חנוך רדליך- הכל או כלום

 #20 מרץ 2016     כללי   

we:Redlich

הכל או כלום

צילום: אברהם רדליך



 




22 שנים אני רוכב על אופני הרים. 22 שנים בטייץ.
לפעמים אני מרגיש שכבר ראיתי הכל. שכבר חוויתי יותר ממה שבאמת צריך אדם. לפעמים אני עייף.
ראיתי את עולם האופניים משתנה לבלי הכר בשני עשורים, תוך דיווש בלתי פוסק וגמיאת מרחקים לא הגיוניים בעליל.
וניסיתי הכל. ה כ ל. עשיתי מאמץ, ועודי משתדל, לגעת בכל תחום רכיבה אשר קיים.
טיילתי בעולם, והתחריתי באירופה ובאמריקה. ראיתי נופים פנטסטיים, רכבתי על הרים בגבהים של 4000 מטרים, בשלג ובמדבר צחיח. נרטבתי בתוך שדות תירס מלאי טל לילה במיזורי, ונפלתי מגשרי עץ בחוף הצפוני של בריטיש קולומביה. לגמתי כוסות בירה עם אירים שיכורים באליפות העולם בסינגלספיד, ורכבתי לצד דב גריזלי שרץ לידי ביער עבות וחשוך בצפון אמריקה.
חציתי את ישראל לאורכה ולרוחבה יותר פעמים ממה שאני מסוגל לזכור, והכרתי כל שביל ואבן דרך הרגליים. דרך האבק שעל הצמיגים. דרך נשימות עמוקות בדפקים משתנים. דרך הנחיריים.
ראיתי את שדות החיטה נזרעים, מוריקים, גדלים, מתייבשים ונקצרים- ואז הופכים רגבים הפוכים, ונזרעים מחדש. 22 גלגולי חיים כאלה, מהצפון הרחוק ועד בית קמה.



 



אימנתי קבוצות ילדים, מעגלי נשים, גברים חסונים, עשירים מתבודדים, עילויים כשרוניים, אנשים מפורסמים ורוכבים מתחילים. הנחיתי תחרויות, העברתי הרצאות ועשיתי ימי הולדת...
כיוונתי שעון מעורר לכל שעה או דקה הקיימות בין עשר בלילה לשבע בבוקר.
רכבתי ימים רצופים ללא הפסקה- בהרים, בכביש, בהקפה קצרה עם פניה שמאלה בלבד ואפילו במקום. רכבתי ברצף את כל שלבי אפיק ישראל והשלמתי הלוך-חזור על מסלול הצ'ימיצ'ורי.
גררתי אחרי את המשפחה לכל קצוות הארץ והעולם, כדי שיקחו חלק בטירוף שלי, או שפשוט יאספו אותי כי נפצעתי.
נכנסתי לחופה שלי רכוב על אופניים.
התלכלכתי מבוץ חום, שחור, אפור ומעיסת אדמת לס, והשפריץ עלי חרא של פרות\כלבים\עזים\דובים ובני אדם.
שברתי צלעות, מפרקים, אצבעות, עצמות ושיניים, ומתחתי שרירים, גידים ורצועות.
לפעמים אני עייף. לעיתים אני זקוק לפסק זמן.



 



אתה צריך אהבה חדשה

ולפעמים, מה שאני באמת צריך, זה פרוייקט. מטרה גדולה. משוכה גבוהה. משהו שנראה בעיני כקצה גבול היכולת שלי. אחת לכמה זמן, אני זקוק לאתגר אמיתי- כזה שיחבר אותי לאופניים ולדיווש, לארץ ולפשטות של האדם והמכונה.
והנה, מתוך עייפות ורעב לבדיקת גבולות, יוצא לו בעוד שלושה שבועות הפרוייקט החדש והשאפתני שלי: להשלים ולסיים את מסלול רכיבת השטח הארוך ביותר שנרכב אי פעם בישראל.
1400 קילומטרים של המיטב הארצישראלי- מקרירותו של הים האדום, דרך מרחבי המדבר הדרומי והצפוני, בסינגלים לא נגמרים ובין הרים לגאיות. דרך שדות חיטה לפני הקציר ועד להרי ירושלים ושפלת החוף. על הרי הכרמל והגליל התחתון, ומשם לגליל העליון ולכנרת. ולבסוף, אל הרי הגולן ואל החרמון.
ואז- לפגוש את מזנקי תחרות האופניים הקשה בישראל- ה-HLC- להסתובב, ולחזור על ה כ ל, רק מן הצפון אל הדרום. 2800 קילומטרים של הרפתקה שטרם חוויתי כמוה.
איני יודע אם אני באמת מסוגל לסיים רכיבה ארוכה שכזו- עצמאית, לא תלויה במקורות חיצוניים, עם לינה בשטח וללא חשמל, מים זורמים או מקלחת- במיוחד לאור הקושי העצום של המסלול ותנאי מזג האוויר בתקופה הזו של השנה.



 



אבל מכל שנותיי הארוכות וחוויותי הפסיכיות על האוכף, אני יודע דבר אחד- עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה.
כשאסיים, תהיה זו החוויה החזקה והמשמעותית ביותר שלי על אופניים אי פעם. עוד זכרון לאוסף האדיר שצרוב בתודעה ובנפש.
וכשזה בא מפי אחד שכבר עף לו על הפנים, תוך כדי רכיבה, חרא של דב גריזלי- זה אומר המון...
כי רק ככה אני מכיר את זה- הכל או כלום. 

רוכבים שקראו כתבה זו קראו גם