לפני, אחרי ותוך כדי, סיפורו פציעתו ושיקומו של ירון ברגר


we:KeepRolling



גם אני התחלתי לרכוב ללא מגנים... למה? כי רק התחלתי, אז כבר אקנה?, כי אני?  אני לא מסכנת את עצמי..., כי לא הציעו לי בחנות, כי זה ממש אבל ממש לא נוח, וכי לי זה לא יקרה...
ואכן, רכבתי לי ביערות שמחה וטובת לבב, מזמזמת את השיר האופטימי stayin' alive של ה Bee Gess  עד אשר הפלא ופלא... זה קרה גם לי. עפתי מהאופניים ונחתתי היישר על סלע שלא אהב את זה שהפרעתי לו בעת מנוחת הבוקר המוקדמת שלו. איזה באסה...
אני מודה שזה קשה להפנים, אבל כולנו למעשה נמצאים על ציר הזמן תמיד איפה שהוא לפני, אחרי או תוך כדי התמודדות עם פציעה כזו או אחרת. ברגע שהפנמתי את התובנה המרעישה הזו, והשלמתי עם העובדה כי פציעות הן חלק בלתי נפרד מהיותנו רוכבים קל היה לי יותר לקבל את דין המגנים ושאר אביזרי הבטיחות (שבואו נודה, לא ממש עושים חסד עם הגישה הפשיניסטית וגם מגרדים לאללה..) שיקטינו משמעותית את הנזק אם וכאשר נחבט בקרקע.
בכתבה זו, החלטתי להביא לפניכם את סיפור הפציעה של ירון ברגר וההתמודדות שלו על כל המשתמע מכך. זהו סיפורו של רוכב מיומן שבשבריר שנייה כמעט עבר מסינגל "גן עדן" לסינגל "הגיהינום", זהו סיפורו של רוכב שבחר לחיות את החיים, זהו סיפור ההחלמה של ירון ברגר והוא מובא לפניכם כפי שתיאר אותו ירון במילותיו שלו.
קריאה מהנה
לילך קרן גרופר.

 
­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­____________________________________________________________________________________________________________________________


לפני, אחרי, ותוך כדי  

כתב:
ירון ברגר

השנה כמו בשנתיים האחרונות אחגוג שני ימי הולדת. האחד בתאריך הולדתי (22 במאי) והשני ביום בו עליתי ל"גן עדן", עברתי ל"גיהינום" וחזרתי שוב לחיים – (02 ביוני).
מזה למעלה מעשור אני שמח וגאה להיות שייך לקבוצת רכיבה הנקראת WEEKEND BIC WARRIORS, קבוצת איכותית שברבות השנים הפכה להרבה מעבר לקבוצת רכיבה.  
הקבוצה מתנהלת כיאה לקבוצה: לכל רוכב כינוי, תחום התמחות, תפקיד,וכמובן רוכב מוביל, הרי הוא עודדי, איש כבן חמישים המדרבן ומנהיג את הקבוצה על אופני הסינגל ספיד שלו. צ'יקו, אישיות צינית, שנונה, בעל יכולות רכיבה מהמשובחות שיש מצליח לאזן אותנו, במיוחד כשאנחנו מתחילים להשתולל. אורי המכונה "המהנדס הדוגמן" יישאר תמיד מסורק גם שנייה אחרי שהקסדה תוסר מראשו, והוא "האורים והתומים" של הקבוצה בכל הקשור לאופניים. יריב, ה"עפיפון" שבינינו, בדרכו הצנועה והשקטה יצלח כל מעבר וסינגל, וכמעט תמיד ישכח את הדלת של הרכב פתוחה לרווחה. ערן ה"מאסיבי" יעלם בכל ירידה, וניר יופיע באופן תמידי  ברגע כשצריך.
תמר המשתייכת גם כן לקבוצה, החליפה את האופניים בעגלה עם יעלי, אין ספק שהיא תחזור, רונן מתכונן לחזרה, וזיו שעשה רילוקשיין, ומאוד חסר לנו.
תפקידי בקבוצה הוא בין החשובים ביותר: אני אחראי על אספקת הפיתות המלאות בריבה שרוקחת הילה, אשתי, לרגעים שבהם אנחנו צריכים קצת אוויר ופחמימות.
ואחרון, (ובהחלט חביב) ה"ילד" - צ'פניקה המטכ"ליסט, שצעיר מרובנו בכעשור (לפחות) אבל "גבר שבגברים", "רוכב על" שהציל את החיים שלי, או במילים אחרות שותף לפציעה שלי, תלוי מאיזה צד של המטבע בוחרים להסתכל...



 

בתמונה - ירון ברגר עם הכובע האדום
 
 
יום שישי ה - 1/6/2012, פגשתי את אורי "הדוגמן" בדרכו לספר (כמובן...), לאחר חיבוק גברי מסוקס הוא שלף את הנייד ושיתף אותי באפליקציה חדשה שבזמנו הייתה פריצת דרך, ה-strava. ללא היסוס ובהתלהבות סוחפת התקנתי אותה על הנייד. ערב שישי, ועודדי מפיץ הנחיה ב Whatsapp : "רבע לשבע במצפה".
אין עוררין על הנחיה של עודדי, וכולנו מתייצבים בחניה הידועה בשעה המדויקת.
כולנו לוחצים על האפליקציה ויוצאים לרכיבה. אני זוכר את הרגע הזה, בו בפעם הראשונה הפעלתי אותה, בסיומו של סינגל מהיר עצרנו ובחננו את התוצאות. הסינגל הוא "סגמנט" של 400 מטר, המכונה "גן עדן", ואני תוהה האם זה היה שער הכניסה שלי ל"גיהינום"- 400 מטר ב- 51 שניות ששינו את חיי.
"הילד" לא היה מאושר מהתוצאה. הוא סיים במקום השלישי, ואני בחמישי, מתוך עשרות רוכבים. הוא מחליט לרדת שוב ואני ...רק הצטרפתי אליו. רכבנו, מהר יותר. הוא מוביל ואני אחריו, שיפרנו קצת, אבל זה לא מספיק, מחליטים לעלות שוב. זו הפעם השלישית, הפעם אני קובע את זמן השיא שלי,51 שניות , חמישי בדירוג הכללי, ודווקא את הפעם הזו אני לא זוכר כלל...
מה שכן אני זוכר הוא שהגענו לתחילת הסינגל בהחלטה שזו תהיה הפעם האחרונה והמהירה ביותר. הייתי עם אופניים חדשים, מלא בביטחון עצמי, מאחורי שנים רבות של רכיבה, התמקצעות והעזה.
זהו, חור שחור! הדבר הבא שעולה בזיכרוני הוא שאני פוקח עיניים, ומסתנוור מאור חזק ובוהק, האור של חדר "טיפול נמרץ" בבית החולים תל- השומר. ולמרות שנדמה בעיני כאילו מדובר ברגע, למעשה אני חוזר להכרה כ - 48 שעות אחרי קביעת אותו השיא ב"גן עדן".
 
פני המלאך של דר' דניאל סימון ז"ל (מייסד יחידת הטראומה בתל השומר) הובילו אותי מסינגל הגיהינום חזרה לחיים. אני כאילו שומע שוב את מילותיו, שכבתי על גבי והוא הצמיד את פניו לפניי ואמר לי בלחש: "ירון, אתה פצוע קשה מאוד, אך הכל הפיך". נשימה של אושר, הבנתי שאני לא נכה. אמנם משהו לא טוב קרה. אבל, אני לא נכה והכל הפיך. המלאך שלי אמר לי זאת בוודאות. כל מה שנותר לי אז היה לעצום עיניים ולנוח.
מאוחר יותר הפנמתי, כי "הילד" בתושייתו חילץ אותי מהיער במהירות וביעילות כיאה למטכ"ליסט. הוא חזר כשהבחין שאני לא רוכב אחריו, וחילץ אותי מ"גן עדן" ל"גיהנום" הפרטי שלי. פציעה קשה ביותר: כל הצלעות בצד ימין שבורות, חלקן שבורות מרוסקות, והצלעות השבורות פילחו את הכבד ואת הריאה. חוץ מזה... שריטה קטנה במצח וקסדה שבורה.
עודדי, המבוגר האחראי שנסע עימי באמבולנס, מצא לנכון להתקשר לגיסי הנשוי לאחותה התאומה של הילה אישתי. לא הייתי מתחלף איתו בסיטואציה הזו. הוא חשב שיהיה נכון שאחותה תעדכן אותה ששברתי צלע.

כשהילה הגיעה לבית החולים, היא עודכנה שאני במצב קשה מאוד לאחר דימום פנימי מאסיבי, אחרי ניתוח וכי אני נמצא בסכנת חיים ב- 24 שעות הקרובות (מי היה רוצה להתחלף עימה? באמצע החיים להישאר לבד עם שלושה ילדים ?).
הצלחתי לשרוד את היממה והועברתי ל"יחידת הטראומה", שזהו למעשה האגף המשודרג של יחידת טיפול נמרץ. חדר אינטימי של כ- 6 מיטות. שקט שם, אפילו מאוד שקט.
שכבתי שם כשלושה שבועות, בדגש על שכבתי. שגרת היום יום שלי הייתה בעיקרה סביב הזרמת מורפיום שהיה תחת שליטתי ואם לומר את האמת אני לא זוכר כאבים... לחצתי כל הזמן על הכפתור שמזרים את החומר הנפלא הזה לגופי. לא הייתי צריך לזוז, הייתי מחובר לכל צינור אפשרי שהוחדר לכל איבר אפשרי. אשתי הייתה צמודה למיטתי כל יום, כל היום, ובערב הייתה חוזרת לטפל בשלושת ילדינו שטופלו ע"י משפחתה במסירות ואהבה שאין דומים להם.
הגיעו מבקרים שונים שאת חלקם אני זוכר ויש כאלו שגם לא (תסלחו לי). חברי אמת שהגיעו כל יום, וכאלו שהגיעו בשעות חריגות בלילה או מוקדם בבוקר.
מה שקורה באופן בלתי נשלט במצבים כגון אלה הוא שהמחשבות מתחילות להגיע, הראש עובד, והזמן חולף לו בעזרת אותן המחשבות. לא חשבתי על הפציעה, חשבתי על החיים, על הדברים החשובים באמת, על אנשים שאני מאוד אוהב, אנשים שהתאכזבתי מהם, ועל איך ומה יהיה נכון לעשות בהמשך החיים שלי.
מעבר לוילון, במיטה הסמוכה אלי שכב בחור, אשר לידו נכחה כל הזמן אשתו. הוא לא זז, והיא כל הזמן כיוונה קש לפיו ממנו הצליח לשתות. הבחור כבן חמישים, השתתף בתחרות "איירונמן", ולא הצליח לסיים את הירידה לכיוון צומת נחשון כי מכונית שיצאה מתחנת הדלק פגעה בו. הוא נשאר משותק מהצוואר עד לבהונות רגליו. הרופא שטיפל בי באופן קבוע תיאר זאת בפניי כך:
"הוא לא יזיין יותר בחיים". הוא אמר לי זאת באחת השיחות שהיו לנו לאחר שאמרתי שאני חושב לחזור לרכוב.
לאחר כשבועיים הייתה לי שיחה קשה עם הילה, "הילדים חייבים לראות אותך" היא אמרה בכובד ראש, "הם חושבים שאתה מת", אז תיאמנו ביקור. לא רצינו שיכנסו ליחידת הטראומה ולכן הייתי צריך לתכנן כיצד אני יוצא אליהם. במאמצי על הצלחתי לעמוד ולפסוע בעזרתה של הילה (יחד עם האינפוזיה, הריאה החיצונית, והקטטר) את המטרים הספורים שחצצו בין מיטתי לדלת היחידה. כשנפתחה הדלת ראיתי את אורי ואוהד יושבים על ספסל. הם ישבו באופן חריג זה בצמוד לזה עם הבעה שלא ראיתי אף פעם על פניהם. ואז מבלי להתבלבל החלו הדמעות לשטוף את פני, להרטיב את החלוק ולזרום ללא שליטה.

הם לא זזו מהספסל, התקדמתי לעברם באיטיות והצלחתי לשבת. אורי שאל "אבא, אתה נכה?", אוהד לא הוציא הגה. עניתי להם שאבא נראה זוועה, אבל הוא חי הוא לא נכה והוא כבר חוזר הביתה כי הוא מתגעגע לרעש ולריבים שלהם. אחרי שהם הלכו חזרתי למיטה עם דמעות בעיניים וגעגועים למשפחה שלי.
לאחר שלושה שבועות הודיעו לי כי אני מתוכנן לעבור למחלקת שיקום, וזו הייתה סיבה מעולה לנהל שיחה עם "המלאך" שלי, מנהל היחידה דר' סימון ז"ל. הודעתי לו חד משמעית שאני מיחידת הטראומה עובר רק למקום אחד, והוא הבית שלי. דר' סימון, שהבין עם מי יש לו עסק, החליט לסגור איתי "עסקה", הוא אמר שאם אצליח להביא לו קפה מ"ארומה"מהקניון הסמוך, (ירידה של שתי קומות במעלית, הליכה של מסדרון של כ - 100 מטר, יציאה מהבניין, והליכה לקניון במרחק של כ- 50 מטר וכניסה ל"ארומה"), הוא ישחרר אותי הביתה.
למחרת בבוקר התרחצתי, (זאת אומרת הילה רחצה אותי) והתגלחתי, לבשתי את החלוק הירוק הכי יפה שהיה ביחידה, לקחתי את "הריאה החיצונית שלי" ביד, ויצאתי למסע  ל"ארומה", (וכן, מדובר במסע לכל דבר!). אחרי כשעה וחצי חזרתי עם הקפה. אני עמדתי בחלקי במשימה.

דר' סימון הסביר לי כי נדרש להוציא את הצינור מהריאה שלי וזה יכאב וכן...יש סיכוי שגם אתעלף. ההסבר שלו היה מדויק וברור ואכן כל מה שהוא הסביר קרה בפועל.
לאחר מכן הוא הושיב אותי על כיסא והסביר שצריך לנקז את הריאה. גם הפעם הוא הסביר והראה לי בדיוק מה התהליך שאחווה. מחט מאוד מאוד (אמרתי כבר מאוד?) ארוכה תינעץ לי בגב בחלק העליון ומשם לריאה , ושוב זה יכאב ויש גם סיכוי שאקיא, וגם הפעם ההסבר שלו התממש על כל פרטיו. עוד הוא הסביר, שעליי להגיע כל שלושה ימים לבית החולים לעשות זאת, ואם אני רוצה ללכת הביתה אלה הם התנאים. ואני? ברור שהסכמתי.

כשאני מגיע לבית החולים אני נדרש גם לבדיקת–,CT על מנת לראות מה מצב הכבד ולבדיקות דם. וכך אני מגיע מדי שלושה ימים, לבילוי של חצי יום בבית חולים.
האתגר הגדול שעמד בפניי הוא כניסה, ישיבה ונסיעה ברכב כאשר כל הצלעות שלי מרוסקות. אמנם קיבלתי סמים ( אמיתי !) בכדורים, אך זה לא היה דומה למורפיום הנוזלי שזרם לי ישירות לווריד. גם את האתגר הזה צלחתי, והצלחתי להגיע ולהתיישב על הכורסא בסלון. איזו הרגשת ניצחון עילאית. הכורסא בסלון הייתה המיקום החדש שלי במשך חודשיים ימים, כולל שנת הלילה.


 

בתמונה - ירון ברגר עומד משמאל
 
אך חרף כל הקשיים והכאבים מבחינתי הפרס היה המצאותי בבית מוקף במשפחתי האוהבת. קיבלתי תשומת לב, חום ואהבה ובעצם כל חיי המשפחה סבבו סביב הכורסא שלי. בלילה, כמעט כל שעה הילה הייתה מגיחה מחדר השינה לבדוק מה שלומי, כמו תינוק נוסף. סיבוב אצלי וסיבוב אצל רני.
וכך החלה שגרה חדשה. פעמיים בשבוע היה מגיע הנהג, לוקח אותי לתל השומר, ואחר כך לקופת החולים לניקוז ריאה, בדיקת ct ובדיקת דם. היה מאוד מוזר לראות את הרכב שלי נוסע בשכונה עם נהג במהירות של 20 קמ"ש. הרגשתי כל חריץ בכביש ובוודאי את פסי ההאטה בשכונה בה אני גר.
באחד מהביקורים האחרונים שלי בבית החולים, שאלתי את דר' סימון האם אני יכול לרוץ ולרכוב?הוא ענה לי בשאלה, האם אני זוכר את הבחור ששכב לידי ביחידת הטראומה מאחורי הווילון, "האיירונמן", ההוא שלא יזיין יותר בחיים? האם לא הספיק לך? היה לך מזל שלו לא היה... אחרי שהוא נרגע קצת, אמר לי שאני יכול לעשות כל מה שאני מסוגל, אך הוא ממליץ שלא אעסוק בספורט בשנה הקרובה. ושוב מחשבות שמגיחות מכל עבר...
לאחר כחודשיים החלטתי שאני חייב לחזור לעצמי. הרגשתי כמו אריה בתוך כלוב שחייב לפרוץ את הגדר, ובהחלטה מושכלת (או שלא) נרשמתי למרוץ הלילה של "נייקי", שעתיד היה להתרחש בעוד שלושה חודשים.

למחרת בבוקר כבר ירדתי לסיבוב בשכונה שכלל: הליכה, וישיבה בבית הקפה השכונתי "לחם יין". כל כך התגעגעתי למקום הזה, לישיבה הנינוחה והריחות המוכרים, לדברים הכי קטנים ש"כאילו" ברורים מאליהם. יום ביומו, הגדלתי לאט לאט את הסיבוב וההליכה נעשתה מהירה יותר, והגוף חזק יותר. הוספתי נסיעה בשבת בבוקר לפארק הירקון, מקום שבו נהגתי לרוץ בבקרים, וגם שם חזרתי יחד עם חבריי וחברותיי באיטיות ובדבקות להליכה משולבת עם ריצה . מרוץ הלילה של "נייקי" מתקרב ואני מרגיש מוכן, מרגיש שחזרתי לחיות. המרוץ מתחיל ואני איתו, דבק במטרה שלי לרוץ 10 ק"מ כארבעה חודשים אחרי הפציעה. היום אני לא מבין מאיפה שאבתי את הכוחות האלה. כנראה שלהרגיש "חי" זו הדרך שלי להחלמה פנימית וחיצונית.
ואם כבר רצתי... אז למה שלא לחזור ולרכוב? אחרי שיחה עמוקה עם הילה והסכמתה, העמסתי את האופניים ונסעתי לחנות "סלאלום", שם שדרגתי את עצמי ורכשתי אופניי סינגל ספיד. באותה השבת, התייצבתי ביער יחד עם הקבוצה, ולא זו בלבד שחזרתי לאוכף, אלא אף חזרתי אל "מקום הפשע" ובמין סוג של סגירת מעגל רכבנו את סינגל "גן עדן", הפעם, ללא "גיהינום"...
הרכיבה המכוננת הזו הייתה הסימן לבאות - חזרתי לרכוב באופן קבוע.
 
הסיפור שלי אינו סיפור גבורה הרואי, זהו סיפור על בחור בן 43 נשוי להילה ואב לאורי, אוהד ורני, סיפור על ברנש חסר אחריות שיצא לרכוב בשבת ולא חזר הביתה, פגע בעצמו, וגרם למשפחתו ולקרוביו צער רב ותקופה של התמודדות קשה.
אך הצד השני של הסיפור הזה הוא ההחלטה לבחור בחיים. סיפור על צומת דרכים שבה נדרשתי להחליט האם לשקוע ברחמים עצמיים, בכאבים ובסבל ולעולם לא לחזור לפעילות ספורטיבית, או לחזור להנאות הקטנות שעושות את החיים קצת אחרת. הרכיבה היא חלק בלתי נפרד מחיי. זו קבוצת חברים, זה הטבע, זה הכושר, זה ניקוי הראש של השבוע, זו ההטענה של הסוללה לקראת השבוע הקרב, זה האדרנלין והזיעה, זה הקור המקפיא בחורף והחום הבלתי נסבל בקיץ, זה הפיתות עם הריבה של הילה, התסרוקת והעצות המקצועיות של אורי, האדיבות של עודדי כלפי רוכבים אחרים בסינגל, זו השנינות של צ'יקו, החיוך והחיבוק של ניר, זה יריב הצנוע, זה ערן "המאסיבי" שתמיד טוב שהוא לצידך, זה הגעגועים לתמר, לזיו ולרונן שחסרים בקבוצה, וזה חיבור ל"ילד", שתמיד כשמישהו נפצע הוא מטפל בו כמו אח.



 



חלפו שלוש שנים, וזו הפעם הראשונה שאני כותב או מדבר על הפציעה הזו, וקרן, כתבת המגאזין (בדרכה הייחודית) הצליחה לשכנע אותי שהכתיבה היא סוג של תרפיה. אז לילך -צדקת בהחלט! ועל כך אני מוקיר לך תודה.
ולכם חברי הרוכבים, תמשיכו לרכוב וליהנות, אך פנו איזו פינה קטנה בתודעה, כמו תמונה התלויה על הדאש-בורד בה מופיעים יקיריכם ותזכרו שהם מחכים לכם בבית אחרי הרכיבה ושום קום או שיא, או קפיצה, או אתגר אחר לא שווים את הסכנה האורבת לנו ויכולה להביא אותנו ואת משפחתנו אל פי פחת...
 
ומילה אחרונה..
אני רוצה להקדיש את הסיפור שלי ל"מלאך" שנתן לי את חיי במתנה, דר' סימון דניאל ז"ל מייסד יחידת הטראומה בתל השומר שנפטר מסרטן כשנה לאחר שהחזיר אותי לחיים.

 

רוכבים שקראו כתבה זו קראו גם