Trance Provence 2015- חווית משתמש

Trance Provence 2015

צילומים: הפקת תחרות/Sam_Needham, אמנון ישראלי, דימה ריפקין



 







 
חברים יקרים הכתבה שאתם עומדים לקרוא היא לא עוד כתבה על תחרות אופניים, אלא כתבה על הגשמת חלום! איך אני שקניתי את הג'מיס המשומשים שלי בגיל 33 והתחלתי לרכב בסופי שבוע, מצאתי את עצמי ישן ואוכל שבוע שלם עם הרוכבים הטובים, המוכרים והמפורסמים בעולם. אני יושב וכותב עם חיוך מרוח על הפנים, חיוך שישאר שם זמן רב, הרבה אחרי שהתפרים בברך שלי יוסרו.




סיפור המעשה, אני והטראנס

הכל התחיל לפני חמש שנים לערך, מגזין האופניים דירט פרסם סרטון מתחרות הטראנס-פרובנס הראשונה. מאז אותו בוקר במשרד, איך לומר, אני בטראנס!  פרובנס שעד אז הייתה בשבילי חבל ארץ כפרי ורגוע כפי שהצטייר לי מהספר "שנה בפרובנס", הפכה בן רגע למושא חלומותיי על הרפתקת אופניים מטורפת.



 



כנראה שמשהו בנופים הבתוליים ובסינגלים הפראיים, הזכירו לי את אלו שלנו בעידן תרום קק"ל, ומשכו אותי כמו פרפר לאור, כמו צמיג סופר-טאקי לברם. לא הייתי צריך הרבה בשביל להבין מהאופניים ומאופי הרוכבים שזוהי לא עוד תחרות מרתון בעליות, אלה תחרות רכיבה טכנית בירידות. אמנם זה נשמע קצת רחוק, אבל תתפלאו זה היה הרבה לפני שהמילה אנדורו כבשה כל חלקה טובה, למעשה ניתן לומר שזו התחרות שהמציאה את הז'אנר (על פורמט התחרות בהמשך).
לא לקח הרבה זמן עד שהתחלתי לבדוק את אפשרות ההרשמה והסתבר לי שפשוט צריכים אצבע זריזה על העכבר. בגדול ההרשמה פתוחה לכולם, אבל בשל האופי האינטימי והלוגיסטי המסובך רק 60 מהנרשמים  מתקבלים. אז בשנה הראשונה נשארתי ער עד חצות, נכנסתי לאתר בניחותא ונרשמתי, ולאחר כמה ימים קיבלתי מייל דחייה בניסוח אנגלי מנומס, כך חזר הטקס שלוש שנים ברציפות כאשר מפעם לפעם אני משכלל את דרכי ההקלקה אבל כנראה גם העומס על השרתים עלה.
לאחר שבשנים הקודמות ההרשמה התמלאה כעבור שתי שניות בערך, החליטו השנה המארגנים לשנות את השיטה ועברו לבחור את המשתתפים על סמך "קורות חיים על גלגלים". במקרה או שלא, יצא שדימה ואני התקבלנו. באופן קצת אבסורדי קיבלתי את המייל ביום בו העברתי לאשתי את אופני האנדורו שלי ונשארתי רק אם אופני XC.



 



זהו אני בפנים! מה עושים עכשיו?

דימה ואני החלטנו ביננו שנשתף פעולה בכל הלוגיסטיקה הכרוכה בתחרות וכל אחד פנה לדרכו. דימה לתוכניות האימונים המדוקדקות שלו ואני לתוכנית האימונים הפרטית שלי "רכב ככל יכולתך הכי חזק כל הזמן". האמת שקצת השתפרתי במהלך השנים באימונים ופשוט לא ממש התאמנתי ספציפית לתחרות עד שלושה חודשים לפני הזינוק. מכיוון שהנחתי שנפח וכושר יש לי מספיק, שלושת החודשים שקדמו לתחרות הוקדשו להתרגל בחזרה לרכב על אופניים כבדים ומסורבלים (יותר מאופני הזנב קשיח שלי ששוקלים 10 ק"ג) סטראבה ושיאי המסלולים של אבנר שפיר, היוו לי יריב אימונים מצוין וככה העלתי את עומס האנדורו לקראת התחרות. השיא היה ביום אימונים משותף עם דימה כשעשינו שלושה ראנים מלאים וחזקים ביגור. יגור הוא אחד הסינגלים הבודדים בארץ שמזכיר באורך ובסגנון את המסלולים שמאפיינים את הטראנס פרובנס. תכלס, אני יכול לומר שהגעתי דיי מוכן לאתגר.



 
 
 
 
 
_________________________________________________________________________________________________________________________ 
פורמט התחרות והמסלול
טראנס פרובנס היא תחרות יוקרתית ואקסקלוסיבית, חוקי התחרות שונים מכל תחרות אחרת. בימים בהם החלה התחרות היא הייתה פורצת דרך לחלוטין, וסללה את הדרך לפורמט, שמאוחר יותר, קיבל את השם אנדורו והפך לסבב ה Enduro-World-Series
התחרות היא אישית ונמשכת שישה ימים מלאים. מנצח בה הרוכב בעל הזמן המצטבר הנמוך ביותר.
 


 


 


בכל יום על הרוכב לעבור ברכיבה מסלול שאורכו כ 50 ק"מ עם כ 1600-2000 מטר עלייה ו 2600-3600 מטר ירידה. בממוצע יורדים בגבהים כ 1000 מטר בכל יום, ומכאן שבכל יום יש הקפצה. התחרות מתחילה אי שם בהרים הגבוהים ב- EMBRUN ונגמרת לאחר כ 270 ק"מ בחוף הים התיכון ב MENTON.



 



 
בטראנס פרובנס כל המתחרים ישנים באהלים המוקמים באתרי קמפינג מסודרים בדומה לחורשת טל שלנו. לא משנה מי אתה ומה הייחוס שלך אתה ישן באותו אוהל על אותו מזרון אבל לא אם אותה כרית! את הכרית אתה מביא איתך ;-)


 



 

בכל יום כ 40 אנשי צוות (אחד לכל שני רוכבים) אחראים לפרק את המכנה ולהעביר אותו ואת הציוד האישי של המתחרים למחנה החדש. כמו כן אחראיים אנשי הצוות על בישול והגשה של שלוש ארוחות ביום. במחנה מוקם אוהל מרכזי בו ניתן לטעון את כל הדרוש טעינה, מוגש כיבוד קל, בירות בתשלום סימלי, וכורסאות נוחות. כמו כן ישנו אוהל מאסזים וכל מתחרה יכול להזמין מסז בתשלום נוסף.



 



 
הטראנס פרובנס היא לא תחרות סטיג'ים רגילה כמו טראנס-אלפ או קייפ-אפיק בה הזמן נמדד לכל אורכו של המסלול. אמנם על הרוכב לעבור את כל המסלול אבל ישנם בכל יום כ-4 קטעים מיוחדים שרק עליהם הזמן נמדד. כל הקטעים המיוחדים הם בירידה ועשויים להיות בהם עליות קצרות של כמה מטרים. עובדה נוספת שאי אפשר להפריז בחשיבותה היא שכל המסלולים נרכבים בתחרות בפעם הראשונה. כלומר המסלולים סודיים ולא ידועים לאף אחד מהמתחרים כך שבעצם לא ניתן להתאמן עליהם ובזמן התחרות אתה רוכב על עיוור.


 


בבוקר מקבלים תיק מפות של המסלול וגרף גבהים. בנוסף יש כמה מילים המתארות את אופיו של כל קטע מדידה ומאפשרות לך להתכונן במידת מה. על המתחרים לנווט באמצעות המפות ושלטי החיצים שנמצאים בשטח. בכל יום ישנה נקודת אוכל המסומנת במפה ב- FS. בנקודה זו ניתן למלא מים ואיזוטון. לאכול ארוחה קלה ולשתות אספרסו! כמו כן קיימת ניידת צהובה של מאוויק שנותנת כל סיוע טכני דרוש. אחד הדברים החשובים להבין זה את ההבדל בין אנדורו ל DH. באנדורו רוכבים סטייג' שיכול להמשך גם 16 דקות רצופות, בזמן ארוך כל כך בלתי אפשרי לרכב במקסימום. רוכב אנדורו חייב לרכב חלק וזורם ולהמנע מטעויות קשות. אסור לפדל בכל בכוח כי אין לדעת איזה עליה תהיה בהמשך ובנוסף לכך חייבים לשמור על דופק סביר בכדי לחפש את חיצי ההכוונה ולא לעשות טעויות ניווט ולא ליפול לתהום שנמצאת ברוב המקרים במרחק של 30 ס"מ מהסינגל.


 
 



מדידת הזמנים
 מדידת הזמנים מתבצעת באופן הבא. בתחילת כל יום מקודדים את התג האלקטרוני האישי של כל מתחרה ומוסרים לו אותו. המשתתף מחבר את התג לכתפייה של תיק הגב. בנקודת הזינוק המשתתף או אחד מחבריו מעביר את התג בקורא מיוחד שקשור לעץ, וזמן הזינוק נרשם על הכרטיס. בנקודת הסיום ממתין איש צוות שמצמיד את הקורא לתג פעם נוספת וכך נרשם זמן הסיום. המערכת פחות מדויקת ממערכת לייזר, אבל הרבה יותר פשוטה וזולה. הדיוק שלה אומנם הרבה פחות טוב (כ 3 שניות טעות) אבל התחרות מוכרעת על פערים גדולים בהרבה. בסוף כל יום כל משתתף מוסר את התג ואת תיק המפות לאיש מדידות הזמנים ומקבל חזרה תדפיס הזמנים של אותו יום, ותיק מפות של יום המחר. כעת נחפז המשתתף לפאב המקומי מזמין לו כוס של בירה מקומית וממהר להשוות עם חבריו מי יצא הכי גבר גבר.



 
 ביום הזה דימה יצא הגבר גבר
 
 
 
 
הכלי הנכון לתחרות
 
בחירת האופנים המתאימים היא חלק חשוב בהכנה לתחרות כזאת.  מכיוון שקטעי המדידה כולם במגמת ירידה וחלקם כוללים ירידות תלולות במיוחד, רצוי לבחור אופניים המוכוונים בזוויות ובאבזור לירידות.
מצפייה בסרטונים משנים קודמות הבנתי שהמסלולים תלולים, מסולעים וצפופים עם הרבה סויצ'בקים. אופי המסלולים גרם לי לבחור בגלגלי 27.5 שיאפשרו לי סיבוב זריז יותר בסווצ'בקים הצפופים. החלטתי לקחת אופניים ארוכי מהלך בשל ריבוי הסלעים אך לא פחות חשוב בשל אורכם של המסלולים שמשפיעים על עייפות, והעובדה שאני רוכב על עיוור כך שקשה לבחור קווים אופטימליים.



 



 
האופניים שנבחרו למשימה הם Transition Patrol 27.5 אופני אנדורו על פי כל ההגדרות. לא היה מקום רב להתלבטות בנוגע לחלקים כי האופניים מוגדרים כאופני אנדורו ונבנו ואבזרו במיוחד לתחרויות כאלו. את חלקי הקרבון האקזוטיים החלפתי בחלקים תואמים של רייספייס מאלומיניום על מנת להקטין את הסיכוי לקריסה.
נתתי חשיבות רבה לבחירת הצמיגים, המטרה היא למנוע פנצ'ר בכל מחיר אך עדיין לשמור על משקל סביר כך שצמיגי DH לא באים בחשבון. הצמיג הקדמי התגלה כמושלם. הצמיג האחורי WTB Trail King rough אמנם היה מהיר גלגול אך לא סיפק מספיק אחיזה והוחלף אחרי שלושה ימים לצמיג פרוטו-טייפ חדש של מאוויק.
לאחר התחרות אני יכול לומר בבטחה שבחרתי באופניים הטובים ביותר למשימה!

 _____________________________________________________________________________________________________________________

 

Trance Provence here I come
 
הגענו לכפר התחרות יום קודם בכדי להשתתף בקטע פרולוג לא מחייב. ביום זה טיפסנו עלייה של 700 מטר וירדנו קטע מדידה אחד, ביום הזה הבנתי שהעליות כאן שונות לחלוטין ממה שאני מכיר. הטיפוסים כאן נמשכים זמן רב, בין שעה לשעתיים. בזמן העלייה חייבים להקפיד על קצב אחיד ודופק נמוך על מנת לא להתעייף ולהישרף לקראת הירידה שהיא למעשה החלק החשוב והקובע.



 




במשך כל השבוע הקפדנו לטפס באטיות רבה ובקצב אחיד,  שאנחנו לא מתביישים ויורדים מהאופניים כדי לדחוף  כאשר העליות נעשות תלולות. גילוי חשוב נוסף שהגיע במהלך הפרולוג היה שהקצב האיטי שלנו היה מהיר יותר ממירב המשתתפים, הירידה באותו יום הייתה תלולה ומשופעת סוויצ'בקים קשים, זו הייתה הכנה מצוינת לשבוע שלם של סוויצ'בקים. הסיבה לכך היא מאוד פשוטה והגיונית, ההרים שם מאוד גבוהים ותלולים, אבל בעוד שמסלול DH יורד ישר ותלול למטה, מסלולי אנדורו הם הרבה יותר ארוכים ונבנים על שיפוע צד, לכן בין שיפוע צד אחד לשיפוע צד שני ישנו סוויצ'בק קטלני!


 



אני וה-Pro's

אחד הקטעים שהכי נצרבו לי מהתחרות התרחש כבר ביום הראשון. באחד מקטעי הקישור, בזמן שאנחנו הולכים ומחזיקים את האופניים בשיפוע צד של 45 מעלות, בקטע ללא כל סימן לשארית קטנה של דרך, הגיעו מאחורי ניקו לאו וג'יימי ניקול (מרוכבי האנדורו הטובים והמובילים בעולם). הם הגיעו מלאי אנרגיה ועקפו אותנו מיד שיכלו, אבל שני החברה האלו יצאו שעה אחרינו ...  באותו רגע חדרה לי ההכרה שמי ששואף לנצח בתחרות לא לוקח את הזמן ומשקיע רק בקטעי הירידה, הבנתי שהפרו האלו הם פשוט חיות רעות!



 



מאותו רגע השתנה אצלי משהו, אין דרך אחרת לתאר את זה מאשר בוסט אדיר של השראה! מבחינתי זה ממצא את הדבר הכי יפה בפורמט התחרות הזה, רוכבים "עממים" כמו כולנו רוכבים, אוכלים, וישנים לצד המקצוענים. הם לידך ברגעים הגדולים שלהם אבל אני גם עוקף אותם בתור למקלחת... בתחרות כל כך אינטימית שנמשכת שישה ימים כל הרוכבים הופכים לקבוצה מגובשת אחת גדולה, כולם תומכים ומעודדים אחד את השני ונוצרים קשרי חברות שלא יכולים להתרקם בתחרות קצרה. לטעמי זהו הקסם גדול ביותר של האירוע הזה...אה כן, וגם המסלולים האין סופיים... וגם הנופים הפראיים...אה כן וגם וגם וגם.


 
 


בסופו של היום הראשון מצאנו את עצמנו דימה ואני מגיעים ראשונים (אחרי הכל קיבלנו השראה...) לתחנת מדידת הזמנים. אחרינו הגיעו ג'ימי וניקו (זהו נפתחנו רשמית) וארבעתנו יושבים על כוס בירה (טוב נו ניקו עם הגינונים האירופאים לקח קפה הפוך החנון) ומשווים את הזמנים. באותו רגע נמרח לי חיוך של הרבה נחת על הפרצוף, עוד  חיוך גדול שלא יורד עד עכשיו. איך אני, אמנון, רוכב עם הרוכבים הטובים בעולם ומשווה זמנים על כוס בירה. מאחר וכבר נפתחנו היה נראה לי לגיטימי באותו רגע לדבר איתם על חיתוך סוויצ'בקים, שניהם פערו עיניים ותקעו בי מבט של  איך אני בכלל מעלה אפשרות כזו. האמת לא ממש השתכנעתי, אני בטוח שהם חתכו לא פחות ממני....

 

 
 



אז מה היה לנו שם?
לא אלאה אתכם הקוראים בכל יום ויום שעבר עלינו, לא בזמנים ולא במיקומים. אם בכל זאת תרצו תוכלו לראות באתר התחרות ובטבלאות הזמנים המסודרות.
רק אומר שלפני התחרות האמנתי ביכולת שלי להיכנס ל TOP20 ולעמוד על פודיום הגברים מעל גיל 40.




 




את היום הראשון התחלתי במקום 26 כללי ובכל יום שיפרתי את המיקום שלי.  ניהלתי את הכוחות נכון והרגשתי כיצד אני מתחזק מיום ליום ואף משתפר מאוד ברכיבה על עיוור ובניהול נכון של הכוחות בזמן קטעי המדידה.


 
 






 


לצערי סיימתי את התחרות באמצע היום החמישי לאחר נפילה לא קשה במיוחד שגרמה לי לפציעה לא נעימה עם חתך לא יפה מתחת לברך, פצע שחייב פינוי באמבולנס ותפירה בביה"ח בניס. כאשר נפצעתי הייתי במקום ה 19 הכללי ומוביל בבטחה בראש הקטגוריה של הגברים הזקנים. הפציעה והפינוי הן כמובן לא משהו נעים, אבל זה חלק מהמשחק.




 
פביאן בארל, נותן לאמנוני שלנו טיפול אישי מלטף , בזמן שניקו לאו מקריא את ההספד...



אנחנו לוקחים סיכונים בכל רגע ורגע ולפעמים תקלות קורות. הכי כאב לי שלא הגעתי לים רכוב על האופניים, דמיינתי את עצמי קופץ למים אחרי ההרפתקה המופלאה הזו ונותן לכל הכאבים והמעמסות לשקוע במים המלוחים של הריביירה הצרפתית. (כמובן שצפייה בפודיום ה-40+ לא ממש עזרה בעניין הזה...) אבל כדי לא לסיים את הכתבה ברוח דיכאונית כזו, אני יכול לומר שהתחלתי כבר להתכונן לשנה הבאה! למתחרי עבר יש יותר סיכוי להיכנס פעם נוספת ולשנה הבאה אבוא מוכן יותר, בשל יותר, ורעב הרבה יותר!



 







 
  

 סוף דבר
שותפי ורעי למסע ולדרך, רוכב רב הכישורים דימה רפקין, הצליח ביום האחרון להיכנס ל TOP20 למרות שרץ סטייג' שלם ברגל עקב פנצ'ר. דימה רכב בצורה יוצאת דופן והיה שותף מלא שלי באימונים, בהכנות ובתחרות עצמה. שמרנו על תחרות בונה בינינו ושיתפנו פעולה בצורה יוצאת דופן במהלך האירוע עד שזכינו לתואר "The Israeli Teem". דימה גם עזר לי בזמן הפציעה ולאחריה בכל הלוגיסטיקה של העברות. דימה אני רוצה לנצל במה זו בכדי להודות לך אלפי תודות. לא הייתי מגיע לאן שהגעתי בלעדיך, אתה רוכב מעולה וחבר יקר. מקווה מאוד שתבוא איתי שנה הבאה.