איילון שגיא- פוסט מורטום

פוסט מורטום  




דיסקליימר:
הטור הזה מורבידי ומדכא. יש להיוועץ ברופא לפני קריאתו ובכל מקרה הוא אינו מומלץ עבור אנשים הסובלים מבעיות קרדיאליות ונשים בהיריון.
מותו הפתאומי של Kelly Mc Garry, אחד הרוכבים המוכשרים, המוערכים והאהובים בקהילת האקסטרים העולמית העציב גם אותי כמובן עד מאד. לדאבוני כמי שנפגש במסגרת תחביבו לשעות הפנאי לפחות פעמיים בחודש עם ברי מינן בכל מיני שלבים של טופס טיולים, ניתן לומר שפיתחתי סוג של חסינות נפשית מפני הדייט הזה עם הקו הישר במוניטור. ברם אולם, גם אני בנאדם וככל בני התמותה באשר הם בכלל ואלו שנכנסו אחר כבוד למועדון ה-50 בפרט, המוות מעסיק אותי מחשבתית לא אחת. לא, אין לי כוונה (או יכולת) לנתח את עניין המוות עצמו, קטונתי, אבל מה שכן גירה את מחשבתי הוא שאלות שנוגעות אהההמממ... לאופניים בהקשר הזה.

 



ובכן...

נפצח בשאלה המתבקשת ביותר - מה עושים עם האופניים של זה שמת? אילו היינו חיים למשל בתקופת מצריים העתיקה הרי יש סיכוי טוב שגודל המוניומנט שהיו בונים לכבודנו היה עומד ביחס ישר לכמות הציוד שלנו. קחו למשל את רדליך יבל"א (עכשיו כשאני חושב על זה, יש לו בכלל שם של מלך מצרי..) בשבילו היו צריכים לבנות ואחד פירמידה שהרי איפה היו מכניסים את כל הזוגות? בנינו, יש משהו מרגיע בלדעת שהאופניים שלך יישארו קרובים אליך לנצח כי אנחנו הרי ממש קשורים אליהם ואפילו בחיינו עיקמנו את הפרצוף כשביקשו סיבוב. ומה יעשו עם כל הררי הציוד מה? ביגוד... הנעלה... אביזרי מיגון... השלדה הסדוקה ההיא שכבר מאה פעמים כמעט הנחת ליד פח האשפה ואז התחרטת ושוב החזרת למחסן, כל הברגים הקטנים האלה של הקליטים, המעביר של ה-7 וה- 8 וה - 9 ועכשיו גם ה-10, סט גלגלי ה – 26 והפנימית ההיא שאף פעם לא ידעת בוודאות אם היא מפונצ'רת או לא ונשארה תלויה שמה, חצי הגלון של הלטקס של ביג'יבונד שקנית בהמלצת חפרני אגודת "שוברים שורות"... יא בה יה...
אבל אנחנו יהודים בני יהודים וכמו שנהוג לומר בעדות האובר דראפט "בתכריכים אין כיסים" לכן אין מנוס מהמחשבה המטרידה שכל הכבודה הזו לא תארח לכם חברה שמה לבד בחושך וזה מעלה מחשבה מטרידה אף יותר הנוגעת לשאלה מי יהיה זה שירכב על המכונה המדהימה שלי בהיעדרי...




____________________________________________________________________________________________________________________________

 


____________________________________________________________________________________________________________________________





תכלס, כשאני חושב על זה, לא הייתי רוצה לעלות על אופניים של מישהו שמת. כל שכן כשמדובר בזוג של אחד שמת ממש עליהם... אמנם נהוג לומר ש"אם כבר למות, אז על האופניים" אבל, אפעס, זה לא יבוא טוב כל כך, בעיקר ברכיבת לילה כשפתאום יתחילו כל מיני חריקות מוזרות. בכלל, תארו לעצמיכם מה יקרה אם נפלתם על שלדת קרבון כחדשה מרופא (שאף אחד לא טרח לציין שהוא אקס) ואתם עפים על החברים בואצאפ בקטע של "תראו איזה דיל קרוקודיל הבאתי פה!" רק כדי לגלות שהשלדה הזו רדופה. ועוד רדופה ע"י רופא! אתם יודעים כמה זה מסוכן רוח של רופא שתקועה בלימבו של "מי זה הפרחח הזה שרוכב לי על האופניים!?" ולחבוש קסדה של מישהו שמת? ברררר... אפילו קסדה של מישהו חי אני חושב עשר פעמים לפני שאני שם על הראש.
 
סוף דבר

אז מה בכל זאת נותר לעשות? ובכן, כמו כל תחביב אובססיבי גם אופניים בסופו של דבר אומרים כל כך הרבה על בעליהם, אני מוכן להמר על כך שאם נראה לכם זוג אופניים תוכלו לבד לשרטט קווים לדמותו של מי שהם שייכים לו רק לפי שילוב הצבעים, מספר השמונצעס שיש או אין על הכידון, רשימת החלקים, מידת הדביקות של הגריפים ועובי שאריות הבוץ שיש לו מתחת ל-BB. וזו הסיבה שהאופניים שלנו יכולים למעשה לשמש כאחלה מצבה... במקום לכתוב על השיש "כאן טמון זה וזה שהיה מופת ודוגמה לאומץ ועצמה" הציבו את הפיקסי שלו למראשותיו והנה לכם ההספד המושלם.

אם תשאלו אותי, אני לא בטוח שבא לי לפגוש בבונה עולם דווקא כשאני מיוזע ולבוש בלייקרה צמודה, מה שכן, נראה לי שאצווה לקבור אותי עם התחת בחוץ, ככה לפחות אשרת את קהילת הרוכבים גם כשאני כבר אינני.



______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________



 


______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________