לה פמליה פרק 2- מנהרת הזמן ביקור במפעל "חרש אופן"

מנהרת הזמן
ביקור במפעל "חרש אופן" במסגרת פרויקט "לה פמיליה", כתבה שנייה בסדרה.



 

במסגרת הפרויקט שלקחנו על עצמנו במגזין, שנולד במטרה לתעד את סיפורם של האבות המייסדים של הענף, מציאת מפעל אופניים מקומי שהחל לפעול לפני קום המדינה ועדיין מייצר, כמוהו כמציאת הגביע הקדוש...
ובכן, אאוריקה! מסתבר שיש אחד כזה...







 
ממש כמו הגביע הקדוש, גם את הכניסה למפעל "חרש אופן" קשה מעט למצוא.. חרף העובדה שהמקום שוכן באותה הכתובת מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת, הכניסה אליו נחבאת אל הכלים ומצויה בסמטה צדדית בצילו של איזה בית עסק גדול ומפונפן שמהווה ניגוד גמור לשביל הצר שבצידיו עשבים שוטים צומחים פרא המוביל אל השער. הצעידה הקצרה בשביל עד לכניסה למפעל מעליה קבוע שלט מהוה, כמוה כמעבר במנהרת זמן, שהרי כל מטר מעשרת המטרים שמפרידים בין הכביש הראשי למפתן הדלת, משול כמעט לעשור שנים אמיתיות ומרגע שנכנסת פנימה נדמה שהנה אתה במקום וזמן אחרים לגמרי...  








את פני מקדם איש גבוהה ורזה, בפיו מקטרת ממנה מסתלסלת עננת עשן כחלחלה הממלאת את האוויר בניחוחות מתקתקים, המביט בי בחשדנות מה. "שלום אשר, אני אילון" אני מציג את עצמי "שוחחנו בטלפון...", עיניו נפקחות, הוא מחייך, אני מושיט את ידי לשלום והוא לופת אותה בלחיצה אמיצה ומחוספסת שלא מותירה ספק באשר לעובדה כי בעל היד הזו הנו איש עמל אמיתי. אנו נכנסים פנימה... כל חלון מאובק, כל רהיט דהוי, כל קיר מתקלף ומכונה חלודה זועקים נוסטלגיה! אפילו הרדיו בפינה המכוון לרשת א' של קול ישראל ממנו נשמעים מלמולים צורמניים, מזכיר לי מיד את אותו שידור מיתולוגי של הצבעת האו"ם על הכרזת המדינה...
אנחנו מתיישבים, האיש למולי הוא אשר כשר, יהודי כבן 80, מהנדס ובמקרה גם מי שהתחתן עם נכדתו של מקים המפעל, אשר יחד עם חיים מוסקובסי ("הפנסיונר" כפי שמכנה אותו אשר בחיבה) בן ה-87 ממשיכים לייצר אופניים גם היום... אך בל נקדים את המאוחר..





 

סיפורנו מתחיל בשנת 1921, ישראל עדיין לא הייתה קיימת כמובן אך חלוץ אחד בשם מנחם גולדברג עולה לארץ מלטבייה ומשתקע בחולות תל אביב. אי שם בלטבייה הרחוקה משלוח ידו של גולדברג הנ"ל לא הי קשור כלל לאופניים, אלא למכונות תפירה דווקא.. מנחם היה המפיץ הגאה של מותג זינגר, שם המוכר גם היום למי שמצוי בעסקי התפירה. מנחם מגיע ארצה ומסיבה שאינה ברורה מחליט לא להמשיך את המסורת ומחפש לו, כאיש עסקים ממולח, מוצר אחר שיוכל לייבא אל פלסטינה המתפתחת. הפור נופל וגולדברג מתחיל לייבא אופניים בריטיים בשם "פיליפס" וגם אופנועים מאותו מוצא הקרויים "אריאל". בתקופה זו, חרף העובדה שאופניים כבר יש בסיפור, לא מדובר על ייצור משום סוג שהוא ושם החברה הוא בכלל "מנחם גולדברג בע"מ" והיא ממוקמת ברחוב יסוד המעלה בתל אביב.




 


את הולדתה של חרש אופן אנו חבים למדינת ישראל שהוקמה מאוחר יותר, שכחלק מתהליך קבלתה למשפחת העמים, הטילה בשנות ה-50 הגבלים בדמות מכסות ייבוא (קווטות) על היבואנים המקומיים והעמידה בפניהם ברירה: או שתקטינו משמעותית את היקף הייבוא, או שתקימו עסק יצרני ואנו בתמורה נאפשר לכם להמשיך לייבא..
התולדה של מגמה זו גרמה באיזה טוויסט ביזארי להרבה יזמים ואנשי עסקים להתניע את התהליך שהיווה את הבסיס לצמיחת התעשייה המקומית וגם גולדברג מיודענו קפץ על העגלה והקים הלכה למעשה את מפעל האופניים הראשון בארץ. גולדברג הוא אמנם לטבי ולא יקה, אבל יאמר לזכותו של היהודי היקר הזה שהוא לקח את עניין המפעל מאד ברצינות. יעקב נוסע לאנגליה ומביא ארצה צי אדיר של מכונות שהיו אז המילה האחרונה בתחום, הוא רוכש מקום ברחוב אריה שנקר באם המושבות הלא היא פתח תקווה ומתחיל לייצר אופניים... המפעל ההוא שמעסיק בתקופת הזוהר שלו מעל 50 עובדים הוא פלא אמיתי גם בסטנדארטים של היום, שכן אפילו היום, מעטים הם מפעלי האופניים בעולם שמייצרים את כל חלקי האופניים בעצמם, וכשאני אומר כל, אני מתכוון ל-כל החלקים – החל בשלדות, עבור בכידונים, חישוקים, כנפיים, וכלה בשפיצים... וכן, אפילו את הניפלים עצמם מייצרים כאן...







כיאה לרוח ששרתה באותם ימים שמו של המותג אמנם עברי אך בסמל מופיעות האותיות HOC באנגלית (HOC – Harash Ofan Cycles), "כבר באותה תקופה מה שהיה תוצרת חוץ נחשב לאיכותי יותר" מסביר לי אשר בחיוך.
מפעל האופניים של גולדברג מייצר מעל 600 זוגות אופניים בחודש והופך חיש מהר למי שמוביל את הענף בארץ כאשר מעל 40% מנתח השוק שייך לו וגם מפעלים אחרים שקמו כמו דהר, מיכלזון, ו-ICM לא מצליחים לאיים על ההגמוניה של הלטבי מפתח תקווה.






 
בשנת 1962 נכנס מיודענו אשר לתמונה. אשר הוא עתודאי צעיר שכבר בגיל 20 הוסמך כאינג'יניר מן השורה, שהשתחרר מן הצבא, וכעת, לאור פטירת אביו בטרם עת, הוא מנהל את העסק המשפחתי - מפעל לייצור אטריות. אשר פוגש בעדנה גולדברג, נכדתו של מיודענו יעקב שנמצא כבר על ערש דווי, אשר מנהלת בעצמה (לאור פטירת אביה שלה בטרם עת) את מפעל האופניים בפתח תקווה והם מתחתנים. מאחר והיה צורך דחוף במישהו שייקח לידיו את האחריות לניהול העסק נקרא אשר לדגל ולוקח על עצמו את המשימה.
התקופה אינה קלה, המדינה שאך לפני מספר שנים עודדה, שלא לומר כפתה תעשייה מקומית, נכנעת לשווקים שגבולותיהם הולכים ונפרצים ומסירה בזה אחר זה את ההגבלים שפותחים את השוק לייבוא שמציף את הארץ ומטביע אט אט את המפעלים שאינם יכולים להתמודד עוד עם המחירים הנמוכים של המוצרים מן המזרח. "אתה מבין" מסביר לי אשר, "באותו הזמן ייצרנו בעצמנו בכל, ולא רק שייצרנו לעצמנו, גם מכרנו למשל חישוקים לחנויות כחלקי חילוף, הייתה לנו מכונת ערגול איתה היינו בונים חישוקים ברמה שלא בונים היום, עם ריתוך שמקיף את כל החישוק, אבל בשלב מסוים גיליתי שלרכוש חישוקים מוכנים מחוץ לארץ עולה לי פחות ממה שאני משלם פה עבור ציפוי הכרום בלבד...".
חרש אופן בשלב הזה נכנעת לתכתיבים והחלה בעצמה לייבא אופניים מטייוואן אך העסקים החלו לדעוך עוד ועוד עד שבסופו של דבר העסק המפואר גווע.







 

"אבל הנה, אתם עוד מייצרים אופניים" אני מחייך אל אשר, "הכיצד?"

אשר נשען לאחור מוצץ את מקטרתו ומחייך "אנחנו פה מפסידים כסף, מה אתה חושב?, אבל בוא נאמר שדאגות כלכליות אין לי וגם הילדים מסודרים יופי אז הייתי צריך להחליט, על מה לבזבז את הכסף? על בחורות? על קלפים? אז אני משקיע כל חודש כך וכך אלפים פה במפעל וזו מבחינתי הוצאה מוכרת לצורכי הכייף שלי".









בשלב זה אנחנו קמים כדי לעשות סיור במפעל, אשר עובר ממכונה למכונה, מלטף אותן ומדבר בשבחן כאילו היו בנותיו, "הנה זה המכבש, 14 טון לחץ, כבר לא מייצרים כאלו..", "וזו מכונת הכיפוף" הוא מסביר כשהוא אוחז בקצה הבוהק של הידית הארוכה שמעידה בברק מתכתי צהבהב על שנים ארוכות של שימוש,  "שמים את הצינורות פה ומושכים וככה יוצרים את הקימורים". אפילו תנור צביעה יש ומכונה לבניית חישוקים. חיים מצטרף אלנו בעמדת בניית הגלגלים, חרף גילו וראייתו שאינה במיטבה הוא עדיין אוחז במיומנות מדהימה בניפלים הזערוריים ומשבץ אותם במיומנות במקומם כאילו היה בן 20.. הוא עלה לארץ אחרי שברח ממחנה הריכוז בוכנוואלד, השתחרר מן הצבא, החל לעבוד במפעל של גולדברג הסב כמלחים ומאז הוא פה... מעל 60 שנה של וותק... מדהים.








 
ישמע הדבר פנטסטי ככל שישמע, שני הקשישים האלו עדיין מייצרים אופניים... "6-7 זוגות בחודש" אומר לי אשר ומוביל אותי לג'יג שבנה לצורך הרכבת הריקשות שלו, הוא מתעכב ופוצח בהרצאה נלהבת המסבירה איך פתר כמהנדס את אחת הבעיות הנפוצות של אופניים בעלי שלושה גלגלים, "הנה הטורפדו מורכב בכלל פה, ויש שני דרופאאוטים שאחראים על המתיחה של השרשרת, אף אחד לא הצליח לעשות את זה לפני ואני היחיד שמייצר את האופניים בתצורה הזו" הוא מצהיר בגאווה, "רוצה לראות אותי מרתך?". אחר כך הוא מראה לי שלדה של אופני המשא, אלו התלת אופנים הגדולים שניתן לראות עדיין בדרום תל אביב אשר גלגל אחד להם מאחור ומקדימה משטח העמסה רחב מימדים נתמך בשני גלגלים אשר מסוגל לשאת מאות קילוגרמים. על המדפים המאובקים מונחים ארגזים מתפוררים עם חלקי אופניים שונים ומשונים, ערמות מחלידות של גויות קראנקים, גלגלי שיניים ונאבות מונחים בקרנות המבנה ומי שינבור בהן ימצא לבטח אוצרות מימים עברו שלא יסולאו בפז...









"הנה, זה הדגם השלישי שלנו" אומר לי אשר ומצביע על האח הקטן של אופני המשא "הם נקראים אופני שליחויות" הוא מסביר, יש להם ארגז קטן מקדימה והם נבנו על בסיס אופני הדוורים האנגליים של המאה הקודמת, "מקדימה יש שתי רגליות שתפוסות ככה, וכשעוצרים לחלק סחורה פותחים אותן והן מייצבות את האופניים עד לשובו של השליח".
 








"מי הלקוחות שלכם?" אני מתעניין
"את הריקשות קונים כל מיני מפעלים שצריכים לנייד סחורה קלה בתוך המתחם, גם קיבוצים, את אופני המשא בטח ראית באזורי התעשייה וכך גם את אופני השליחויות". "פעם, מזמן, עוד כשייצרנו אופניים לרכיבה יום יומית הקיבוצים היו לקוחות חשובים, ממש לפני שהבנים והבנות של שכבת גיל בקיבוץ היו מגיעים לגיל מצוות, היינו מקבלים טלפון עם הזמנה של זוגות אופניים כמספר הילדים, זו הייתה מתנת בר המצווה שלהם".






 


"תגיד, אבל מה יהיה עם כל זה כש... אתה יודע.." אני מנסה לנסח את השאלה המתבקשת בשיא העדינות האפשרית "כנראה שלא יהיה" הוא משיב בפשטות. עצב גדול ממלא את בית החזה שלי, אני מביט מסביב ומילה אחת מהדהדת במוחי – לשמר.. לשמר.. לשמר.. וכי איך אפשר לתת לכל המורשת המדהימה הזו להתפוגג כך סתם..?
הרי סודות האומנות הזו והידע העצום שצבורים בשני זוגות הידיים האלו נדונו להיעלם עוד מעט לתמיד וקשה לי לקבל את העובדה שלא יחלוף זמן רב וחרש אופן תישאר רק זיכרון במקרה הטוב.

 
אני נפרד בחום מאשר וחיים, זו הייתה זכות גדולה עבורי לשהות לשעה קלה במחיצתם של אנשים שיכולים לענוד בזכות וביושר את התואר חלוצים, אנשים שראו במו עיניהם את המדינה קמה, שהיו שותפים לתקומת העם היהודי ולגאולתו, שבנו באצבעותיהם הלכה למעשה את התעשייה הישראלית ולדאבוני נגזר עליהם גם להיות עדים להתפוררות חלק לא מבוטל מן הערכים והחלומות שהיו להרבה אנשים פה בתחילת הדרך.






 
בדרך לאופנוע אני מהרהר במושגים כמו "שוק חופשי" וגלובליזציה, עבורנו כצרכנים ברור שאין דבר יותר מפתה וחיובי משוק תחרותי בו יש היצע אדיר ומחירים נמוכים ואת היכולת להזמין כל שעולה על רוחנו מכל פינה על פני הגלובוס, אבל בסופו של יום, אם חיסול התעשייה המקומית הוא המחיר שעלינו לשלם בעבור העלות הנמוכה של החולצה מסין, הרי שלטעמי, הוא גבוה מדי.