בּובֶּע מַייסֵע*- סיפור מסע משפחתי

בּובֶּע מַייסֵע*

4 ימים ו-B.O.B

(* אידיש: סיפור סבתא)

 
 



 

כבר שנה או יותר שזה בוער, מגרד ומציק: הילדים גדלו והתחזקו, הם רוכבים ממש יפה, ויצר המרחבים לא נותן מנוח. מתי כבר ניסע לטיול ״רציני״? מתי נתכנן מסלול, נרכב ביחד, נישן בחוץ, נבעיר מדורה? לאט לאט זה התחיל להתגבש, כשלתמונה נכנס שחקן חדש: נגרר מתוצרת B.O.B שהושאל מוורן, הובא אחר כבוד משדה בוקר, נוער מן האבק, וקיבל חיבור חדש לגלגל 29״.

אנחנו לא אנשי בייקפאקינג במובן המעשי של המילה. בימים כתיקונם אנחנו בצד העוקב והמרייר של הרפתקאות דוגמת HLC המקומי ו-Tour Divide האמריקאי. ההתארגנות, ההצטיידות האינסופית, החלפת האופניים לזנב קשיח, ההתנתקות מהעבודה ומהחיים לפרקי זמן ארוכים - כל אלה נראים לנו כמשוכות גבוהות מדי בשלב זה של חיינו. השאלה שעמדה באוויר - האם אפשר להעמיס את הציוד המינימלי על נגרר ולהסתדר ככה, עם מה שיש?

בראש השנה עשינו ניסוי כלים משפחתי קטן: יומיים של רכיבה אל הסבים בעמק ובחזרה. אמנם על הבוב לא היה כלום חוץ מקצת בגדים להחלפה, אבל הניסוי הניב תשובה חד-משמעית: כן, אנחנו בשלים להרפתקה גדולה יותר.

ההזדמנות הגיעה בדמותו של טיול הכנה שהיה עליי לערוך לקראת טיול לרוכבות ״עז ואחות״ שלי: 4 ימים חוצי-צפון. תכנית פשוטה: מתחילים בצפון הרחוק ותופרים בדרך את כל מה שיפה עד לבית בחוף הכרמל. 

המשתתפים: אמא נועה, אבא גיא, אורי (15) ונעמי (12) ובוב. 


 

 



היום הראשון: משניר לגדות - 42 ק״מ, 570 מטר טיפוס

5:45 בבוקר. בסלון הבית עומד הציוד שלנו בשורות, מוכן להעמסה, מסודר, שקול, ספור, מחולק לימים ולשימושים. רשימת הציוד המדוקדקת מסומנת כולה ב-V אחר V, פרי תכנון מבעוד מועד. 

6:00. החלום נגמר. לפני פחות מחמש שעות חזרתי הרוגה מחתונה בראש העין ועוד לא התחלתי לארוז. החבר׳ה שלי עשו כמיטב יכולתם לפני שהלכו לישון ועכשיו באמת הגיע הזמן להילחץ: שקי שינה, מזרונים, אוהל, צרורות ביגוד, קופסאות אוכל, ציוד רכיבה - כולם נזרקים לבגאז׳ ויאללה, נסתדר כשנגיע לשניר. כאלה אנחנו, ברדקיסטים. זו תכונה נתונה, מושרשת ועמוקה, היא משותפת לארבעתנו ואין לנו ברירה אלא להסתדר איתה ולהמשיך לחלום על סדר. 

כמו ציפורים פרועות נוצה אנחנו נוסעים לקיבוץ שניר, לארוחת בוקר דשנה לפני תחילת המסע, אצל בני הדודים. הם גם אחראים להחזיר לנו את האוטו הביתה, בקומבינת-שתי-מכוניות שרק אלת המזל הטוב יכלה לארגן. הם שואלים אם אפשר להשאיר את האוטו בבת שלמה במקום בבית ואנחנו כמובן מסכימים. החנווניה של זיו היא כמו בית שנשמח לחזור אליו, ושם גם יש בירה קרה.  

עכשיו, כשכל הציוד פרוס בחנייה, מתגלה האמת ממנה התחמקנו: אין מקום לכל הציוד על הבוב. דברים חייבים לעוף. כל אחד עובר על הביגוד שלו ומוותר על המיותר ואני מבינה שנידונתי, לראשונה בחיי, ללבוש פעמיים את אותה החולצה. כשמסתבר שנדרש קורבן גדול ונפחי יותר והאוהל מוחזר לבגאז׳, אני אשכרה מחניקה דמעות. הטיול הזה יעמוד בסימן התמודדות עם מצבים לא מוכרים.



 



 

בסוף זה קורה. הדודים נושקו, התמונה המנדטורית צולמה, האוטו והאוהל נסעו - ואנחנו מדוושים משניר לכיוון הבניאס, יורדים לשטח לכיוון דרום על הסמ״ש האדום וקדימה, לדרך.

מורדות הגולן מקבלים את פנינו ברוח סתווית קרירה וקצת אובך. צבאים, תנים, שועלים. מאחורינו החרמון, לימיננו עמק החולה ולפנינו המרחק והשעות. על הכידון שלי קשורה מחצלת קטנה, אצל הילדים קשורים המזרונים. הרוב המכריע של הציוד נמצא על הבוב ומקפץ מאחורי גיא, אבל זה לא מפריע לנו להתחיל להרגיש כמו איזה Lael Wilcox בזעיר אנפין, דוהרים קדימה לתוך המרחבים כמו נוודים חסרי מנוח.

הנה היום נפרש לפנינו על הרפתקאותיו: טבילה חפוזה בלי בגדים בירדינון הקריר. מפגש מפתיע עם יואב בהט, שבמקרה הוא המלווה, הטבח ואיש הלוגיסטיקה של טיול העיזות המתוכנן, עם אשתו וילדיו - גם הם, כמו אלה שלנו, קיבלו פטור מלימודים לטובת בית הספר של הטבע. עליות בריאות וירידות מדורדרות. מעבר קשה מעל ערוץ נחל החמדל, שמאלץ אותנו לפרק את הבוב וכמעט להתפרק בעצמנו.

 










 




רכיבה מדיטטיבית ומרגיעה על הכביש האקליפטוסי שבין גונן לגדות. פטפוטי עגורים בשדות החולה.

ברבע לחושך אנחנו מגיעים לצומת גדות. בטיול שלהן העיזות ישנו כאן בחדרי אירוח, אבל אנחנו חייבים למצוא קורת גג, כי התחזית לגשם ממשיכה לאיים.

 



 

אנחנו מתמקמים מתחת לגגון באחד המבנים הריקים במשמר הירדן, מדליקים מדורה ומחליפים לבגדים חמים. תה חם, אורז עם בצל וגזר, קצת מעבר על המפות למחר, ונסיגה מהירה לארץ החלומות. ישנים צפופים כמו פינגווינים בקוטב. היום הראשון עבר בשלום – וזה לא מעט.

 


 

היום השני: מגדות לארבל – 60 ק"מ, 1,115 מ' טיפוס

הבוקר מתחיל בחיפוש אחר מים, שבמהלכו אנחנו שמים לב לשלטים הגדולים שהחמצנו אמש: הכניסה אסורה, העבריין ייענש וכו'. יופי. לא סתם הומלסים, הומלסים פורעי חוק. הנה עוד משהו להתחיל להתרגל אליו: מסתדרים עם מה שיש. לא תמיד יחכה לנו ברז בדיוק כשנצטרך ולא ברור תחת איזו קורת גג נישן הלילה. לחלקנו, בעיקר בצד הנשי של המשפחה, זה גורם קצת יותר דאגה מלאחרים.

אבל בינתיים השבילים נפתחים מחדש, פלטה גדולה לאורך הירדן ההררי המרהיב, בדהרה שמניסה פרות ושפני סלע לכל עבר.



 




מתחת לאלמגור אנחנו חוברים לשביל "צופה כינרת" שילווה אותנו עד מחר. התוואי משתנה ולא תמיד פשוט וברור, ערב רב של שבילים רחבים, הרבה עליות והרבה ירידות, סינגלים עטורי קוצים ודרכים אבניות ומטלטלות. במטע אחד אחרי קטיף אנחנו מלקטים את המנגו הכי טעים בתולדות המנגו. אחד להיום, אחד יציל אותנו מחר.

לפני מגדל הילדים כבר עייפים, אפילו מקטרים קצת. צריך להגיע דחוף לאוכל, אבל קודם טבילה בעין נון, כי זו המקלחת היחידה בתוכנית.



 




עוד פוש קטן וטראח, אנחנו נוחתים כמו חייזרים ארומתיים בלב הציביליזציה של שבת בכינרת: הקומפלקס של האחים דבאח בצומת מגדל. שעה שמוקדשת לטריפת המבורגרים, למילוי מים ולקניות חפוזות. גיא לא מתאפק ומעתה עד סוף היום אני סוחבת בתיק גם בקבוק זכוכית כבד בגודל 750 מ"ל של גמד אדום-מצנפת עם 8% אלכוהול. איך אפשר להגיד לא? הבנאדם גורר אחריו 30 ק"ג ציוד בלי להתלונן, מגיע לו.

העלייה מוואדי חמאם, שנועדה לעקוף את ערוצו התלול של נחל ארבל ממערב, ארוכה. מאד.


 



היא גורמת לנו לפשפש עמוק בשקית הטריקים ולמצוא מה עוזר: מילים מעודדות, יד דוחפת על הגב, מערכון של כוורת בפעם האלף, או פשוט קצת שקט ומרחב למחשבות. סופו של היום הזה יפהפה ומביא אותנו למחוזות לא מוכרים. במצב רוח מאושש אנחנו נכנסים למושב ארבל ומתחילים בחיפושים: מים ומחסה.
קצת אירוני, אבל אחרי שנים של "אל תדברו עם אנשים זרים" הקלאסי, הילדים לומדים להסתמך על הזרים האלה ולהעז לבקש מהם דברים. כמו המקומית שנענתה לבקשתנו למלא מים והכניסה אותנו לתוך ביתה. עמוסות בקמבלקים ובבקבוקים, נעמי ואני חוצות למטבח בנקישות קליטים ומפרות את שלוות השבת של המשפחה התמהה סביב השולחן. בהמשך החיפושים במושב אנחנו מוצאים ארבע נשים שיושבות בסככת המשק מחוץ לבית, שותות וודקה ומפצחות גרעינים. זה נגמר בסככה לישון בה בין שלל החתולים, בסיר מרק הונגרי חם, ב"תרגישו חופשי להיכנס לבית ולקחת מה שאתם צריכים" ובידידות חדשה עם גילי, אישה יקרה אחת מארבל.

 
 

היום השלישי: מארבל לכפר יחזקאל - 60 ק"מ, 1,120 מ' טיפוס

אחרי המון קפה ותה מהמיחם שגילי העמידה לנו בסככה, אנחנו נפרדים וממשיכים. הבוקר מתחיל בטיפוס למצוק הארבל ורכיבה סביבו בנוף מרהיב, שאת רובו אנחנו מנחשים: הכינרת טבולה באובך כבד וחלומי.

 


שביל "צופה כינרת" ממשיך דרך מצפה וטבריה עילית, בעלייה אורבנית ארוכה ומתמשכת, שמאיימת לחסל את כל חוש ההומור שלנו. לפני הכניסה ליער שוויץ, המנגו מאתמול נשלף ומוכיח שוב שמצב רוח זה בסך הכל עניין של סוכר.

העולם החיצוני, זה שמעבר לדרך ולנוף המיידיים, הולך ומתנתק מאיתנו. שולפים פחות את הטלפון, עונים פחות לוואטסאפים. פייסבוק הולך לעזאזל. מתרכזים יותר בעצמנו, בתא המשפחתי הקטן הזה, שנע עכשיו בעולם כמו יחידה אורגנית אחת: מאומנים להרגיש זה את זה, לחזק, לנחם, להצחיק, לעצבן ולרסן. אנחנו מספקים לעצמנו את כל הצרכים. די בנו לעצמנו.

מיער שוויץ עולים לפורייה, ומשם בדהרה חוצים את בקעת יבניאל, עם עצירה אחת לקטיף תמרים חומים ורכים במטע נטוש. התמרים הכי הכי טעימים וכו'... יש פה איזו תבנית.


 




במזג אוויר נפלא ושמשי אנחנו נכנסים למכולת ביבניאל לאכול משהו לפני העלייה הגדולה. אלת המזל מתערבת שוב, כנראה, כי המבול תופס אותנו בפנים, והמוכרת מרשה לנו להכניס את הציוד למחסן, ולהמתין אצלה עד יעבור זעם.


 



 

העלייה מבית העלמין של יבניאל, זו שגיא ואני זכרנו מלפני שנים כמשהו קשה-אך-רכיב, מתבררת כבְּרוֹךְ. אוסף משופע במיוחד של סלעים, בורות ענק וקווי גובה. גיא עובר להליכה ואח"כ לדחיפה משותפת עם אורי. המאמץ, בתוספת של טפטוף עקשני שמוסיף לדאגותינו, מביא אותנו מתנשמים ומותשים לסוף העלייה. אבל אי אפשר לפספס את זה ואנחנו מופתעים ומאושרים לגלות בפעם המי-יודע-כמה: הילדים שלנו חזקים. הם מוכנים להתאמץ ולא מתייאשים.


 



 

המסלול ממשיך במרחבים היפהפיים של נחל קיש ואזור עין-דור וגזית, אבל אני כבר מבינה שלא זה מה שארכב עוד חודש עם הבנות וצריך לשנות: ארוך מדי, תובעני מדי ואין סיכוי שנגיע בשלום למרחביה, היעד המקורי שלנו. היות והתוכנית ננטשה, אנחנו פותחים מפה ומחשבים מסלול מחדש. השעה כבר ארבע ומשהו, תכף חושך, כולם עייפים ורעבים ולחלקנו נמאס להיות מלוכלכות. מסלול ההתרסקות מקבל כיוון: חברים טובים בכפר יחזקאל. כי בחיים צריך לדעת על מי ליפול: אם כבר בית חם, אז שיהיה יפה עם נוף לגלבוע, עם מקלחת ממש מפנקת וספה עם הרבה כירבוליות ובירה קרה ואוכל טעים. ואנשים יקרים שקולטים אותנו, כמו הפליטים הריחניים שאנחנו.

 

היום הרביעי: מכפר יחזקאל לבת שלמה – 61 ק"מ, 613 מ' טיפוס

היום הזה מתחיל קשה ומעיק. מישורים הם לא הצד החזק של אף אחד מאיתנו ביום רגיל, על אחת כמה וכמה ביום קר עם רוח פנים, ולפנינו כל עמק יזרעאל. אווירה שפופה. גיא ואורי מתקוטטים מקדימה, נעמי ואני שותקות מאחורה, היד שלי על הגב שלה. הרגליים עובדות והדקות חולפות. אנחנו רוכבים הביתה, אבל איכשהו זה לא מרומם לאף אחד את מצב הרוח. זה לוקח שתי עצירות חטיף, הצצה של השמש מבין העננים ולהקת שקנאים לבנה ועצומת מימדים בשדה הסמוך, כדי לשלוף אותנו מהבור ולהחזיר אותנו לעניינים.

 



 

ואז מגיע הגשם. הספקנו עוד לעצור וללבוש מעילים, להכניס את כל מה שאפשר לתיק האטום של הבוב, וזהו: מכאן ועד יקנעם אנחנו בתוך שבר ענן, רטובים לגמרי, מדוושים בבוץ חלקלק לאורך אגם ברוך בתנוחה הידועה של אוזניים בין הכתפיים.

וזה ממש לא נורא. אני שואלת את הילדים אם היו ממשיכים עכשיו, עוד דרומה, הלאה, עוד ימים. התשובה חד-משמעית. גיא ואני כבר עמוק בדיוני ציוד: לטיול הבא יהיה צריך עוד בוב אחד. או סבל? או תיקי שלדה מיוחדים? שקי השינה שלנו יספיקו ללילה חורפי במדבר? לא בטוח. צריך לחשוב על זה. הלך עלינו.

העצירה הבאה: מעיין אמי, ליד קיבוץ הזורע. כנראה שהשמש של אחרי הגשם מעבירה את בני משפחתי על דעתם, כי פתאום הם מחליטים להכין פתיתים. כן, פתיתים עם בצל מטוגן, ועכשיו. לא אכפת להם כמה זמן זה ייקח ולא אכפת להם שיחזור הגשם. מדליקים גזייה חותכים בצל ומבשלים פתיתים. ואני חושבת שאני קצת מבינה: בת שלמה כבר לא רחוקה. עוד מעט זה נגמר ולא יהיה עוד - הם פשוט מושכים זמן. חוץ מזה, פתיתים זה נורא טעים.

וזהו, בת שלמה באמת לא הייתה רחוקה, אבל אנחנו הגענו הרחק מאד מהיכן שהתחלנו. ביותר ממובן אחד.

 

 

וכך, בכיכרו של כפר קטן, בין שדות וכרמים, מגיעה המעשייה לסיומה. הנוודים העייפים יושבים אל השולחן, תחת העץ בחצר, והחנווני טוב-הלב מגיש מזון, דברי מתיקה וגמדים אדומי מצנפת (8%). ויש עוד זמן, עוד קצת זמן, עד שחוזרים לסיפור הרגיל.


 



 

(הערת שוליים: את הסיפור של הטיול הזה כתבתי אחרי לבטים: זה לא לגמרי טריוויאלי פשוט לפתוח ככה לעולם את האלבום המשפחתי הפרטי. אבל אם יש פה אבא אחד או אמא אחת, שקוראים וזה עושה להם חשק להוציא את הילדים מבית הספר, לעלות על אופניים ולרכב – שווה לנו. בהצלחה במסעות.)

רוכבים שקראו כתבה זו קראו גם