'במקום שהשביל נגמר', הרפתקה בהימאליה.

 #18 ינואר 2016     שטח   
'במקום שהשביל נגמר', הרפתקה בהימאליה.

כתב: יורם חן
צילומים: סנטוס ראי Santosh Rai

 


 



 
על העתיד רומזת ההיסטוריה
מאז שהייתי ילד נמשכתי להרפתקאות, יש שיגידו  "מחפש צרות". ילדותי עברה עלי בדיונות של יפו ועל חוף הים ובגיל צעיר התחלתי לצאת לטיולים אתגריים ודי משוגעים, בדד או עם חבר קרוב. גם הדרכת הטיולים החלה מוקדם כמדריך צעיר בחוגי סיירות כשהייתי גורר כמה מחברי לכיתה למעיין חדש שגיליתי בהרי ירושלים, או ניקבה נסתרת בתוך מטע תפוחים אי שם. לאחר שירות קרבי ביחידה מובחרת, החשק לסחוב תרמיל כבד וללכת הרבה ברגל, איך נאמר, 'נחלש', וכך מצאתי את עצמי על כלי דו גלגלי, אמנם חסר מנוע  אבל עם הרבה נשמה, כזה שייקח אותי מהר אל המעיין. התחלתי להתנהל בשטח לפני יותר מ-20 שנה, על אופני קיבוץ, מפלדה, עם הילוך אחד וללא בולמים, יש שיקראו לזה היום single speed chromoly fully rigid  או סס"ר במינוח המקצועי. מאז, הרומן שלי עם האופניים הפך לאורח חיים וגם ל... איך קוראים לזה? "עבודה"!. אינספור הרפתקאות, פתיחת מסלולי מדבר רבים שהפכו לנכסי צאן ברזל, וטיולים רבים ביעדים שונים בחו"ל ממרכז אסיה ועד דרום אמריקה, מצפון אפריקה ועד לשכנתנו בירדן וכמובן כמעט בכל מדינה באירופה (איפה שההרים מספיק גבוהים). עם מגוון של קבוצות ורוכבים, בעיקר כאלו עם ראש פתוח ונכונות להעז. בכל יעד הפקנו סיוע לוגיסטי מיוחד מסבלים ועד רכבלים, מג'יפים ועד מסוקים מחמורים ועד סוסים. היה זה טבעי להתחיל להכיר את נפאל והאפשרות שלה לקבל אופניים. לפני כשנה, בנובמבר 2014 יצאתי להכנת מסלול ראשונה בנפאל. 15 יום חרשתי באופניים את השבילים והסינגלים המקיפים את עמק קטמנדו, ובעקבות הכנת המסלול יצאו השנה לנפאל כבר 2 מסעות אופניים מוצלחים, על אחד מהם כתב סימון גוטמן כאן במגזין את סיפורו על המסע לנפאל. בנובמבר השנה יצא מסע נוסף, אחריו נשארתי לחקור את אזור סולו קומבו, שאינו מוכר לאיש באופניים. תכנון ראשוני היה לי בראש מהארץ ובעיקר מה שעלה זה, ריח ההרפתקה באוויר...



 








 
 
ברוך הבא לכנופיה הנפאלית
הקבוצה עזבה לארץ ואני נשאר בקטמנדו להתכונן לקראת ההרפתקה הבאה ולארגן את הצוות שיתלווה אלי – 3 נפאלים שדים משחת, שבינתיים הזמינו אותי להצטרף לרכיבת שבת עם החבר'ה המקומיים. הרכיבה יוצאת אל אחד המסלולים המגניבים מצפון לקטמנדו. שבת, 7 בבוקר, אני יוצא ברכיבה מהמלון במרכז קטמנדו וגולש אל נקודת ההתכנסות. מחכה לי מפגש עם חבורת נפאלים, 8 רוכבים ורוכבת אחת, במסלול בן 30 ק"מ וקצת שמטפס מלב קטמנדו לגובה של 1700 מ' מעל פני הים אל כיפה חשופה המשמשת מנחת מאולתר למסוקים, ומשם גלישה בסינגל אדיר בתוך היער חזרה לעיר. עם אפס אחריות של הובלה והדרכה השתלבתי לי באמצע הטור ונפעמתי מחדוות הרכיבה של החבר'ה, רובם המכריע רוכבים ברמה גבוהה. החבורה נאספת תוך כדי רכיבה בכביש היוצא ממרכז העיר, כאשר כולם מגיעים ברכיבה מאי שם ומתגבש פלוטון של צחוקים ואנרגיה של כדור אש מתגלגל. כולם מדברים עם כולם תוך כדי תנועה, הרמות גלגל, קפיצות, צחוקים הקנטות ומה לא... נכנסים לשטח ומתחילים לטפס. 500 מ' של טיפוס תלול על דרך ג'יפים וההתלהבות לא פגה.




 




 



מידי פעם מישהו פורץ קדימה בספרינט והחוד מתחיל לרדוף כמו במשחק תופסת, עד שהראשון מרפה בחיוך נבוך על כך שנתן בראש לחברים שלו וכולם נקרעים מצחוק. כמו חבורה של גורי שימפנזה ביער, משחקים בכל הכח. מתגרים בלי הפסקה אחד בשני, אבל בכיף. לא שומרים כח להמשך, לא מודדים כלום, פשוט משחקים בלרכוב על האופניים. כמו כשהיינו פעם, ככה עכשיו. האופניים במגוון רמות, מזנב קשיח בסיסיים דרך שלדות טיטניום וקרבון, מסנטה קרוז בוליט שיצאו מזמן מהאופנה, עד קומנסל מדוגמים, אין אחידות בציוד. המכנה המשותף; באנו ליהנות. תופרים את העלייה במכה אחת וברצף עד לכניסה לסינגל מגניב החוצה את היער, מכאן לא ממהרים. נותנים בראש בקטעים אבל עוצרים הרבה, שלא יגמר, מצלמים הרבה, מושכים את ההנאה לקצה. עוצרים לבירה, שמתגלגלת לארוחת צהריים, ולא מפסיקים לצחוק. חוברים לכביש המוליך לעיר ותוך כדי רכיבה נושרים כל אחד לכיוון ביתו, אני מסיים את הרכיבה לבד במלון. חזרתי מבילוי על אופניים. חבר'ה, טבע, ספורט !FUN. כמו פעם בשכונה, ככה עכשיו.


 



 
 
כרוניקה של הכנת מסלול
6 בבוקר, אני מתייצב בחנות האופניים של סנטוס, חברי מזה עשור, שמגיע כרגיל באיחור ובהדרגה מגיעים דאווה ומאנגל, 2 רוכבים מקומיים. כולם השתתפו מספר פעמים בתחרות Yak Attack הנחשבת לאחת הקשות בעולם, לכולם ניסיון בתחרויות דאונהיל כולל פודיומים. רוכבים חזקים, צעירים ועם בורג משוחרר... מעמיסים את הג'יפ ויוצאים לדרך. לפנינו נסיעה בת 10 שעות, 275 ק"מ מקטמנדו לצפון מזרח נפאל, אזור סולו קומבו שמרבית תושביו הם בני השרפה. הנסיעה בגי'פ קשה, שעות על דרכי עפר, ציר תלול ורצוף מכשולים, אבל יפה בטירוף, חוצה נחלים זורמים ועובר לאורכו של נהר עצום. האווירה בג'יפ היא של מסיבת טראנס. מוזיקה בווליום, הנפאלים לא מפסיקים לרקוד מאחורה והשמחה רבה.




 




נכנסים לחושך ומגיעים ליעד שלנו – הכפר סאלרי באזור סולו קומבו, בגובה של 2400 מ'. פורקים לתוך גסטהאוס מקומי ומתיישבים מותשים. מגישים לנו רוקסי חם, משקה אלכוהולי העשוי מדגן, ואני מרשה לעצמי כמה כוסיות, כי כבר נגמר היום. אחרי שהנוזל התחיל לשתק לי את הרגליים, סנטוס מודיע לי שצריכים להמשיך ומסתבר שמכאן יש לנו עוד טיפוס רגלי עם כל הציוד לחלקו העליון של הכפר, עוד 100 מ' אנכית מעלינו, ולאור פנסים אנחנו דוחפים עצמנו בחשיכה לבית, הכי גבוה בכפר, אלא מה.   



 



 
 
 
 


יומיים של הכרת שטח והתאקלמות
מתעוררים ליום בהיר ויפה. ארוחת בוקר על טהרת תפוחי אדמה ותה טיבטי ואנחנו יוצאים לשטח. מטפסים בשביל הליכה ובדרכי ג'יפים לפסגה קטנה בגובה של 3000 מ' ומשם נכנסים לשביל טכני ביותר, היורד לכפר בשם נלי בגובה 2300 מ'. התוואי קשה וטכני, מסולע מאוד ואתגרי. יום רכיבה לא פשוט נגמר בטיפוס חזרה לסאלרי בגובה של 2500 מ'. דאווה שרפה, שמשפחתו מקורה באזור וחלקה עדיין גרה כאן מספר לי שהשיג תקציב לפיתוח שבילי אופניים והוא מתכוון להשקיע בניקוי השביל והפיכתו לרכיב יותר וזורם, הפוטנציאל כאן גדול.




 
 


 
למחרת אנחנו יוצאים ליום נוסף בהרים,  לפנינו טיפוס ארוך, יותר מ 1000 מ' של טיפוס מצטבר, חלקה על דרך ג'יפים וחלקה בסינגל. באופן מפתיע אני יותר חזק מ-3 שותפי הנפאלים ואת רוב הטיפוס הקשה אני משלים על האופניים כאשר חברי דוחפים במקביל, אולי שומרים כח להמשך. מעט לפני הפסגה אנחנו עוצרים בצריף עץ מקומי, מקבלים שם מרק חם, נחים וממשיכים לפסגת "המגדל", שפיץ בגובה של 3300 מ' שבראשו מגדל תצפית ענק, ונוף מדהים לרכס ההימליה המושלג. מסדירים נשימה, מצטלמים ומתחילים לרדת על השלוחה החשופה, ההמשך מיוער ואנו מתעכבים להתלבטות, על הכיוון הנכון. מתעשתים ומתיישבים על סינגל מטריף, הגולש בתוך היער, טכני במידה וזורם ברובו, מאבד 1000 מ' גובה, בין עצים עטופים בפלומה ירוקה המשווה להם מראה מהאגדות. 35 ק"מ של מסלול מטורף, שהוציא לנו את הנשמה בעליה והחזיר לנו את החיים בירידה. יום אדיר.



 
 



המשימה; Pikey Peak 4070 מ' מעל פני הים
אחרי שהרגשנו מאוקלמים וחזקים, אנחנו יוצאים להתמודד עם המשימה העיקרית שלשמה הגענו לסולו קומבו – טיפוס לפסגה בגובה של 4070 מ' מעל פני הים לנסות ולמצוא משם שביל/ סינגל רכיב למטה. אנחנו מקצים למשימה הזאת 4 ימי רכיבה. הציוד שלנו מינימלי ונבחר בקפידה- 2 שקי שינה ל-4 אנשים ומעט ביגוד חם. מוותרים על כלי רחצה, ציוד תיקונים מצומצם והרבה אופטימיות. הכל נארז ב-2 תרמילים מעבר לתיקי הרכיבה, ו-2 סבלים יוצאים עם התרמילים העודפים במקביל אלינו, אל היעד של היום הראשון - אוכף בגובה של 3500 מ'. אנו יוצאים מהכפר שלנו וגולשים לנהר שמתחתנו, 500 מ' של איבוד גובה ועוד לא התחלנו לטפס. חוצים את הנהר על גשר עץ ברוחב הכידון ומתחילים לטפס.



 













2300 מ', 2500 מ', מתקדמים. שעות של טיפוס בסינגל, העובר מעל הנהר ובחלקו התחתון עדיין פוגשים 'כפרים' של בית או שניים. הטיפוס קשה והגובה מורגש, בגובה של 2800 מ', נעלם השביל והוא נגמר במצוק. לאן עכשיו? אני מבקש את המפה שנמצאת אצל דאווה והוא מדווח ששכח אותה מאחור. אין מפה! מתפצלים לסריקה ומאתרים סינגל שהולך גבוה יותר. ממשיכים לטפס, 3000 מ', 3200 מ', קצת רוכבים, קצת דוחפים. בשעה האחרונה כבר אף אחד לא מדבר, כל אחד עם עצמו. האופניים על הגב- 3400 מ', יוצאים מהיער והנוף חשוף עכשיו. שכבת קרח דקה מתחת לרגלינו, 3450 מ', 3500 מ', 3520 מ'! אני מגיע לאוכף, שני אחרי דאווה שרפה, תם היום, השלמנו טיפוס של מעל 1500 מ'. באוכף בקתת עץ וזוג שגר שם, אנחנו מתאכסנים אצלם. הבישול על מדורה וכולנו צפופים סביב הכירה, מפריעים לבעלת הבית לבשל. בחוץ קפוא, האופניים מאופסנים בדיר, לילה קפוא עובר עלינו ואנחנו קמים לבוקר קפוא ומקפיא לא פחות. ארוחת בוקר הכוללת לחם ותבשיל, חריף כמובן, ותה טיבטי מלוח ומלא חמאת עיזים, מעדן. הבקשה לקבל קפה נענית בחיוב ובחיוך ואני מקבל משקה דומה להפליא לתה הטיבטי (ככה זה שמייצרים מוצר מחומרים זהים ובתהליך דומה).



 









אנחנו יוצאים לפסגה. מכאן השיפוע כה תלול, שהאפשרות היחידה היא לשאת את האופניים על הגב. הקרקע קפואה, מתחת לרגלנו שכבת קרח דקה מחכה לשמש כדי להפשיר. המוטיבציה גבוהה ואין רגע של פקפוק או מחשבה מה יהיה אם נגיע למעלה ולא נמצא דרך רכיבה למטה. הטיפוס רציף עם אפס עצירות כמעט, הקצב מעולה ואחרי שעתיים בדיוק אנחנו משלימים כ- 600 מ' של טיפוס ועומדים על הפסגה. 4070 מ' מעל פני הים.



 




השמש עושה עמנו חסד, מסלקת את הערפל ומחממת לנו את הלב. הנוף נגלה בבת אחת, ונשימתנו שגם ככה לא הייתה במיטבה, נעתקה ונאלמה דום. מצפון לנו מחזה מטורף, הפסגות הגבוהות של ההימלאיה והאוורסט. התחושה אדירה, אנחנו על שפיץ שממנו רואים 360 מעלות. מחזירים נשימה, מצטלמים, מתרגשים, אנחנו מבלים כמעט שעה על הפסגה. אני חווה משהו שקשה להסביר במילים, אני יודע שזה הרגע, זה רגע ששווה להעז בשבילו, לצאת אל הלא נודע, להיקרע, למות ולהיוולד מחדש. בוחרים את השלוחה עליה תכננו לרדת ומתחילים לגלוש. חוברים לשביל עתיק, סינגל מטורף טכני מאוד בחלקו העליון מסולע וקשוח, על שלוחת סכין.



 









בהמשכו נכנס ליער וממשיך לרדת בקטעים מיוערים עם אינספור גרמי מדרגות סלע, גולש ונכנס בין בתי מקומיים, שמתרגשים לקראתנו והשביל יורד ויורד עד אינסוף. הקצב מהיר ורק מידי פעם עוצרים לחשב מסלול מחדש בפיצולים השונים, משאירים סימוני חיצים חרוטים על האדמה לטובת הסבלים שמשתרכים אחרינו. עוצרים למרק חם באחד הבתים בדרך ומחליטים, ברגע של אופוריה,  לנסות להגיע עוד היום לכפר ממנו יצאנו לפני יומיים. ממשיכים ללחוץ בירידה. אני על אדי האנרגיה האחרונים. החבר'ה בורחים קדימה ואני בעיקר שורד לא להתרסק בשעה האחרונה של האור, בסינגל המתפתל במורד. חוצים את הנהר באור אחרון בגובה של 2000 מ' על גשר תלוי וארוך, מטפסים בחשיכה עוד 500 מ' לכפר שלנו. הגוף קרוע, אבל הלב מתרונן, עוצרים במרכז הכפר להרים כוסית של רוקסי וממשיכים עם פנסי ראש עוד קצת למעלה לבקתה ממנה יצאנו, עשינו זאת!!


 
 



במקום שהשביל נגמר...
סיימנו הרפתקה על אופניים, מסע פיסי ומנטלי, מסע אל הנפש. יחד עם 3 נפאלים, אחים שלי (לא מאותה האימא), מצאנו את המכנה המשותף הכי עמוק שלנו- האהבה להרים, לאופניים ולאתגר. עמדנו על הפסגה אותה ראינו מרחוק, מצאנו את השביל אותו דמיינו, מצאנו, שהיכן שהשביל נגמר, שם מתחילה ההרפתקה...




 






 
 

רוכבים שקראו כתבה זו קראו גם