גיבורה מזדמנת- ראיון עם Lael Wilcox

 #11 מאי 2015     שטח   
גיבורה מזדמנת

ראיון עם Lael Wilcox



 



עבור לא מעט אנשים בענף שלנו, ב-9 באפריל 2015 הקיץ הקץ על כל עיסוק אחר, ותשומת הלב הועברה במלואה למעקב מקוון באתר מרוץ HLC אחרי עשרים ומשהו נקודות כתומות, על כל אחת מהן ראשי התיבות של שם הרוכב, שנעות על מפת ישראל בכיוון כללי דרום. ונקודה אחת וורודה שעליה האותיות LW.
מהר מאד התברר לעוקבים שלייל ווילקוקס היא משהו אחר לגמרי. לא רק שהיא רכבה ביום הראשון שיא של 245 ק"מ ופתחה פער עצום על שאר הרוכבים, לא רק שהיא עברה קטעים בלתי-אפשריים של בוץ עמוק וסבך צפוף באישון לילה וישנה מתחת לעץ בגשם שוטף וקור של מעלות ספורות - כשרוב הרוכבים האחרים כבר פרשו לצימר כזה או אחר, או הביתה, לא רק שהיא חצתה את הקישון בזרימה אימתנית וכמעט נסחפה, אבל יצאה מזה בשלום ומיד עלתה לדלית אל כרמל להתנחם בכנאפה חמה, לא רק שהיא חצתה את מרחבי המדבר לגמרי לבדה וסיימה את התחרות בין שלושת הראשונים – היא עשתה את זה על אופני זנב קשיח פשוטים, עם טי-שרט, נעלי ריצה ובלי כפפות.
קהילת הפייסבוק של המרוץ רעשה וגעשה. "האלמנט החמישי", הם קראו לה. "חאליסי שלנו". מאה בקשות חברות נשלחו מהמעריצים הטריים, אך נאלצו לחכות, כי למילה יובוביץ' בכלל אין סמארטפון.
חיכיתי בסבלנות עד שהמרוץ ייגמר כדי להיפגש עם התופעה הזו ולהבין איך זה בדיוק עובד. פשוט רציתי להכיר אותה ולקבל עוד השראה, ולא רק דרך האינטרנט. ההזדמנות הגיעה בדמות ארוחת שישי אצל חבר משותף, ניב עמוס, שהתחרה (וניצח) ב-HLC וקשר קשר חם עם לייל ועם בן זוגה, ניקולס.






פגשתי אישה-ילדה, צנומה מאד ושזופה מאד, שכולה ערבוביה מרתקת של ניגודים: חזקה ושברירית. רגע אחד היא קופצנית וחייכנית ובמשנהו חולמנית ומופנמת. מספרת סיפורים מסמרי שער על התמודדות עם איתני הטבע והמסלול ללא שמץ של גאווה או יוהרה, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. והאמת היא שזה אכן טבעי לה.
לייל, בת 28, מטיילת עם ניקולס על אופנים ברחבי העולם מזה 7 שנים. היא מאנקורג', אלסקה, הוא מניו יורק, ומדי שנה הם חוזרים הביתה למספר חודשים לעבוד, לחסוך ולהתכונן לטיול הבא. בשאר חודשי השנה הם על האופנים, נודדים כמו זוג צוענים. הבלוג המצולם של ניקולס Gypsy by Trade, עם סיפורי המסע שלהם, מומלץ בחום.


לייל, מתי ואיך שמעת על HLC?
"היינו בדרום אפריקה וקיבלנו מייל מאילן טבת (מעמודי התווך של קהילת הבייקפאקינג הישראלית ומתחרה ב-HLC, -נ"ל), שהחורף יהיה זמן טוב עבורנו להגיע לישראל לרכב. ראינו תמונות מדהימות מהמרוץ בשנה שעברה וחשבנו, לעזאזל, אנחנו צריכים לעשות את המסלול הזה".
לייל מספרת שהם בכלל לא התכוונו להתחרות, רק לרכב את המסלול בתור טיול. והם אכן רכבו חלקים ממנו במהלך מרץ, אבל בסוף לייל החליטה להתחרות. ניקולס לקח את תפקיד המלווה מרחוק, צילם, כתב ודיווח – הוא לא אוהב מרוצים.
זו לא הפעם הראשונה שהיא מתפתה בהחלטה של רגע להצטרף למרוץ שאנשים רגילים טורחים גם להתאמן אליו. ב-2010 הם רכבו מסיאטל למקסיקו ועברו לא רחוק מאזור Copper Canyon שבו מתקיים מרוץ האולטרה מרתון Caballo Blanco שנחשב מהקשים בעולם והתפרסם בזכות הספר "נולדנו לרוץ".
"הגענו למקום הזה עם כל הרצים, ידענו שזה יהיה שם והחלטנו לעצור ולהסתכל קצת. שאלו אותי אם אני הולכת לרוץ והחלטתי שיאללה, למה לא. רצתי 60 ק"מ והיה קשה, אבל אפשרי. למחרת ממש לא יכולתי לזוז. ניק סחב אותי לנהר להשרות את הרגליים ובסוף נשארנו שם לשבועיים של שיעורי בישול ומשחקי פינג-פונג עד שהרגליים התאוששו. ואז רכבנו משם".
לייל אוהבת לרוץ. כשניק והיא רוכבים ימים שלמים במסעות שלהם, היא מבקשת לעצור ולנצל את שעת האור האחרונה כדי לרוץ קצת.







אז בעצם את רגילה "לגור על האופנים" ולרכב ימים שלמים. עד כמה הרכיבה שלך ביומיום שונה מהרכיבה בתחרות?
שונה לחלוטין. לפעמים אני רוכבת מאד לאט והרבה פעמים ניקולס מחכה לי. לפעמים יש לי עדיפויות אחרות כמו לצאת לרוץ או לראות דברים מעניינים. ברכיבת טורינג אפשר לקחת את הזמן ולרכב מה שרוצים, מתי שרוצים, ואם מז"א משתנה ונהיה גרוע אז לוקחים יום חופש ומחכים שישתפר. אבל כשאני מתחרה – אני ממוקדת לגמרי במרוץ. רכבתי הרבה יותר שעות מביום רגיל - ומאד אהבתי את זה. זו מנטליות אחרת, אני מנסה כל הזמן למשוך הלאה, להמשיך ולהמשיך. רכבתי משהו כמו 20 שעות ביממה".


התארגנת אחרת או שזה היה אותו ציוד כמו ביומיום?
לקחתי פחות ציוד. לא לקחתי אוהל, ישנתי בחוץ בשק שינה בלבד. גם את המזרון הדק שלי לא לקחתי.







כשהתחלת ממג'דל שמס היה די ברור למי שעקב שאת מתחרה. מה זה היה, הקצב המטורף הזה?
"כיוון שכבר רכבנו את המסלול במשך החודשיים שקדמו ל-HLC, ידעתי מה יהיה מצבו באזור הגולן והגליל בגשם ואחריו. כשהתחזית התבררה ידעתי שהמסלולים יהיו בלתי רכיבים בגשם ושקלתי ברצינות להתחיל את המסלול מאילת ולרכב צפונה. אבל זה היה מסובך, כולם כבר התארגנו והחלטתי פשוט ללכת עם הזרם ולזנק עם כולם. אז התוכנית שלי הייתה לרכב מאד מהר וכמה רחוק שאוכל עד שהגשם יעצור אותי".
בסופו של דבר, הגשם והבוץ עצרו את כל המרוץ, ואחרי יומיים מהזינוק הוחלט לעבור דרומה ולזנק שוב מערד. לייל והמשתתפים האחרים המשיכו במסלול המפרך עד הסיום באילת, ימים ספורים לאחר מכן.


מתי את מתעייפת?
"אני לא יודעת... אני לא מתעייפת כל כך", היא אומרת בחיוך חצי מתנצל. "כשסיימתי את HLC באילת המפרקים קצת כאבו לי – ברכיים, קרסוליים ומפרקי ידיים. אבל השרירים לא ממש כאבו".






זה נכון שאת רוכבת עם טייטס ללא פד?!
"כן..."

ואף פעם לא כואב לך?...
לא.

אם כך, אני צריכה לשאול – ממה בדיוק את עשויה?
(צחוק גדול)


אני רצינית. מה עושה אותך שונה?
לייל חושבת על זה קצת ובסוף אומרת: "אני תמיד עושה משהו. גם כשאנחנו רוכבים אני תמיד עושה משהו – רצה, קופצת בחבל, עושה יוגה – אני תמיד בתנועה. והרכיבה היא לא כזו שונה. אז אם כשאני מתחרה אני רק רוכבת ולא עושה דברים אחרים, זה לא כזה שונה.
אני חושבת שההבדל ביני לבין אנשים אחרים הוא שאני פשוט לא משתעממת. אז אני לא ממציאה לעצמי תירוצים כדי לעצור. אני ממש נהנית מזה. זה כיף לי ואני יכולה להמשיך ולהמשיך. ואני לא חושבת על רכיבה, בכלל. אני פשוט... חושבת. ובמקרה יוצא שאני רוכבת. ומעל לכל, כשאני בתנועה אני חושבת בצורה ברורה יותר".


תמיד היית טיפוס של ספורט ושל סיבולת?
גדלתי עם פוטבול, עברתי לריצה ומשם למרחקים ממש ארוכים, כבר מגיל 16. חוץ מזה תמיד הייתי רגילה ללכת מרחקים ארוכים. גיליתי שאני יכולה לרכב כל כך הרבה רק בקיץ שעבר. התחלתי לרכב על אופני כביש וגיליתי שאני יכול לרכב 20-24 שעות. אופני הרים זה תחום די חדש לי, התחלתי רק לפני 3 שנים ולפני כן רכבנו בכביש על אופני טורינג רגילים. זה התחיל בעצם עם אופני ה-fatbike ששימשו אותי בחודשי השלג ליוממות בעיר. אבל זה פתח בפניי את האפשרות לצאת לשטח גם בתנאים קשים של שלג, קרח ובוץ.


ועכשיו את בוחרת מסלולים אחרים?
בהחלט. אנחנו רוכבים עכשיו כמעט רק בשטח. ישראל היא מקום נהדר לזה! כי יש כל כך הרבה שבילים מעולים. בארצות אחרות אנחנו רוכבים יותר על דרכים.


אז צורת הטיול שלכם השתנתה?
כן, היא לגמרי התפתחה לכיוון של אופני הרים ואני אוהבת את זה. זה הרבה יותר כיף, הקמפינג טוב יותר, המקומות יותר יפים. אנחנו פוגשים יותר אנשים מעניינים ומגיעים למקומות נידחים יותר. זה יותר מאתגר וקשה גופנית – אבל יותר כיף.
כשחזרנו מאירופה ניק קנה לי אופני הרים והתחלנו לרכב את הקולורדו טרייל, 500 מייל של סינגל שהיה ממש קשה והרבה יותר טכני ממה שהייתי רגילה עד כה. פשוט התחלנו ואמרתי לו, אתה בטח צוחק עליי – זה מגוחך, זה אפילו לא כיף! אבל התחלתי ללמוד ויכולתי לדמיין איך זה יתחיל להיות כיף ועם הזמן למדתי ועכשיו אני ממש נהנית.
רכיבת אופני הרים היא שונה, כי צריך ללמוד כל כך הרבה דברים. ולא משנה כמה זמן עושים את זה, תמיד יש עוד מה ללמוד. אני עדיין מרגישה כמו מתחילה גמורה...
 





מה את אוכלת?

במרוץ אכלתי מיליון כריכים, קנויים או כאלה שעשיתי בעצמי. בדרך כלל אני אוכלת הרבה ירקות ופירות אבל במרוץ כזה צריך כל הזמן לאכול וכריכים הם פשוט מהירים יותר. זה מגוחך כמה שצריך לאכול! לקחתי גם קצת ג'לים וחטיפי אנרגיה. בסופו של דבר – אכלתי הכל, כי זה כבר לא משנה מה אוכלים.
 
איך הרגשת בתחרות מול הרוכבים האחרים?

רוב הזמן רכבתי לבד ולא היה לי מושג מי לפניי או מאחוריי. לפעמים אנשים שפגשתי על המסלול עדכנו אותי, ואני מניחה ששאר הרוכבים היו יותר בעניינים כי היה להם סמארטפון.
 
מה מפחיד אותך - חושך? נחשים? עקרבים?...
לא, חיות לא מפחידות אותי. מפחיד אותי להיפצע באופן רציני. לפעמים בירידות טכניות אני חושבת על זה ומפחדת, אבל אני כל הזמן לומדת ועם הזמן נהיה לי יותר נוח.


ומתי קשה לך?
אם גשום וקר, ואין מספיק שכבות, ואת לא יכולה להפסיק לחשוב על הרגליים הקרות ומתי זה כבר ייגמר, אז זה קצת קשה. אבל בתחרות זה סיכון שאת לוקחת ולשמחתי בישראל ממש לא קר.


היו לך רגע פרישה ב-HLC?
לא. לא רציתי לפרוש. וזה גם לא היה כזה ארוך...







מה הכי אהבת במסלול?
את הדרום, את המדבר. זה החלק הכי טוב של המסלול. מעלה קטורה – היה פנטסטי לחלוטין, שביל שמעוצב בצורה מושלמת. בכלל, השבילים במדבר ברמה עולמית. הם לוקחים אותך למקומות הכי יפים והם לא מאד טכניים, אז אפשר גם ליהנות מהנוף. אני בטוחה שזה עוד ימשוך הרבה רוכבים  מהעולם.
 
ומה הלאה?

באמצע יוני לייל מתכננת לרכב את Tour Divide, שהוא האבא והאמא של מירוצי הבייקפאקינג ומסלולו חוצה את ארה"ב מגבול קנדה בצפון לגבול מקסיקו בדרום, לאורך 4,418 ק"מ. "בתחילת מאי אנחנו חוזרים לארה"ב. התוכנית שלי היא לרכב לבד מהבית באלסקה דרך קנדה אל הזינוק של הטור. אני מעריכה שזה ייקח חודש וקרוב לוודאי שיהיה יותר קשה מהטור עצמו. ואז כנראה אטוס חזרה לעבודה ולראות את המשפחה".





 
היה כיף לחלוק עם לייל וניקולס ארוחת ערב ובירה, לשמוע סיפורים מה-HLC ומכל העולם ולנסות להבין מה עומד מאחורי הניצוץ הזה בעיניים ומאחורי האומץ והכוח של האישה המדהימה הזו. לא בטוח שהבנתי לגמרי, אבל בטוח שהחל מה-13 ביוני העולם ייאלץ לחלוק את תשומת הלב שלי עם נקודה וורודה אחת, שעליה האותיות LW והיא שוב מתקדמת, בנחישות מופלאה ומלאת השראה, מצפון לדרום.


 

זוהי שנתו השנייה של HLC. זינקו אליו השנה 22 רוכבים וסיימו פחות. לייל ווילקוקס היא האישה הראשונה שמשתתפת במרוץ.