למה לי אופניים עכשיו?

מיומנה של רוכבת שטח / לילך קרן גרופר
למה לי אופניים עכשיו?


מגיעה לגן עם הלשון בחוץ, עוד שנייה והבת שלי הילדה האחרונה בגן, הגננת והשעון כבר כמעט מתמזגים ליחידה אחת (ובצדק), אבל שנייה ממש שנייה לפני שהכרכרה הופכת לדלעת אני פותחת את דלת הגן בחיוך ויודעת שהיום זה היום שלי. היום אני יוצאת לרכיבה השבועית המיוחלת ולא משנה לי עד כמה אני עייפה, מותשת, עד כמה הבית הפוך ועד כמה ערמות הכביסה מחכות לי (הן יהיו שם גם מחר), לא משנה שחסרות לי אי אילו שעות שינה, אני יודעת שברכיבה הכל מסתדר ומתיישר, המצברים מתמלאים והאנרגיות זורמות בגוף.
מחר אני כבר אשלם על זה בעייפות כבדה ובניקורי צהריים באי אילו ישיבות אבל היום? היום אני עפה על זה.

ואז נשאלת השאלה איך בכל זאת אנחנו מצליחות לעשות הכל? טוב, כמעט הכל... לעבוד, לארגן, לנהל, לגדל ילדים ובני זוג, לתקתק, ליזום, ליצור, לסדר, והכי חשוב (ויש שיחלקו עלי) לרכוב על אופני שטח ועוד בלילה. איך כל האופרציה הזו מסתדרת למקשה אחת ואיך עומדים בה לאורך זמן?
כשאני כותבת את התיאור ההרואי הזה, אני בעצמי לא מאמינה שכל שבוע אני מצליחה לצלוח את הפרויקט הזה שמצאתי כמאתגר לא פחות מכל פרויקט משמעותי בארגון גדול, ולמרות הכל להתמיד בו וליהנות מכל רגע (גם ברגעים הקשים).

זה נכון שנקודת הפתיחה היא היותנו שייכות למין החזק, וכאישה לקראת גיל הארבעים שהחליטה שגם לה מגיע לאתגר את עצמה ולא פחות, את משפחתה, הבנתי שלפתח תחביב הוא עניין של בחירה והתכווננות. ואם כבר בפיתוח תחביב עסקינן, אז עדיף כזה שעושה לנו הכי טוב שאפשר, כזה שגם אם נהיה עייפות, רעבות, עצבניות (זהירות נשים לפניכם!!!), עמוסות גם כשכל הרשימה הזו היא מנת יומנו נתמלא באוויר, אנרגיות, שמחה, חיוכים ונחזור הביתה בתחושת אושר שמצליחה למלא אותנו ולהיות הכי גאות ביכולתנו להצליח.
מי מכן שעוד לא התנסתה ברכיבה שטח על אופני הרים בוודאי שואלת את עצמה, מה יש שם, שגורם לתחושות הבלתי מעורערות האלה שאני מתארת. אז עבורכן, כל אחיותיי הוירטואליות ש"רוצות אבל מפחדות" אנסה לתאר את מה שקורה לי כשאני עולה על האופניים...
אתחיל בציטוט של אלדוס האקסלי שמתאר את הדברים באופן הכי פשוט: "סוד הגאונות הוא לשאת את רוח הילד שבך אל הגיל המבוגר-שפירושו לעולם לא לאבד את ההתלהבות". ההתלהבות, שמחת החיים, הברק בעיניים הם רק חלק קטן ממה שקורה לנפש אישה העולה על אופני שטח. שמיים, שבילים מתפתלים, צמחייה, נוף, אדמה, סיבובי רגליים וזיעה מהווים בסיס איתן לתחושות אלו.




דווקא אחרי יום עבודה מתיש שבו הגוף והנפש היו רוב הזמן במצב של ישיבה משרדית והראש היה עסוק בחשיבה או בבהייה במסכים מרצדים, דווקא אז, הרוח ה"ילדית" רוצה לפרוץ החוצה ולהשתחרר, ועל האופניים זה פשוט קורה. החושים מתחדדים, הגוף מתארגן, המוח משתמש בחלקים אחרים והנפש שרה: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת" (אמיר גלבוע). הירידות מלוות אותי במשב רוח המדגדג את הגוף כולו, העליות... העליות הן סוגיה בפני עצמה ועוד אלה המאתגרות במיוחד, מלוות בתרגול קללות שכבר שכחתי מזמן שאני בכלל יודעת (ת'אמת הרפרטואר מרשים במיוחד), הסינגלים דורשים קצת יותר ריכוז ובכל פעם שאני מצליחה להתמודד עם עוד איזה "דרופ" או מדרגת סלע איכותית שבפעם הקודמת התנגדה שאעבור אותה הלב מתמלא שירה ואני מבינה שלמעשה רכיבת שטח על אופניים משולה לחיים עצמם ואם התמודדתי עם איזה סלע עקשן אז מחר אוכל להתמודד עם "סלע" אחר בכל מישור שלא יהיה. לחזור הביתה עם הבוץ, האבק, החולצה הרטובה ולדעת שהדוגמה האישית שאני נותנת לשלושת בנותיי היא לא פחות חשובה מהרכיבה עצמה.
אז בנות, מי באה לרכוב איתי???             

רוכבים שקראו כתבה זו קראו גם