ראיון אחד על אחד עם פליצ'ה "הפניקס" ג'ימונדי

ראיון אחד על אחד עם פליצ'ה "הפניקס" ג'ימונדי



תמונות: ניב ליבנר, ביאנקי יח"צ



 



פעם, פעם ענף אופני הכביש היה נראה אחרת. לפני שהמציאו את ה"Marginal gains" ולפני עידן החומרים המרוכבים ומנהרות הרוח, היה זה ענף של אנשים קשים, אנשים נוקשים, אנשים קשוחים. כאלה שלא היו משתמשים ב Motor homes בשביל לחסוך מעבר חדרים מידי פעם, ולא, לא היו חוצים את אירופה מקצה לקצה דרך טרמינלים מפונפנים.
 
הענף שלפני שנות ה90 היה אכזרי ביותר, תובעני, ובעיקר כפוי טובה. בימים אלו, לא הייתה לרוכבים הפריבילגיה להתמקצע בתור מטפסים, ספרינטרים, אנשי ליד-אווט, או מתמחים בקריטריומים מישוריים עם פניות כהות שמאלה.




 
 


 
בימיו של ג'ימונדי, האופניים היו עשויים מפלדה, עם חישוקי טובולר, נמוכים, מאלומיניום. ידיות ההילוכים, היו מקובעות על הצינור התחתון, והיו שולטות על חמישה או שישה הילוכים מאחור, ושניים מקדימה. אתם נהנים מקראנק הקומפאקט שלכם? פליצ'ה נהנה מקראנק 42-52, משולב לרוב עם פריילוף חמישה הילוכים, לרוב בטווח-13-21. למרות מה שניתן לחשוב מיחס ההילוכים הזה, העליות באותה התקופה היו תלולות במידה דומה להיום ;).

הקבוצות היו דלות תקציב, התנאים קשים, low-tech. רצית לאכול? נאלצת לנצח, כי עם גאווה אי אפשר ללכת למכולת. מישור, עליה, או נג"ש, תביא פודיום. הרוכבים המובילים באותה התקופה, היו מנצחים תחרויות מכל הסוגים, וכזה היה גם פליצ'ה "הפניקס" ג'ימונדי. בכדי למנות את כל ניצחונותיו, נצטרך להשיק גיליון שלם, אך הנה הבולטים ביותר:
טור דה פראנס (הראשון אליו זינק, בגיל 25). ג'ירו די'איטליה (שלוש פעמים). וואלטה אספניה (כן, זה הכניס אותו למועדון האקסקלוסיבי, יחד עם  ג'ק אנקטיל, אדי מרקס, ברנרד הינו, אלברטו קונטדור ווינצ'נזו ניבאלי, היחידים שניצחו את שלושת הגארנד טורים). בנוסף ניצח ג'ימונדי "הפניקס" גם את הקלאסיקות הגדולות ביותר, עם אליפות העולם (1973), המילאנו סן-רמו (בחולצת אלוף העולם, 1974). את הג'ירו די לומרבדיה (פעמיים) ואת הפאריס-רוביא של 1966.


 
 
 
 
 
פליצ'ה מלווה את ביאנקי מאז 1968, והשנה, לכבוד שילוב החגיגות לכבוד 50 שנים מאז ניצחונו בטור דה פרנס, וחגיגות ה 130 שנים להיווסדות ביאנקי, נפתחה בפני האפשרות להתחרות יחד עם מספר חברים בגרנד פונדו לכבוד פליצ'ה ג'ימונדי, בחסות מי אם לא, ביאנקי.
 
בעזרת קשרי יבואנית ביאנקי בישראל, צ'לסטה סיייקלינג, נפתחה בפני הזדמנות נוספת, נדירה עוד יותר, לשבת לראיון קצר עם ג'ימונדי, המשמש כפרזנטור, יועץ ורוכב של ביאנקי מאז 1968. פליצ'ה היה פתוח, סבלני ומרתק, למרות כל הקרקס התקשורתי שהיה סביבו באותם הימים.




 
 


בשיחתי עימו סיפר לי כי מבין ניצחונותיו הרבים, שניים חשובים לו במיוחד. הראשון, הוא הניצחון בטור דה פרנס הראשון שלו, שלמרות 18 ימים בחולצה הצהובה, היה כרוך במאבקים מתמידים, בהתקפות, ובלחץ רב מידי יריביו. הניצחון החשוב השני, הגיע 11 שנים אחרי, בג'ירו האחרון שבו ניצח. באותם הימים, מפאת הכבוד הלאומי, והתקשורת המוגבלת, עבור האיטלקים, הג'ירו היה חושב עוד יותר מהטור דה פראנס.
הג'ירו האחרון שפליצ'ה ניצח, התנהל בצורה שונה לחלוטין מהטור הראשון שניצח. ההתנהלות היתה הרבה יותר מחושבת, הרבה יותר תחת שליטה, למרות העובדה שאת החולצה הוורודה שלבש במרבית ימי המירוץ, איבד פליצ'ה לקראת הסוף, רק בכדי לכבוש אותה שוב בסערה, בשלב הנג"ש שהיה ביום האחרון של אותו המירוץ.
 



 


בשיחה קצרה על הקבוצה המקצוענית Lotto Jumbo שבחסות ביאנקי, הודה פליצ'ה שהיום, הוא משאיר את זירת הכביש לאנשי המקצוע. "אין מקום לחובבים נלהבים כמוני, בקבוצות הגדולות בכביש היום", אומר הפניקס, תוך כדי שהוא מסביר מדוע הוא מתמקד דווקא בפיתוח קבוצת ההרים של ביאנקי, תוך הפגנת ביטחון מלא באיכות כל הרוכבים בקבוצה. "מבחינתי, אופני ההרים הם העתיד. היום ילדים בני 7-9, כבר לא יכולים להתחיל לרכב על הכביש, כמו פעם. היום חייבים "לדוג" את הרוכבים דרך השטח, בשביל שיוכלו לעבור מאוחר יותר לכביש, ולכן הפיתוח של הענף הזה מאוד משמעותי בעיני".
 
כמו ברוב השיחות בין רוכבים נלהבים, גם אנחנו נקלענו דיי מהר לשיחות בנושאי טכנולוגיה, והצעדים הענקים שהענף צעד קדימה. "כן", אומר פליצ'ה, "אין ספק שקרבון, Countervail, וגלגלים אירודינאמיים, עושים הבדל משמעותי. אבל אתה רוצה לדעת מה עושה את ההבדל המשמעותי ביותר בין האופניים של היום לאופניים שהתחריתי אני?" ממשיך בנלהבות ג'ימונדי, "ההבדל הגדול הוא, שלכם יש גישה להילוכים דרך הכידון. בזמני, היינו נדרשים לתכנן שני צעדים קדימה, באיזה הילוך אנחנו רוצים לצאת מכל סיבוב. וכמובן, יש לזה גם אספקט בטיחותי".

 





 
לשאלתי האם הוא רוכב הרבה בימים אלו, השיב ג'ימונדי בן ה-73 במהרה ומבלי להתבלבל "כמובן, אמנם יותר לאט מפעם, אבל אני עדיין רוכב, אבל אם להודות על האמת, ממחר אני קצת מפחד". כך עונה לי ה"פניקס", זה שלא פחד להישיר מבט לקניבל (אדי מרקס), ולטובים ברוכבי שנות ה-60 וה-70. אי אפשר שלא להתחבר לכנות והישירות הזו. "היום אני כבר לא רוכב מהר כמו פעם, ואני כמובן צריך להתחיל מהשורה הראשונה. אבל שם הקצב גבוה, הרוכבים לחוצים, והסיכויים לתאונות גבוהים יחסית. בגילי, כל חבלה שבעבר הייתה מחלימה ביומיים, זקוקה לשבועיים בשביל להחלים. אם הייתי יכול להתחיל מאחור, זה היה בסדר, אבל הכאוס מקדימה מפחיד".


 

 

"אז איך הרכיבות בישראל?" מפתיע ג'ימונדי בשאלה משלו, ופתח לי את הדלת לספר על עולם האופניים הישראלי, ועל ההתקדמות שבו בחמש השנים האחרונות. פליצ'ה המשיך להתעניין, ולולא נקרא לראיון הבא, יתכן ועדיין היינו יושבים על אותו הספסל, וממשיכים לדסקס על אז, על היום, ועל המחר...
 
*הכותב הינו אלוף ישראל באופני כביש והשתתף בגראן פונדו פליצ'ה ג'ימונדי שהתקיים באיטליה בחודש מאי 2015.    www.t4s.biz