חשבון פתוח עם ה-HLC, חוויותיו של משתמש כבד

חשבון פתוח עם ה-HLC
חוויותיו של משתמש כבד



 




מה זה HLC בכלל?
ה-HLC, או Holyland Challenge היא תחרות אופני הרים בייקפקינג (Bikepacking) שהתקיימה בארץ לפני מספר שבועות, זו השנה השנייה ברציפות. המסלול מתחיל במג'דל א-שאמס שעל החרמון ומסתיים בחוף הצפוני באילת ועובר לאורכה ולרוחבה של ישראל תוך שהוא צובר 1400 ק"מ ו- 20,000 מטר טיפוס, הרוב בשבילי ג'יפים אבל משולבים בו לא מעט סינגלים, חלקם טכניים למדי. לאחרונה נבחר ה-HLC על ידי המגזין הנחשב Singeltracks כאחד מעשרת מרוצי הבייקפקינג החשובים בעולם (ואחד משלושת הגדולים מחוץ לצפון אמריקה). שואלים אותי למה "אופניים" לא מופיע כחלק משם הארוע? עבורי לפחות, השם אומר מספיק: ה-HLC הוא ה-אתגר של ארץ הקודש בשל העובדה שעל המשתתפים לרכב את המסלול "סולו", ללא כל תמיכה חיצונית. עליהם לשאת עמם את כל שיזדקקו לו (ביגוד, ציוד קמפינג, אוכל, מים, כלי תחזוקה וחלקי חילוף קריטיים לאופניים), לנווט עצמאית בשטח על בסיס מסלול שפורסם באתר הארוע ולהתנהל בחוכמה מבחינת שעות רכיבה ומנוחה, כי ה-HLC אינו מרוץ סטייג'ים… יש רק מקטע אחד מהחרמון לאילת ומי שדוחף יותר חזק, ועוצר פחות למנוחות ושינה הוא (או היא) זה שיגיע ראשון לקו הגמר. ומה יחכה למנצח שם? לא הרבה. אין קו סיום, אין פודיום, רק קצה של קובץ ניווט ותחושת סיפוק אישית של מי שעמד באתגר.
 
ההכנות
בשנה שעברה השתתפתי ב-HLC הראשון, ופרשתי אחרי ארבעה ימים עם בצקות בכפות הרגליים, הפרישה המוקדמת לימדה אותי כמה לקחים. הבנתי שאני חייב לרכב בקצב שלי, ולא לנסות להיצמד לחזקים ממני כי זה גובה ממני מחיר כבד מידי אחרי כמה ימים. ה- HLC איננו "רק" אירוע רכיבה - יש לא מעט קטעי הליכה, בעליות תלולות מדי, או בקטעים טכניים ובשני המקרים חשוב שהנעליים יאפשרו הליכה נוחה יחסית. החלטתי שהשנה ארכב בקצב שלי, אדאג לנעלים קשיחות אבל גם נוחות להליכה, ואתרגל טיפוס מדרגות בבניין המשרדים בו אני עובד.
פרט לטיפוסי מדרגות, אי אפשר לומר שממש התאמנתי ל-HLC הנוכחי. שגרת החיים שלי לא מאפשרת לי לרכב יותר מ 10-12 שעות בשבוע, ובחודשים האחרונים נסיעות לחו"ל שיבשו את הכוונות הטובות שלי להוסיף נפחים. ניסיתי להקפיד על תזונה וכבר שישה שבועות לפני ה- HLC התחלתי לנטול תוסף תזונה שכבר הוכיח את עצמו מבחינתי במהלך האימונים לאפיק ישראל 2014: מדובר בתמצית פטריות מרפא בשם קורדיספס המיוצר על ידי החברה האמריקאית אלוהה ומיובאות בארץ. מניסיוני האישי שימוש בתוסף הזה עזר לי מאד בהתאוששות מיום ליום גם באימונים ל - HLC  וגם בתחרות ואפשר לי להגיע רענן יחסית ליום הבא. אני משוכנע שהיה לו גם תרומה משמעותית לכך שהגעתי במיקום גבוה בתחרות.
החודש וחצי האחרונים שלפני הזינוק היו גרועים במיוחד. ביליתי עשרה ימי עבודה בחו"ל וסבלתי מפציעת גב ישנה שהרימה ראש והשביתה אותי לסירוגין למשך שבועיים נוספים. שלושה ימים לפני הזינוק מצב הגב שלי לא היה טוב ולא הייתי בטוח בכלל שאצא לתחרות,  אבל שמרתי על אופטימיות ובהדרגה התחלתי להיכנס מנטאלית לתוך האירוע. עופרה, הפיזיותרפיסטית שלי המליצה לי על גליל ספוג קשיח ותרגילי גמישות לגב, ומחוסר ברירה החלטתי  לקחת אותו איתי לדרך ולהמשיך את השיקום תוך כדי התחרות.
מבחינת ציוד ואבזור האופניים ותיק גב, נשאתי ציוד די דומה לשנה שעברה (כפי שהתפרסם בגליון 001), אבל קל יותר במשקל, סה"כ 28 ק"ג אופניים+ תיק גב+ ציוד+ אוכל+ מים

 





החזית הצפונית

ל-HLC אין הרשמה. מי שמתכוון להשתתף פשוט שולח הצהרת כוונות (LOI). השנה היו כ-40 כאלו, אבל בסופו של דבר התאספו במג'דל שאמס בערב שלפני הזינוק כ-25 רוכבים ורוכבת אחת שנפגשו לארוחת ערב דרוזית מסורתית בבית של מונא. רק 11 מהם עתידים להצליח ולסיים את המסע ולהגיע בסופו של דבר לאילת.
כולם מעמיסים מכל הבא ליד בידיעה שזו הארוחה המסודרת האחרונה בימים הקרובים. מעבירים תדריך וכמה דגשים על המסלול ואני מתרגם עבור הזרים שמשתתפים השנה באירוע. אח"כ עוברים לפאב ויושבים באוויר המתקרר, שותים בירות ומעבירים צחוקים עם אינגו הגרמני שסיים בשנה שעברה את ה-HLC בפחות מעשרה ימים וינסה השנה לשפר את התוצאה שלו, עם קלאוס מגרמניה שסיים את הטור דיויד בשנה שעברה ב-22 יום ועם חוסה הספרדי שאמנם מומחה ברכיבות סיבולת בשטח אבל עדיין לא התנסה ברכיבות בייקפקינג. ניקולאס ולאל, הצמד מאלסקה מומחי הבייקפקינג שמבלים חצי מהזמן שלהם בשבע השנים האחרונות בטיולי אופניים בעולם, פורשים מוקדם ללינה בשטח. ניקולאס מתכוון ללוות את התחרות ולסקר אותה עבור הקהל בחו"ל בבלוג הפופולרי שלו ובאתר Bikepackersmagazine. עבור לאל שמגיעה בכלל לתחום הרכיבה מריצות אולטרה מרתון, זאת תהיה תחרות הבייקפקינג הראשונה, וחזרה גנרלית לקראת הטור דיויד שהיא מתכננת לרכב בו בעוד חודשיים על סיפורה וחוויותיה תוכלו לקרוא כאן בגליון בכתבתה של נועה לוריא . יש מתח באוויר, החשש ממה שצפוי בימים הקרובים ברור על פני השטח, התחזית מבטיחה סערה ואי הוודאות גדולה מאד.
למחרת, יום חמישי קמים מוקדם ומתארגנים בזריזות, אני מעמיס את התיקים על האופניים, ה- GPS, אה… איפה הפנס? אופס, אני די בטוח שארזתי אותו באחד התיקים אבל לא מצליח למצוא אותו. הזמן טס ועוד כמה דקות הזינוק ואין פנס. אני בלחץ אבל מחליט לזנק עם כולם ולהסתדר בהמשך איכשהו. השעה שבע מגיעה ובתום הספירה לאחור האירוע יוצא לדרך ושיירת הרוכבים מתחילה להתגלגל דרומה במגמת ירידה אבל עם הרבה עליות בין מטעי תפוחים ודובדבנים פורחים ויערות אלונים.







מראש החלטתי לרכב לאט ורגוע מאד ביום הראשון ודי מהר אני מוצא עצמי במאסף של הטור. זה לא מדאיג אותי בכלל, להיפך, אני נהנה מהאוויר הקריר והנוף האירופאי. אני רוכב בקצב רגוע ויעיל בלי עצירות ולאט לאט מתחיל לעקוף רוכבים אחרים שעוצרים למנוחות. את היום הראשון אני מסיים עם 140 ק"מ בעין גב, ומקנח בהמבורגר עסיסי במסעדה מקומית לפני התארגנות לשינה בשטח בתחילת העלייה לסוסיתא. במהלך ההתארגנות אני מוצא את הפנס שחיפשתי בבוקר זרוק בתוך אחד התיקים שלי, אבן נגולה.
 
החורף חוזר ובגדול

שחר עולה על היום השני של האירוע ובצפון-מערב השמים שחורים. זה הכוון אליו אני רוכב היום, מרמת הגולן וצפון הכנרת להר מירון ודי ברור שבשלב מסוים אכנס לתוך הסערה. באלמגור בצפון הכנרת מתחיל גשם ומיד הבוץ מתחיל להידבק לגלגלים ולא מאפשר רכיבה. אני דוחף את האופניים בהליכה וכל 10-20 מטר עוצר לנקות את הבוץ בידיים.







לג'יש אני מגיע עדיין באור יום ואני מחליט לעשות מאמץ נוסף ולסיים את הטיפוס להר מירון. מה שלא ידעתי הוא שבשעות האחרונות ירדו באזור כמויות גשם גדולות מאד… התוצאה הייתה שאת המרחק של 8 ק"מ בין ג'יש לבי"ס שדה הר מירון עברתי בשעתיים של דחיפת האופניים רגלית בבוץ, בשיפוע שהולך ונעשה תלול יותר. בדרך אני פוגש עוד כמה משתתפים ובסופו של דבר מגיעים ארבעה רוכבים ומתמקמים בחדר מטיילי שביל ישראל בבי"ס שדה. הגשם מתחיל לרדת על ההר ואנחנו מתעדכנים דרך אתר המעקב של התחרות  ( Trackleaders) במצבם של הרוכבים האחרים שמפוזרים בגזרה רחבה בין צומת מחניים, מירון, מגדל ובין אלון הגליל. אני הולך לישון בהדחקה של העובדה ששיא הסופה עוד לפנינו.
 

מלאכים בשפר
ה-HLC היא תחרות ללא סיוע חיצוני, כמו הטור דיויד שחוצה את צפון אמריקה מבאנף שבקנדה עד גבול מקסיקו-ארה"ב לאורך קו פרשת המים של הרי הרוקיז. על הרוכבים להסתדר לבד, ובכל זאת קיים מושג של מלאכי שביל (Trail Magic) שמידי פעם פוגשים רוכבים ומפנקים אותם. זה לא בדיוק חוקי, אבל לא בפירוש אסור. כשאני יוצא מבי"ס שדה מירון בבוקר של היום השלישי לתחרות, הטמפרטורה היא שלוש מעלות והרכיבה היא במגמת ירידה על שבילים שהפכו לנחלים זורמים, בתוך ענן, בגשם ובבוץ. אני לא מאורגן למזג אויר כזה, ודי מהר האצבעות שלי קופאות. אינני מסוגל להעביר הילוכים ואין לי שליטה טובה על הברקסים. אני מגיע קפוא לגמרי למושב שפר ואז רואה מולי רכב, ומהרכב יוצאים שני מלאכים - חברי היקרים אמיתי טפלא ומאיר בוקאי שחיכו ליירט את המשתתפים עם קפה חם. במצבי  אני לא מסוגל להחזיק את כוס הקפה בידיים, אני פשוט רועד יותר מדי. לאט לאט אני מפשיר ואוסף כוחות לקראת ההמשך.

 

 
 
 


חדל, חדל
ההמשך משפר לכוון הכנרת אמנם קל קצת יותר כי כבר פחות קר, אבל מצד שני ההתקדמות קשה יותר בגלל הבוץ העמוק. למעשה אי אפשר לרכוב, הגלגלים ננעלים מרוב בוץ וצריך לעצור כל כמה מטרים לשחרר ידנית בוץ מהמעביר, מהשלדה, ומהבולם הקדמי. כל מטר הוא מאבק סיזיפי אבל כל צעד קדימה מקרב לקו הסיום. בשלב מסוים אני מקבל שיחה מלימור שני, מתכנן המסלול ואחד ממארגני הצללים של התחרות, שמודיע לי שלאחר התייעצות עם רוב המשתתפים שמפוזרים בבוץ בכל צפון הארץ הוחלט לעצור את המרוץ ולהזניק אותו מחדש למחרת בצהרים מערד, בתקווה להימנע מהבוץ שמכסה את קו לכיש וצפונה. אני לא מקבל את הידיעה באופן חיובי. זה מערער את המיקוד שלי. בשלב הזה כל מה שעניין אותי זה אילת, ולהגיע לשם ברכיבה, על גבי מסלול ה-HLC בלי קיצורי דרך. אני אומר ללימור שאחשוב על זה, אבל בינתיים אני ממשיך קדימה ע"פ התוכנית. אני ממשיך להתקדם לכוון חוקוק אבל ככל שאני יורד בגובה מצב הבוץ מחמיר. אי אפשר כלל ללכת בשבילי הג'יפים, הבוץ דביק וחלק מידי. אני דוחף את האופניים הכבדים בשדות הקוצים ומנסה לשכנע את עצמי שאין קוצים. עוד שעתים של דחיפת האופניים סוגרות 24 שעות בגשם, ובסה"כ 36 ק"מ בלבד מאז ג'יש. ההבנה שההתקדמות דרומה לא תהיה אפשרית בימים הקרובים גורמת לי ליצור קשר עם אמיתי שמעדכן שהוא כבר באזור הבית במרכז הארץ אבל הוא מסתובב חזרה לבוא לאסוף אותי ולהקפיץ לערד, לקראת החלק השני של התחרות. חתיכת אפיק!








החזית הדרומית-ברד בערד
מגיעים לערד בערב ישר לפאב בכניסה לעיר בו מתארגן מפגש ספונטני של משתתפי HLC שמתקבצים מהצפון. מחליפים חוויות ומשווים תמונות של האופניים המלאים בבוץ והכי חשוב, מתדלקים פחמימות נוזליות ובמצבי צבירה אחרים. אחרי שנת לילה בצימר לובש שוב את בגדי הרכיבה הקרים והרטובים ויוצא לקור, לגשם ולברד. הזינוק המחודש מתקיים בכיכר המרכזית של ערד ומשם דרך נחל בוקק למעלה זרון שאותו אני יורד ברגל. בגלל הגשם שיורד בכל הגזרה ודיווחים על זרימות בנחלים מחליטים על שינוי של הרגע האחרון במסלול והיצמדות לכביש 90 עד מעלה עקרבים. הרכיבה על הכביש באזור הר סדום שמוצף בשכבת בוץ וחימר שגולש מההרים מוכיחה עד כמה זו הייתה החלטה נכונה. כיף לרכב בכביש אחרי ההליכה במעלה זרון על סכיני הסלע ואחרי הימים הקודמים של הליכה איטית בבוץ. סוף סוף יש תחושה של מרחקים שנגמעים. אני מסיים את היום בכניסה למכתש הגדול ומתארגן לשינה בחניון הלילה (אחרי מקלחת מגבונים!). קר, קר מאד ואני לא מצליח להירדם, שוכב ער כל הלילה, רועד בתוך שק השינה הדק שלי עד אור ראשון.

 





החלק הטוב מתחיל
אחרי לילה ללא שינה אני קם מתארגן מהר ומתחיל לדווש. השמים כחולים ואני מתחמם מהר. המכתש הגדול ירוק מצמחיה כמו שאף פעם לא ראיתי והסינגלים בדרך לשדה בוקר משובצים בפרחים. אני רוכב לבד ושר לעצמי בקול רם. זורם בסינגלים ואחרי עצירה קצרה להצטיידות בשדה בוקר ממשיך הלאה לסינגלים של הר ערקוב. לא פשוט לרכוב באזור הזה עם אופניים עמוסים. הסינגלים טכניים יחסית ומלאי אבנים חדות אבל הנוף מפצה על הכל, יש מים בנחלים והפריחה עדיין בשיאה. אחרי טיסה בגובה נמוך בסינגל נחל חווה אני מגיע באור אחרון לחאן בארות שבמכתש הגדול. מקלחת ראשונה בשלושה ימים. תענוג.


 
 
 


יש מצב שאני הולך לסיים את זה
למחרת בבוקר, בתום יומיים של רכיבת בדד במדבר, בתוך הנופים שאני הכי אוהב, אני ב- zone. אחרי כמה שעות רכיבה, באמצע הקניון המדהים של נחל נקרות אני נזכר בחלום שחלמתי בלילה. זה יוצא דופן כי בדרך כלל אני לא זוכר חלומות. בחלום אני מתעורר ורואה את אבי שנפטר לפני כשנה וחצי יושב לצידי. התחושה שלי הייתה שהוא הגיע לבקר, לראות שהכל בסדר ולהשגיח עלי. במחשבה שניה, אולי זה לא היה חלום, והמצב המדיטטיבי שהגעתי אליו בעקבות הרכיבה במדבר פתחה אותי לתחושות שסגורות עבורי בשגרה? אני לא יודע אבל בכל אופן אני מתענג על המפגש המיסטי הזה והחיוך לא עוזב אותי בשעות הבאות. יש לי עוד כ-300 ק"מ עד אילת ופתאום האפשרות של סיום מוצלח של המסע הזה נראית ריאלית.






רמת ברק הוא לדעתי המקטע הכי קשה במסלול. רכבתי אותו מספר פעמים בעבר, כולל פעם אחת במסגרת רכיבת שטח רצופה של 400 ק"מ מקיבוץ כרמים לאילת והאזור הזה תמיד מאתגר. באחת העליות התלולות אני פוסע לאט ודוחף את האופניים ופתאום שומע קול נעים משמאלי "אולי תצטרף אלינו לארוחת צהרים?". אני  מביט ורואה שתי בחורות ובחור, שביליסטים שיושבים כמה מטרים ממני בצל ומתארגנים לארוחה. אני עוצר ומנסה להסביר שאסור לי לקבל מזון כי זה מרוץ ללא תמיכה חיצונית. ברור לי שהם לא מבינים על מה אני מדבר, מאיפה נפלתי ובכלל... אחת הבנות מציעה: "אולי תיקח רק קצת טונה?" אני מודה להם וממשיך קדימה לפארן שם אני יודע שאמורה להיות צרכניה אבל החוויה מחממת לי את הלב.
 

לא טוב לשתות על בטן ריקה

אני מגיע לפארן די מורעב אבל הצרכנייה סגורה לכבוד הסייסטה. מה עושים? ממתינים עם יובל סרט המקומי ומקשקשים. פתאום מופיע אוריה, תושב המקום וחבר של ראובן שר שמשמש כסוג של קמב"צ-פרשן מתנדב של התחרות ומביא לי בירה צוננת ומחוזקת. אחרי השעות החמות בנחל פארן וברמת ברק אני לא מהסס ומפרק את הבקבוק מהר. עוד כמה דקות הצרכניה נפתחת ואני מצטייד באוכל ליממה הקרובה: טעמי-אגוזי, לחמניות וקבנוס בתוספת שום (אני משכנע את עצמי שזה טוב נגד יתושים בלילה...)






 
זו בכל זאת תחרות!

אני משייט על דרך הגבול המזרחי דרומה מפארן ומנסה לשמור על הכידון ישר… בשלב מסוים אני בודק באתר התחרות ומבין שאינגו הגרמני נמצא לפני ועצר ביהל ולא נראה שהוא המשיך משם. האינסטיקטים התחרותיים מתעוררים ובמשך כמה עשרות ק"מ אני מעלה מהירות. אני מגיע לקטורה ועולה ברגל בחושך את הסינגל. התנאים לא פשוטים. רוח חזקה נושבת ותיקי השלדה יוצרים "מפרש" גדול והסכנה של נפילת האופניים לתהום מוחשית מאד. בקצה הטיפוס אני בודק שוב את מיקומי המתחרים ומגלה שאינגו נמצא 25 ק"מ לפני. להמשיך לרכב בלילה ולנסות לעקוף אותו לא בא בחשבון, אין לי תאורה מתאימה לזה כרגע. מצד שני, הדבוקה שמאחורי נמצאת במרחק של 50 ק"מ ואני מעריך שהם יעצרו לכמה שעות. אני מתארגן ללינה בשטח כשברקע קולות נפץ רמים משטחי האש שמצפון. הבן הבכור שלי נמצא בקורס באזור ואני יודע שהוא בשטח הלילה ואחראי לחלק מהקולות שאני שומע. ההרעשה הכבדה לא מפריעה לי להרדם ואני ישן מצויין.
 

 






פינישר
השעון מצלצל בחמש בבוקר. דבר ראשון אני פותח את עמוד התחרות ב-Trackleaders ומגלה שניר אלמוג, הרוכב היחיד על אופני סינגל ספיד פלדה באתגר הזה, המשיך לרכוב רצוף כל הלילה והוא נמצא ק"מ אחד מאחורי! אני מתארגן במהירות שיא וטס קדימה. בסופו של דבר ניר יגיע לאילת מספר שעות אחרי, כשהוא מסיים רכיבה רצופה של כ-300 ק"מ במשך יותר משלושים שעות. פשוט גיבור.
לי נותרו רק 120 ק"מ עד אילת ובהם עשרות ק"מ של סינגלים מדהימים מהם אני נהנה מאד. בצהרים אני יוצא לערבה ופונה דרומה למקטע האחרון. רוחות פנים מחכות לי, כאילו מזג האוויר עושה עוד מאמץ אחרון כדי לעכב, למנוע ממני להגיע ליעד. אני מחייך, מוריד ראש ומדווש דרומה. עוד שעה שעתיים והגלגל הקדמי נושק לים האדום. אני מגיע לחוף הצפוני של אילת ומתיישב על קו המים. עשיתי את זה. אני פינישר. החשבון נסגר. אני מוריד נעליים ונותן למים הקרירים לשטוף את הרגליים. אני לבד שם אבל זה בסדר גמור, הסיפוק הוא אדיר.





 


אחרית דבר
אינגו כאן, ניר מגיע, לאל וניקולאס מצטרפים ומביאים בירות לחגוג יחד על החוף. את הלילה אני מעביר עם ניר, ניקולאס ולאל במצפה התת ימי ומתעורר למחזה סוריאליסטי של האקווריום. תוך מספר שעות אני כבר על האוטובוס צפונה ואחה"צ כבר בבית בהרצליה, מחבק את המשפחה שלי. בעצם לא את כולם, כי הבכור שלנו כזכור בשזפון. לא נורא, למחרת בבוקר דנה, אני ובננו הצעיר אורי נכנסים לרכב ויורדים שוב לאילת לבקר אותו בבסיס. באותו ערב אנחנו מבלים ארוחת ערב מדהימה בבית משפחתו של אילן רובינשטיין שסיים את המסע לפנות בוקר של אותו היום ומדגים אירוח ישראלי למופת, צוחקים עם קלאוס הגרמני שהתגבר על מחלה והצליח לסיים את המסע, עם חוסה הספרדי שסיים בהצלחה את תחרות הבייקפקינג הראשונה שלו ומלא התרגשות מקבלת הפנים ומהאירוח של הישראלים וכמובן עם ניקולאס ולאל, שאותם אורי שלנו כל כך מעריץ. למחרת עושים פריסה מפנקת לפלוגה של הבן בשזפון שסוגרת 35 ואח"כ ממשיכים צפונה הביתה.

ומה הלאה? קודם כל לנוח, לטפל בגוף שזקוק להתאוששות, ובמשפחה שזקוקה לי עכשיו. אח"כ נראה :-)
 




תודות
למשפחה המדהימה שלי, לבנים גיא אלון ואורי ויותר מכל לבת זוגי דנה, ספורטאית סיבולת בעצמה (ריצות ארוכות ודוקטורט בשיווק שזה חתיכת מרתון) על התמיכה והפרגון ועל שאת מחזיקה את המוצב בזמן שאני יוצא לאתגרים ההזויים שלי. זה לא מובן מאליו. אוהב אותך הרבה בובה.
לחברי קהילת האינדוראנס, קומונת 4EPIC שליוו באופן ווירטואלי את התחרות, ובמיוחד לאמיתי טפלא ומאיר בוקאי שברגע האמת כשהיה צורך לעזור בהקפצות מהצפון לערד כדי לשמר את התחרות עשו את הדבר הנכון.
לחברת Joe-no-Flats שתרמה ערכה לכל משתתף שכוללת ציוד תחזוקה, חומר נגד פנצ'רים ושמן שרשרת למרחקים ארוכים.
לעופרה קוטלר, הפיזיותרפיסטית שלי שממש הקימה אותי על הרגליים ונתנה לי כלים לדרך שעזרו לי לסיים את המסע במצב יותר טוב ממה שהתחלתי אותו.
לירון מסמר בייק הוטל על הקמת עמדת מים מאולתרת בקצה מעלה קטורה
לניקולס כרמן (Nicholas Carmen) על הסיקור הבינלאומי של האירוע וללאל וויקוקס (Lael Wilcox) על ההשראה, אתם פשוט גדולים
ולבסוף, למארגנים של התחרות ולמתנדבים הרבים שעמלים מאחורי הקלעים כדי להביא לנו את ניחוח חו"ל לארץ, על חשבון הזמן הפרטי שלהם, ללא שום ציפייה לתמורה כלשהי.

 

רוכבים שקראו כתבה זו קראו גם