה המקצועית קוראים לזה Conditioning- מין התרגלות של הגוף לתנאים הקשים בהם הוא עומד יום אחר יום. כאבי ברכיים באים והולכים, כאבים בגידי אכילס מההליכה המרובה (המסלול תוכנן עם הפנים דרומה, ואני הדפוק היחיד שמתעקש לרכוב אותו צפונה) ובעיקר- כאבי תחת נוראיים. הגוף שלנו פשוט לא נועד לשבת כל כך הרבה שעות על שטח כה קטן, כשל מושב אופניים. סבל אמיתי.
מזג האוויר מאיר לי פנים במהלך הרכיבה צפונה, עם מדבר לאחר גשמי ברכה של סוף העונה (כך לפחות חשבתי...) ושדות חיטה אשר עוד לא איבדו מבוהקם הירקרק והמסנוור.
 "קצר פה כל כך האביב", אני חושב לעצמי, ויודע שבדרך חזרה דרומה, השדות כבר יהיו צהובים ובשיא הקציר. לא עובר יום בו אני לא עוצר לרגע קטן, נושם מלוא הריאות את האוויר שמסביבי, את המראות, את החוויה- ומודה על ההזדמנות שניתנה לי להגשים את החלומות הגדולים ביותר שלי.
רגעים קטנים שלא אשכח מהרכיבה צפונה כוללים את הכניסה לסמטאות העיר העתיקה בירושלים, את המראה של הגליל העליון והכנרת לעת שקיעה ממרום קרני חיטים ואת הקושי האדיר של היום האחרון, על שביל הגולן במגמת עליה. חוויות שצרובות עמוק בתודעה וישארו עמי לעוד שנים ארוכות.
למג'דל שמס הגעתי מוקדם מהצפוי, לאחר שמונה ימים וחמש שעות- מרוצה ומאושר מקצב ההתקדמות שלי ומהעמידה ביעדים שהצבתי לעצמי, אך בה בעת דרוך ומוכן ליציאה דרומה- אל הדבר האמיתי, תחרות ה-HLC.



 
 
 


"לא להפסיק להתקדם"
יום מנוחה שלם, מקלחת ראשונה לאחר יותר משבוע, המון אוכל "אמיתי" (כי בדרכים אוכלים רק סנדוויצ'ים של תחנות דלק), ומצאתי עצמי בבוקר התחרות, על קו הזינוק במג'דל שמס.
באופן מוזר, הלאות נעלמה, הרגליים שסחבו אותי באיטיות לאורך הגולן ביום האחרון בדרכי צפונה הרגישו קלילות וזריזות, ויותר מהכל, חייתי עם ידיעה ולא עם תהיה. לא היה בי צל של ספק שלאילת אני מגיע. י ד ע ת י שהאלמוג הקטן שלי יחזור למימי הים האדום שלו, והייתי שלם לחלוטין עם הדרך הארוכה שתביא אותו ואותי עד שם. לא ת ה י ת י האם אצליח להשלים את המשימה שלפני, ובכך ירד לו המון לחץ מהתנהלות הרכיבה דרומה.
ביומיים הראשונים הספקתי לרכוב יותר מ-470 קילומטרים, כאשר המנטרה שחזרה על עצמה כל היום, ואשר אותה שיננתי במשך חודשים לפני היציאה להרפתקה, כחלק מההכנות המנטאליות, היתה "לא לעצור. להמשיך להתקדם". וכך עשיתי, בכל רגע נתון.

מה זה אומר שכל שביב של אנרגיה בגופך מתועל לכדי התקדמות בלתי פוסקת?
זה אומר לאכול ולשתות תוך כדי דיווש. זה אומר לתכנן בדיוק מה אתה קונה בכל עצירה, וכמה זמן אתה מקדיש לטובת ההצטיידות מחדש. זה אומר להחליף סוללות ב-GPS תוך כדי שאתה משתין. זה אומר לישון עם הגרביים ועם הכפפות, כדי לחסוך זמן התעסקות מיותר בלילה ובבוקר (כן- לא שטפתי פנים או ידיים כ ל הדרך דרומה). זה אומר שכאשר אי אפשר לרכוב וצריך לעבור להליכה, אין עצירה רגעית לנשום- יורדים מהאוכף ומתחילים לדחוף, וכך גם ההיפך. זה אומר להמשיך לדווש גם כשכואב במקומות שלא חשבת שאמור לכאוב בהם ולהמשיך לדווש אל תוך עומק הלילה, גם כשאתה עומד להירדם על האוכף. בין 18 ל-20 שעות בכל יממה. וזה בעיקר אומר להיות חיובי ולהמשיך לדווש.
מזג אוויר הפכפך ליווה את כל הדרך דרומה, משרב קיצוני ביום השלישי של הרכיבה ועד גשם חזק שעצר את התקדמותי אל תוך ירושלים. מערכת גשם שאיימה להשבית את אפשרות ההתקדמות באזור הדרום היתה בדרכה לישראל, ואני נכנסתי למצב של מרדף אחר הזמן: לא לתת לגשם ולבוץ של אדמת הלס המדברית לעצור את התקדמותי. את הבוץ הכבד הראשון פגשתי כבר לפני ערד, וביליתי יותר משעתיים בהליכה בחושך מוחלט ובגשם שוטף עם האופניים הכבדים על הגב. לא הפסקתי לחייך ולשיר בקול רם. החומר ממנו עשויות אגדות.
הפער ביני ובין קלאוס הגרמני, בוגר הטור דיווייד, שהיה מאחורי, כבר עמד על יותר מ-200 קילומטרים, ובמצב הזה, כל שרציתי לעשות היה להימנע מתקלות ולהגדיל את הפער עד כמה שניתן. את החוויה הבאה שפגשתי לא דמיינתי שאעבור ב-HLC. עם הכניסה אל תוך נחל צין, בחום כבד של יותר מ-35 מעלות, רעש חזק של שיטפון הדהד מקירות הנחל, והמפל בכניסה לנחל סימן את הבאות- הליכה וחציה של הנחל בזרם חזק, עם האופניים מעל הראש, במשך שעות ארוכות. דחפתי, הרמתי, הנחתי את האופניים על סלעים גבוהים- ובעיקר, חייכתי עד שכאבו לי הלחיים. הלב שלי התמלא בהרגשת סיפוק אדירה מן הדרך, ואדרנלין המשיך לדחוף אותי הלאה. המטרה היומית היתה מדרשת שדה בוקר, אליה הגעתי ב-11 וחצי בלילה, לאחר דחיפת האופניים בחושך מוחלט וברוחות עזות במכתש הגדול, והתיישבתי על מגש פיצה שלם...
מכאן נשארו לי 395 קילומטרים עד אילת, ותוך כדי בליסת משולש אחר משולש, גמלה בליבי ההחלטה: אני מתכוון לרכוב ברצף את כל הדרך לאילת. כבר רכבתי רכיבות ארוכות מאלו (אמנם לא אחרי 2400 קילומטרים ברגליים), וכבר רכבתי יותר מ-24 שעות רצופות בעבר. NO GUTS - NO GLORY, אמרתי לעצמי שניה לפני שהתפנקתי לי בחמש שעות שינה מלאות על הדשא בגן השעשועים. יצאתי לדרך בדיוק ב-6 בבוקר, למה שיהיו 36 השעות האחרונות שלי על המסלול...



 
 


 

אחר הצהריים הגעתי לאזור צוקים, ומאחורי כבר החל להתגבש לו קיר העננים הכהה והמאיים, עם רוחות בלתי אפשריות מכיוון מערב. תפסתי מחסה בתחנת הדלק בצוקים, והתלבטתי קשות באם לצאת לדרך או לחכות מעט עד שוך הסערה. ה-HLC מלא בנקודות החלטה כאלו, ואני שמח שלקחתי את ההחלטה הנכונה לחכות. הצטיידתי במזון לרכיבה עד אילת, ופרשתי את שק השינה על הרצפה של תחנת הדלק, מאחורי קיר שחסם את הרוח. כיוונתי שעון לשעתיים של שינה, בתקווה שהרוח תיחלש. וכך היה. בשעה 22:00 יצאתי לדרך, אל תוך הלילה החשוך ועמוק אל תוך רמת ברק המעייפת והקשה לרכיבה...
ביליתי את כל הלילה בתנועה בלתי פוסקת ברמת ברק ואז דרומה, לאורך הגבול עם ירדן. שקט של מדבר, בדידות מוחלטת של אלומת אור קטנטנה במרחבים האדירים, וניצנים ראשונים של אפשרות לשבירת שיא המסלול שלי...
את מעלה קטורה טיפסתי תוך דחיפת האופניים בשעה שבע וחצי בבוקר, ואל שחרות הגעתי ב-11 בבוקר. העננים אשר רדפו אחרי במשך ארבעת הימים האחרונים נבנו לכדי קיר אדיר מימדים שכיסה את כל הצד המערבי של השמיים, והרוחות המערביות שפגעו בגופי מצד ימין, הביאו עימן טיפות גשם שבאמת ובתמים הכאיבו בזמן פגיעתן בגופי. המרדף אחר שבירת השיא הפך לכפול, כאשר המטרה הנוספת היא לרכוב הכי מהר שאני יכול, בכדי לא להיקלע לשיטפון בנחל עתק. הגשם התחזק והשמיים מעלי כוסו בעננים. ההרים מאחורי נעלמו בתוך העננים הכבדים, וכל שנשאר לי לעשות הוא לרדוף אחרי הזמן האבוד.



 
 



תהיה חיובי ותדווש. תהיה חיובי ותדווש. תהיה חיובי ותדווש.
0 8 7 2 קילומטרים מאחורי, ורק שישים קילומטרים מפרידים בין האלמוג הקטן שלי והים הגדול שלו. "אני בדרך להשלמת הרכיבה הארוכה ביותר שנעשתה אי פעם בישראל, ושום דבר לא יעצור אותי", אמרתי לעצמי, ולחצתי על הדוושות כמו שלא לחצתי כבר חודשים.
הגעתי לנחל עתק, והוא היה ריק ממים או מסימני שיטפון, וצעקת אושר יצאה מגרוני: "ייישששש!!!".
דיוושתי אל תוך פארק תמנע, ולאחר מכן פניתי דרומה, עם רוח גב קלה. את 40 הקילומטרים האחרונים רכבתי בכ-30 קמ"ש ממוצע, זרועות על האירו-בר, מבט חדור מוטיבציה, ולב שעומד להתפקע מרוב הגשמה עצמית.
לחוף הים האדום הגעתי בשעה 18:29, לים שקט ורוגע לחלוטין, לאחר גשם כבד שירד על העיר. התיישבתי על האבנים הקטנטנות והסתכלתי על הים. השמש התחבאה מאחורי קצה ענן מעל הרי אילת, ושקעה לה אט על סופו של המסע שלי. שברתי את השיא שלי בשעתיים וארבעים וחמש דקות, אבל יותר מהכל- הגשמתי חלום.
הוצאתי את האלמוג הקטן מהתיק, וחייכתי לעצמי. "הבטחתי לך שאחזיר אותך הביתה" אמרתי לו, וזרקתי אותו הרחק אל תוך הים.
הגיע גם הזמן שלי לחזור הביתה, ולחלום על האתגר הבא.