איידהו – רכיבות ונופים בבירת התפודים של ארה"ב

איידהו – רכיבות ונופים בבירת התפודים של ארה"ב

 

 



בלי לזלזל באינטלגנציה של קוראינו היקרים, אני בספק אם רובכם הייתם מצליחים למקם מדינת איידהו על גבי מפת ארה"ב, ואני לא מאשים אתכם. מכירים את מבחני האופניים שמתעסקים בדגם כה אקזוטי ויקר שהסיכוי שאי פעם תיתקלו בו בשטח קלוש למדי? ובכן, איידהו בטח איננה היעד הרלוונטי ביותר לרוכב הישראלי, וספק אם הכתבה הבאה תגרום לנחשול של רוכבים ישראלים לקנות כרטיסי טיסה ולהציף את המדינה.
במסגרת עבודתי כקלישאת הייטק (משרה כמעט מיותרת בהתחשב במזוודות המזומן וטובות ההנאה שמקבל צלם אופניים מזדמן), מצאתי את עצמי נשלח לביקורים תכופים באיידהו בשנתיים האחרונות. פרט לכך שמדובר בבירת תפוחי האדמה של ארה"ב, לא ממש ידעתי דבר על המדינה. עם אוכלוסיה של 1.6 מליון איש בלבד, המתפרשת על-פני שטח שגודלו פי עשר ממדינת ישראל, איידהו היא למעשה המדינה ה-44 במדד צפיפות האוכלוסין מבין כל מדינות ארה"ב. במילים פשוטות – איידהו היא חור נידח. כינוי גנאי עבור חובבי השופינג והערים הגדולות, אך תואר נכסף בלקסיקון של חובבי טבע.



 



איידהו נמצאת בצפון מערב ארה"ב, בין יוטה, אורגון וקנדה. רוב אוכלוסיית המדינה מרוכזת במספר ערים בודדות, בעיקר בעיר הבירה בויסי וסביבתה. עונת הקיץ חמה ביותר, והחורף יחסית יבש וסביר אך עם טמפרטורות שיורדות עמוק מתחת לאפס במשך שבועות ספורים. רוב מוחלט משטחה של המדינה הינו הרים, יערות ושמורות טבע מהגדולות בארה"ב. נתוני פתיחה מבטיחים למדי בכל הנוגע לאופני הרים...
כבר בביקורי הראשון התחלתי לגשש אחר סצנת רכיבה מקומית. היות ואיידהו היא מקום כה עצום, החלטתי לצמצם את חיפושיי למקום קצת יותר אינטימי – האינטרנט. שוטטתי במספר אתרים ופורומים במטרה להטריד אנשים זרים שיואילו בטובם לכוון אותי למקום הנכון. בכל זאת, אם את רוב הדייטים שלי עד היום השגתי בעזרת נדנודים אונליין לבחורות, אין סיבה שלא אצליח לפתות איזה גבר אקראי שיקח אותי לסיבוב אופניים ביער.  עד מהרה קיבלתי הזמנה מבחור  בשם בראד, שהציע שאצטרף אליו למחרת לסיבוב בפארק האופניים המקומי.

 

Eagle Bike Park

למחרת לקחתי את אופניי השכורים ושמתי פעמיי לפארק האופניים של Eagle, דקות ספורות מבויסי. בחניה פגשתי את בראד וכמה מחבריו, שקצת התפלאו לראות אורח ישראלי בפארק האופניים הקטן שלהם.  מולי התפרשו מספר גבעות נמוכות ותמימות למראה. שום רכבל ושום כלום.  לא בדיוק הרי האלפים. התחלתי לתהות שמא המונח "בייק פארק" עשוי להיות קצת מוגזם למקום כזה... ואז פתאום ראיתי איזה חבוב מרחף בגובה פסיכי ומנקה גאפ של כ8-9 מטר.

 



בגבעות הספורות האלו הצליחו בראד וחבריו מאיגוד BAMBA (שלוחה מקומית של IMBA) לדחוס מגוון מסלולים מדהים.- מספר סינגלי XC מתפתלים, מסלול מהיר עם כמה עשרות טייבלים למתחילים, flow trail רחב ועמוס קפיצות, מסלול דאונהיל קצר אך מהנה, ולקינוח כמה מסלולים עם גאפים אובדניים לחלוטין ואלמנטים צפופים שלא יביישו גם פארקים ברמה עולמית. למרגלות הפארק הבחנתי במתחם קפיצות דירט מקצועי לגמרי, מהסוג שרואים בעיקר בסרטונים עם המון סלו-מושן בפינקבייק. הא, ומסלול פאמפ-טרק ו-BMX שהיה תחת בניה. בקיצור, אם מישהו רוצה ללמוד כיצד לנצל תא שטח קטן ובעל הפרש גובה נמוך – זה המקום! וכל זה בעיר עם אוכלוסיה דומה בגודלה לפתח-תקווה.
הכניסה והרכיבה בפארק בחינם לגמרי, והבניה והתחזוקה נעשים בהתנדבות מסורה של מקומיים, תחת ייעוץ מקצועי, ולמרות בירוקרטיה לא פשוטה מול רשויות המחוז. מצחיק לחשוב שאפילו בארה"ב, עליה אנחנו נוטים ללעוג כגן עדן לתביעות נזיקין מגוחכות, הצליחו להקים פארק כה מגוון ועתיר אלמנטים. כנראה שזה מה שקורה כשיש לממשלה ביצים לחוקק  חוק פשוט הקובע כי אדם העוסק בפעילות פנאי בשטח פרטי\ציבורי הוא שאחראי לבטחונו, לביטוחו ולמעשיו. אבל זה כבר דיון לכתבה אחרת לגמרי...בקיצור, פשוט לראות ולקנא!


 
 

 

איזור  McCall

הרכיבה הקצרה בפארק של Eagle פתחה לי את התיאבון והשאירה אותי רעב לעוד זמן אוכף. החלטתי להאיץ את יחסיי עם בראד, והצעתי שיצטרף אלי לגיחה קצת יותר רחוקה. בראד, שהתגלה כחובב טבע והרפתקאות שרוט למדי קפץ על ההזדמנות והזמין כמה חברים לסופ"ש של רכיבות סמוך לעיירה McCall- איזור טבע, אגמים ואתרי סקי  הנמצא כ-3 שעות נסיעה צפונית לבויסי. נסענו דרך עיירות קטנות, הרבה עצים ונהרות ובסמוך (מדי)  לזוג איילים שמנים עם מבט מופתע שגרמו לי להודות לגאון שהמציא את בלמי ה-ABS לרכב.


 

 

את היום פתחנו בסינגל שנקרא Goose Creek אשר יורד דרך היער ונושק מדי פעם לנהר שוצף מתחת. הקור של הבוקר טרם נעלם, וברוב המקומות האדמה עוד היתה קפואה ונוקשה. הסינגל מגוון יחסית, ברובו זורם ומהיר אך עם כמה קטעים קצת יותר טכניים וחלקים. אופני ה-Kona Honzo ששכרתי התגלו כשותף אידיאלי והזכירו לי כמה הנאה ובטחון אפשר לקבל כיום מאופני זנב קשיח פשוטים ונאמנים. שלכת הסתיו צבעה כל עץ בצבע שונה, החל מירוק כהה ועד כתום בוהק. פשוט מהפנט.


 



בסוף הסינגל חיכה לנו פינוק נוסף בצורת שכשוך ארוך במעיין חם קטן באמצע היער. איידהו, כך מסתבר, היא אחת המדינות הכי פעילות גיאותרמית בכל צפון ארה"ב. לאורך המדינה מפוזרים מאות נביעות מבעבעות, חלקן מוסדרות ואחרות פחות. בביקורי הבא, בשיא החורף, מצאתי את עצמי מבלה שעות בהשריה עמוקה בכמה מהם. אין חוויות רבות שמתעלות על הפשרה בבריכה חמימה אחרי רכיבה קפואה, מוקף בשלג עם פחית בירה קרה ביד.
איזור מק'קול נחשב תיירותי (במונחים של איידהו כמובן), ועל כן מכיל שפע מסלולי הליכה וסינגלים. סביב אתרי הסקי ניתן למצוא מגוון סינגלים- חלקם מסודרים ומיועדים לאופניים, בעלי אלמנטים במגוון רמות, ואחרים התגלו כסינגלים חצי פיראטיים, מדורדרים למדי ובעלי שיפועים קצת פחות שפויים, בטח לא על אופניים שכורים וללא מיגון נורמלי.




 


 

העיירה Stanley

מרוצה מסוף שבוע מוצלח ועמוס רכיבה, הייתי נחוש לצאת לסיבוב גם בשבוע שאחרי. על אף עומס בעבודה, בראד לא הצליח לעמוד בפיתוי וחמק מהבית לסופ"ש נוסף של רכיבה. היעד – העיירה סטנלי והרי "שן המסור" (Sawtooths) הסובבים אותה.


 



העיירה הקטנה ממומקמת בעמק רחב, ולא גבוה במיוחד, אך מסתבר שמשטר הרוחות וההרים שמסביב מורידים את הטמפרטורה הממוצעת מספיק כדי למקם את סטנלי קרוב לראש רשימת העיירות הקרות ביותר בארה"ב (פרט לאלסקה כמובן). תואר מפוקפק למדי, בטח לתייר ישראלי שהגיע עם מכנסי רכיבה קצרים וכפפות חצי. למזלנו, זכינו בסוף שבוע נאה למדי, עם שמש שהבריחה את הקור המקפיא של הלילה והפשירה את השבילים ואת עבדכם הנאמן.



 



 
בראד התגלה כשותף חזק והיפראקטיבי לפחות כמוני, כך שלא בזבזנו זמן ברביצה מיותרת, ומיד ניגשנו לתפור כמה שיותר שבילים. הסינגלים באיזור סטנלי היו זורמים וארוכים יחסית, דומים מעט לסינגלים הרשמיים של קק"ל בארצנו. במשך יומיים לא ראינו ולו מטייל או רוכב נוסף בשטח. על פני עשרות קילומטרים של סינגל, לא נתקלנו בפיסת זבל אחת – שינוי מרענן לעומת יערות ישראל. לאורך כל היום נפרש מולנו נוף פנורמי יפהפה של רכס הרי ה-Sawtooths, שמצדיקים את שמם לגמרי, עם אוסף של מאות פסגות מחודדות.
תשושים ומרוצים, ואחרי ארוחת שטח מאולתרת, התחלנו את הנסיעה הארוכה חזרה. מיד כשיצאנו מסטנלי האפירו השמיים לגמרי ואיתם הגיעה סופה ארוכה ומושלגת שפתחה באופן רשמי את החורף. בסוף השבוע הזה, הקארמה היתה לגמרי לטובתנו.




 
 

 

איזור בויסי ושאר ירקות

בויסי, בירת איידהו, היא עיר רגועה ומרווחת למדי. לא תמצאו כאן גורדי שחקים או רכבת תחתית. רוב הבניה נמוכה, עם שכונות פרבריות פתוחות ושקטות. מרכז העיר קטן אך חי ובועט, עם מגוון פאבים ומסעדות ואופי קצת היפסטרי.  את העיר חוצה נהר בויסי הרחב, ומעליה מתנשא הר Bogus, עם אתר סקי הפועל בחודשי החורף. 
לאורך ביקוריי בבויסי קיבלתי מספר הזמנות מחבר'ה מקומיים לדגום כמה מהמסלולים המקומיים. באיזור Military Reserve ישנם קילומטרים רבים של סינגלים חלקים וזורמים אשר עולים ממש עד להר בוגוס הגבוה. במזרח העיר נמצא הר Table Rock השטוח והסלעי, המציע נוף יפה ומספר סינגלים עם מעברי סלע המזכירים מסלולים בשמורת מואב ביוטה.  שותפי החדש, קרייג, רוכב חזק  ואחלה גבר באופן כללי,  ראה שנדלקתי חזק ואיתגר אותי בכמה קווים טכניים וצרים למדי. הנאה צרופה שהעלתה לי חיוך שלא נמחק שעות.



 



לאורך ביקוריי קיבלו אנשי איידהו מקום חם בליבי. נדמה שבתוך ארה"ב יש לאיידהו מוניטין מעט מזלזל,  של מדינה בעלת תושבים שמרנים ומחוספסים שאוהבים לקנות רובים ולירות בכל יצור פרוותי שזז מולם. אז נכון שמדובר במדינה עם יותר רובים מבני אדם, שהגאווה העיקרית שלה היא ייצור תפוחי אדמה בכמויות מטורפות, ורוב העיירות בה כה נידחות שרוב התושבים הם כנראה עדי מדינה שנשלחו לשם כמסתור מטעם התוכנית להגנת עדים... אך לטעמי, מדובר במדינה הנעימה ביותר בה ביקרתי בארה"ב. על אף שמרנותם, האנשים התגלו כפתוחים ואדיבים ביותר, ומכניסי אורחים באופן שלא פגשתי במקומות רבים בארה"ב. לא פעם ולא פעמיים נתקלתי ברוכבים שהגישו לי פחית בירה והזמינו אותי לשבת איתם. נדמה לי שאנשי איידהו מאמצים את המוניטין הפשוט והרגוע הזה ברצון מסוים. לרובם אין שאיפה להיות המדינה הבולטת והמשגשגת ביותר בארה"ב, ופשוט יעדיפו לחיות בשקט בפיסת הטבע הגדולה שלהם. אז מה אתם אומרים, יש סיכוי שנשאיר את הסוד הקטן הזה שנקרא איידהו בינינו...?



 



 
ואסיים בתודה לחבר'ה המקומיים, בראד, קרייג ושון, שהזמינו אותי לטעום מהמסלולים והטבע של איידהו.
 

רוכבים שקראו כתבה זו קראו גם