בחירות 2015 או המסע לנפאל

בחירות 2015 או המסע לנפאל




 


הקדמה:
 17במרץ 2015, יום של בחירות. דילמות ברומו של עולם. אבל הפעם ממש ברומו. גובה 4000 מטר, גבוה מזה כמעט אי אפשר. כאב ראש נוראי, מוקסיפן או מוקטינת ?, כן או לא ?
בחירות 2015. מעונן, אפרורי ומתרבים הדיווחים כי המצב לא טוב, זה לא הולך לכיוון הנכון, לכולם יש מה להגיד. לפי התחזיות, ממחר יהיה עוד יותר גרוע, מתגבשות קואליציות, בעד ונגד, ברקע הארוע שאך פה קרה, כבר איבדנו שני מנדטים יחד עם שלושה תיקים חשובים. צריך לקבל החלטה, ימין, שמאל, שמאל ימין, הולכים קדימה לפי התכנית או נשארים במקום ומחכים לפתרון.
נשמע קצת מבלבל, אז מעט הסברים:









היום הראשון - קטמנדו:
בחודש שעבר יצאנו 15 רוכבים בהנהגת יורם חן לטיול אופניים בנפאל. טיסת לילה מאיסטנבול, מגיעים לקטמנדו על הבוקר, משתכנים במלון מפואר יחסית, מרכיבים אופניים, מי את שלו מהבית ומי ששכר במקום, ויוצאים לדרך.
יומיים רכיבה בעמק קטמנדו. הרכיבה מגניבה, מתחילים ברכיבה בתוך העיר, מתמרנים בין אלפי כלי רכב שעומדים וצופרים ללא הפסקה, אנו דוהרים ביניהם כאילו נולדנו במקום. שוטרים מכוונים את התנועה העומדת ללא קשר לנעשה על הכביש... או איך שניתן לקרוא למרחב החולי והמשובש עליו מתנהלת התנועה. בצידי הדרכים עשרות חנויות ורוכלים המציעים את מרכולתם מכל טוב, בקיצור בלאגן מאורגן ... ואנו חלק ממנו.







כשיוצאים מעט מהעיר נחשפים לפן נוסף, למרחב שונה לחלוטין, אזור כפרי משובץ בריבועים ריבועים של שדות אורז שקועים כשחומות בגובה מטר מפרידות ביניהם. על החומות האלה אנו רוכבים בסינגלים מוגבהים, מעט מפחיד בהתחלה אבל תוך דקות אנו מתרגלים ודוהרים קדימה. בין לבין פרות ושאר מיקנה מובלים ע"י בני המקום, הדלות מדהימה, הבתים עלובים, מינימליים, האנשים עצמם מדהימים, "נאמסטה" "נאמסטה" אנו שומעים מכל עבר, מנומסים ומסבירי פנים הנפאלים הללו.









היום השני – הפתעות :
ביום השני מטפסים בג'יפים למקדש פולצ'וקי, 2700 מטר גובה, כ- 1000 מטר מעל העיר, אך איזו ירידה מצפה לנו היום ? הדרך מעניינת, בתוך יער ובשיא הגובה בסיס צבאי פתוח לציבור ממנו תצפית נוף על כל רכס ההימלאיה. מתארגנים על האופניים ומתחילים לרכוב, ירידה בסינגלים מגניבים בינות העצים, מעט מאתגרים טכנית אבל לא בשמיים... אולי בעצם כן.






בדרך מגיעים לקרחת יער ובה שני טייסים של מצנחי רכיבה עם קליינטים נפאלים מתכוננים לרחף. שתי דקות של דיבורים ויורם ודניקו כבר מחוברים למצנח ויוצאים לדרך, הנפאלים ממתינים בסבלנות לתורם. נחמדים הנפאלים כבר אמרנו? השניים נוחתים וגם מריק ואלעד נקשרים, הנפאלים שוב מחכים. אחרי חצי שעה נגמר פרק הרחיפה וממשיכים לרכוב למטה לעבר העיר. האוירה מגניבה, כולם באופורייה, מחר עולים למעלה, למסלול האמיתי. עד עכשיו היה נחמד אך זה היה רק החימום. ממחר הרי ההימלאיה, רכס האנפורנה ועמק מוסטנג.









היום השלישי – עולים אל ההימלאיה:
נסיעה באוטובוס מקטמנדו לפוקרה, הדרך ארוכה אך מעניינת, אנו נחשפים לנימוס האין סופי של הנפאלים על הכביש, עוקפים ללא הבחנה, כל שנידרש הוא ציפצוף קצר והרכב הנעקף כבר ישתף פעולה ויאיט, אותנו זה מפחיד אבל עובדה שזה עובד. הרי הנפאלים נחמדים כבר אמרנו. מגיעים לאזור פוקרה, עוצרים מספר קילומטרים מהעיר, קצת גשום אבל לא מוותרים, מטפסים למקדש הצופה על העיר ומשם בירידה מדהימה ומאתגרת, בתוך היער בסינגל אין סופי ישר לתוך העיירה ורחובותיה מלאים התיירים. עיירת נופש אמיתית השוכנת לחופו של אגם יפה.







מפוקרה האופניים ממשיכים בנסיעת לילה לגומסום בעוד אנו מבלים בעיירה היפה. מחר בבוקר טיסה לגומסום שם נפגוש את האופניים ונמשיך בתכנית, לפחות זה מה שאנחנו חושבים.



 


 


היום הרביעי – בחירות והחלטות:
זהו עד כאן ההקדמה, מעכשיו מתחילים לעבוד, ככל הנראה אלוהים כועס שהתחמקנו מהבחירות בישראל, הוא לא מכיר ומכבד את הבחירה שעשינו. לא הועילו טענותינו כי התקזזנו לחלוטין בתוכנו, הוא מתחיל להעניש. אנו עולים לטיסה, מגבלות נפאליות על כמות הנוסעים הזרים במטוס מאלצות אותנו להשאיר שני רוכבים ואת המדריך הנפאלי לטיסה הבאה. כמובן שהיא מתבטלת ואנו מוצאים עצמינו בהרכב מצומצם בגומסום, שני הדרדקים, שי ושחר נשארו למטה יחד עם שלושה תיקים של דניקו, נועם ואריה. בגומסום גשום, אנו מחכים להתפתחויות ומגלים שגם האופניים טרם הגיעו, הרכב שבר ציר בדרך ומתארגן רכב חלופי.








לאחר כמה שעות של טלפונים וברורים יורם מקבל החלטה, עושה את הבחירה שלו, של כולנו למעשה. עושים את המסלול ברגל, דניקו מיד קונה מטרייה ואנו יוצאים לדרך. דווקא יצא נחמד. הדרך בוצית ומעת לעת טפטוף אך ההליכה נעימה, בטח נוחה יותר מרכיבה על אופניים. מאז הטיולים במרוקו ובאקוודור הרעיון של שילוב יום הליכה לחילוץ העצמות בתוך המסע מוצא חן בעיני. מגיעים לקגבני, כפר בודהיסטי קטן השוכן מעל עמק רחב כשברקע הרי ההימלאיה המושלגים אליהם נגיע מחר, הדלות מדהימה, הרבה בוץ ושלוליות, הרחובות צרים ואפילו הפרות קטנות, בכלל הכל קטן אפילו האנשים.
 

היום החמישי – הטיפוס:
זהו, מתחיל הדבר האמיתי, היום הכי קשה בטיול, טיפוס בדרך ג'יפים מקגבני למוקטינת, מגובה 2700 ל- 3700 מטר, אלף מטר טיפוס באויר הדליל, יוצאים לקראת הצהריים, רכיבה איטית, מטר אחרי מטר, קטעים שלמים בהליכה, השרירים כואבים, חומצת החלב זועקת, ברקע שלג, הנוף מדהים ביופיו, שילוב של כפרים קטנים, בתוך כל הלבן הזה.







הרבה הפסקות, הרבה קללות, כל אחד לעצמו. בעבר כבר כתבתי שני סיפורים על הקושי בטיפוס ולכן הפעם אחרוג ממנהגי. באופן אישי ובעיקר בדיעבד אני אוהב את הימים האלה, הקשים, הארוכים, הכואבים, הנצרבים בזיכרון וזכורים לשנים ארוכות אבל בזמן אמיתי זה קשה. בכל מקרה, לקראת שקיעה מגיעים למוקטינת, העיירה שקועה בתוך מעטה שלג לבן, אנו צועדים ברגל בתוך כל השלג הזה, אדישים ללכלוך ולרטיבות, הגענו למעלה ואנו הולכים לישון. ממחר רק ירידות.








היום השישי: מהפך
זהו, אפילו אלוהים נכנע, שי ושחר מגיעים במסוק (על כך בסיפור נפרד) מזג האויר משתפר פלאים, העיירה מדהימה, והמסלול מגניב. מתחילים ברכיבה בתוך השלג, מסתבר שבירידה זה אפשרי, כל רגע נעצרים לצילומים, המראות מדהימים, השילוב של הלבן הבתולי עם הבתים הצנועים, סינגלים ארוכים ברקע ומראה האופניים הצבעוניים על רקע השלג הלבן מרהיב ביופיו.







לאט לאט השלג מתמעט והרכיבה נעשית מהירה יותר, הסינגל עושה דרכו על שוליו של ערוץ ואדי עצום, תוך כדי רכיבה חולפים על מבטם של מקומיים וטיילים העושים דרכם ברגל במסלול האנאפורנה המפורסם. ברקע הרי ההימלאיה המושלגים הנישאים אל על. איננו יכולים להוריד את החיוך מהפנים, הכייף מתחיל.






 


כייף שלא נגמר:
ככה שלושה ימים יורדים, כמעט שאין עליות, הדרך עושה דרכה בינות כפרים קטנים מדהימים ביופיים, בסינגלים מטורפים בינות עצים וחורשות, לאורך נהר הקליגנדקי המלווה אותנו בדרכנו, מעת לעת אנו חוצים את הנהר בגשרי מיתרים תלויים או אפילו ברכיבה בתוך המים. ברקע ההרים הגבוהים הנישאים ומזכירים לנו היכן אנחנו ועד כמה המקום הוא מיוחד, נכנסים לכפרים הקטנים, עוצרים לכוס קפה או תה ופוגשים את המקומיים מסבירי הפנים.







לנים בטוקצ'ה ולמחרת בטאטופני, מתרחצים במעיינות החמים בטאטופני , חולפים בבני וממשיכים עד פוקרה עם הקפצה קטנה בדרך. שלושה ימי רכיבה מטורפים, הכל בירידה, מהירות מטורפת, פשוט טסים, החיוך מרוח על הפרצוף. בכל עצירה מתחבקים ומעבירים חוויות כאילו לא התראינו רק לפני עשר דקות.







אחרית דבר – מסקנות ולקחים:
זהו, הסתיים לו עוד טיול אופניים מדהים, העשירי שלי ואולי אפילו יותר בעשור האחרון. ללא ספק אחד הטובים שבהם אם לא הטוב ביותר. שילוב של חבורה מגובשת, מגוונת ומעניינת, נופים מטורפים, כפרים קטנים שהזמן בהם עמד מלכת, חווית רכיבה עם מינון מפנק בין עליות וירידות, אזור אקזוטי שכנראה לא הייתי מגיע אליו בשום דרך אחרת ובעיקר מדריך בשם יורם חן שצובע את הטיולים בצבע ואוירה אחרת.
אני את הבחירה שלי עשיתי, להתראות בשנה הבאה.