רקוויאם חלקי לשיכוך מלא

רקוויאם חלקי לשיכוך מלא

כתב: אריה פישלר( פיש)


פרולוג
מדי בוקר כמעט, אני יורד למטה, פותח את דלת המחסן. זה כנראה לא ירגש אף אחד אבל כעבור שניות אני שולף משם את אופני ה-commute החבוטים שלי, שפעם עברו אלי בירושה מדמות מרכזית, בכירה ונערצת במגזין אופניים אינטרנטי העונה לשם we:Ride. המעביר האחורי כבר מזמן לא מתפקד, על הכידון גריפ אחד ויחיד, הברקסים צריכים עזרה ידנית בשיחרור והשרשרת מטונפת ויבשה. רק הגלגל האחורי נראה חדש למדי כי המקורי קרס לפני שנתיים. לא פעם אני תמה איך הם עדין עושים את הדרך היומיומית של קילומטר לתחנת הרכבת וחזרה, בלי טיפת יחס או השקעה מיותרים. אבל זה לא הסיפור.
באותו מחסן, אם תזיזו בזהירות הצידה כמה אופני ילדים, כיסאות תינוק לרכב, קופסאות עם מני חלקי אופניים מיותרים, עגלות, שקיות עמוסות במלא דברים שאף אחד לא צריך אותם, יתגלו בתחתית הערימה זוג אופניים מלאי אבק. צמיגי הטיובלס כבר מזמן שיחררו את האוויר שמילא אותם, והם נמרחים על הריצפה מכובד משקל האופניים, כמו בטן רופסת שראתה אולי הרבה בירות בוטיק אבל מזמן לא איזה חדר כושר מיוזע. אם תעבירו סמרטוט על השילדה, יתגלה מבעד לטינופת הגוון האפל, הקרבי, של שחור אנודייז, זכר לימים יפים ובוהקים יותר. החמוקיים העגלגלים של השילדה הבשרנית, לא מזכירים יותר את מה שפעם היה מהפכה עיצובית של ממש שהדירה שינה מעיני. סנטה קרוז יצרו את הנומאד הראשונים כאופני שישה אינץ' חסרי רחמים שהציגו טופ טיוב מעוגל משהו ויצרו את המראה החמקמק הזה של ספק כיבשת קרוס קאנטרי, ספק לביאת דרופים, משהו שכמעט כל זוג אופני אנדורו מכובד מתהדר בו היום והפך כבר מזמן לסוג של סטנדרט. עצוב, אבל מה שכמעט כל כלב נאמן זוכה לו - מספר דו סיפרתי מינימלי של שנים כדי להזדקן בכבוד, אינו מתקיים לשילדות בוטיק בעלות מורשת מפוארת, אשר אחרי תקופת חיים מצומצמת במיוחד, מושלכות בתודעת הרוכב לפח הזבל של ההיסטוריה, לאחר שטרנדים דורסניים בעלי 29 אינץ' סחפו את העולם ושילדות גרמניות בשלל מותגים כבשו את שבילי הארץ. טוב נו, די להתבכיין. גם זה לא בדיוק הסיפור.







זיכרונות אהבה דו גלגליים
אבל אולי בעצם זה דווקא כן הסיפור. כי השילדה מעלת האבק ששוכבת לה במחסן כאופני מדבקה שאין להם הופכין, היא גם הסיפור שלי. מישהו כמוכם, שבמשך מספר שנים מכובד טרף את עולם האופניים כאילו אין מחר. הטיפוס היה מהיר: אופני כניסה שהוחלפו אחרי כחצי שנה לשיכוך מלא ראשון, אופני שבילים אגרסיביים יותר שבאו לאחר מכן ולבסוף הטופ שחלמתי עליו: סנטה קרוז נומאד דגם 2007, שניבנו מחלקים בתווית מחיר שחצתה את עשרים אלף השקלים. בין לבין חפרתי בעולם האופניים האינטרנטי, פעיל בפורומים השונים שרווחו אז, מנהל את פורום הטיולים בתפוז, קורס "פרירייד" ב"עז הרים", יוצא למסעות מחקר וחיפוש של כל סינגל אפשרי, שהיו אז בתחילת דרכם, בעיקר ירושה מעולם האופנועים ולבסוף גם עורך ומקים מעפר את שברי הגירסא המקומית של מגזין אופני השטח Mountain Bike Action. חייתי ונשמתי ציוד. כן, ממש כמוכם. הולך לישון עם חלומות על השידרוג הבא, נאנק תחת עול התקציב הנישאב לתחום, אבל משתדל להישאר מעודכן. מחכה כל הזמן לרכיבה הבאה אבל גם ממשיך להרים את רף הציפיות לשיכוך טוב יותר, צמיגים אוחזים יותר, סטייל משובח יותר ברכיבה והתאמת צבעים מושלמת של החלקים. כמובן גם שאיפה תמידית ללוק מושלם באספקט האופנתי (אבל בזה מעולם לא הצטיינתי). כל חריקה בשילדה הדירה שינה מעיניי והריצה אותי למכונאי התורן, כל ביקור אצל מכונאי לווה בחשש שמא האופניים לא יהיו מוכנים לרכיבה הבאה. הרכיבה הבאה תמיד לוותה במירוק האופניים להעלמת סימני בוץ ואבק. שריטה על השילדה...."אוי", דנט..."גוועלד". דרופ שלא צלחתי בלי הורדת רגל הביא אותי לחוסר שקט נפשי, מדרגה שלא טיפסתי הביאה אותי לחוסר סובלנות עצמי, אפטיה לעולם, חוסר תיאבון....יו נואוו, אובססיבי משהו. אבל זה ממש לא כמוכם, אתם ממש לא. בכלל. בקיצור, היה לי ממש חשוב לזכור את החיים עצמם והאיום האיראני, אבל בינתיים שילכו להזדיין כי אני חייב לצאת לרכיבה.
רק שתבינו, כל חיי הייתי אדם פעיל ספורטיבית, עם משיכה קלה אך שפויה לתחומים שיש בהם מן האדרנלין. החל מכדורגל, כדורסל סקווש ועוד ענפי כדור וכלה בצלילה, סקי ועכשיו גם אופניים. התחלתי והפסקתי, פעלתי ונטשתי. זה לקח תמיד כמה שנים, אבל תמיד עברתי לדבר הבא. בצורה טוטאלית. אני זוכר יום אחד את עצמי על סינגל תורן, בבוקר יפה ואביבי אולי, חושב לעצמי מחשבה שמעולם לא פילחה את קודקודי: "את האופניים לא אעזוב לעולם". זה הרגיש אהבת נצח. אבל, גם כל נרקומן תורן יודע לשכנע את עצמו שזהו, מעכשיו הוא נקי. וגם אצלי זה ניגמר. והנה היום, תמונת מצב: רוכב מעלה אבק וגם אופניים בני שמונה במצב דומה שגם אלפיה או שתיים כנראה שלא הייתי זוכה לקבל עליהם. ככה זה כשהגלגלים ננסיים בשלושה אינץ' ובאוזניכם רוחשים ללא הרף לחשי הקסם של אנשי השיווק המשופשפים של מיטב מותגי התעשייה. הם ממציאים את עצמם כל שנה מחדש, מנפנפים מולכם שלל שמות סקסיים כמו קאשימה או סתם שלוש אותיות ומספרים כמו RCT3 ומבטיחים לכם בהן צדק, שרק רק רק הטכנולוגיה הזאת תסדר לכם את הרכיבה הכי הכי מתוקה. קרוס מיי הארט.
ואם לא זה, תעיפו את השיכוך, מאחורה, רצוי גם מקדימה, בטח את ההילוכים ואז....
ואם לא זה, קחו אופני כביש שימו להם צמיגי שטח, תגידו "אה, שמנו זווית כזאת פה, זווית כזאת שם", צאו לדרך העפר המייבשת הקרובה אליכם ותגידו שלוש פעמים רצוף בלי להתבלבל "גראבל" ואז...
אבל אני ירדתי מהרכבת הזאת, כבר לא זוכר באיזו תחנה. אבל ירדתי. זה לא קרה ביום אחד, אני אפילו לא יודע מה בדיוק הוריד אותי. זה גם לא משנה. אני יודע שאני כבר לא באמת שם. זה מאפשר לי קצת להסתכל על הכל מהצד, בחצי חיוך. לא מתוך זילזול או לעג, חלילה, אבל מתוך איזו השלמה נינוחה עם השלווה של ההיעלמות של כל תופעות הקיצון שמלוות את הרכיבה. "לי זה לא יקרה" – עובר לכם בראש ממש עכשיו. יכול להיות, אבל לכו תדעו...
בחשבון נפש פשוט הרכיבה על אופניים ביססה מרכיב מרכזי באישיות שלי. הוא כנראה היה שם, רדום, אבל פרץ למרכז עם הרכיבה. השטח, אהבת הטיול בשבילים, במרחבים הפתוחים. למדתי לחקור את הארץ, להגיע לפינות הכי מופלאות שלה, לנצל את העבירות המיוחדת של הכלי הדו-גלגלי. יצאתי לטיולים מדהימים, הפכתי לחובב מדבר על כל פינותיו. ההיכרות עם הארץ תורגמה לטיולים משפחתיים. חלמתי שבילים. כמות הרגעים המרגשים שהסבה לי הרכיבה במפגש עם השטח לא ניתנת לספירה.


Couch Surfing
אז מה השתבש? הרבה דברים...
יום בהיר אחד איבדתי את החשק להשקיע בציוד, לא הטרידו אותי יותר חריקות בשילדה, לא שטפתי את האופניים. החלפתי רק מה שהייתי חייב. ניפרדתי בשימחה מחפירות הציוד הבלתי פוסקות. כל רוכב מצוי יודע ששיחות הציוד הן חלק משמעותי מרגעי ההפסקות ברכיבה. בהן מאסתי לחלוטין.
שנות הרכיבה שלי היו שנים צעירות יחסית של הענף. פרצנו גבולות בשבילים אינסופיים, אבל עם התרבות הרוכבים והגידול בתופעה, החלו רטינות מצד בעלי השטח. החלה תחושה מאיימת של הצרת צעדים. המדבר, שנדמה היה פתוח לחלוטין, החל ניסגר בפני רוכבים באמצעות אכיפה קפדנית יותר של רשות הטבע והגנים, שפעלה להסדרת כללי הרכיבה בשטחיה. חברים התחילו לקבל דוחות. גם לי זה קרה. משהו התחיל לכרסם. זה רק אני, לא אתם, אבל התחלתי להרגיש לא רצוי.
עם כל החידושים בפתיחת סינגלים ע"י קק"ל, מלאי השבילים החל לחזור על עצמו ברוטינה משעממת. היכולת לגוון דורשת זמן. לוגיסטיקה הנידרשת להתנייד ולהרחיק לתאי שטח אחרים. זמן מיותר של נסיעות. זמן שהלך והפך יקר לי. הקיץ התחיל להעיק. החורף הוא עונת רכיבות ניפלאה, אבל הקיץ מדורדר, לח ודביק. תיק הרכיבה על הגב, כפפות, מגינים וקסדה – הופכים אותך לעיסה מסורבלת של זיעה – יום או לילה זה לא ממש משנה לאחוזי הלחות. היערות מלאים אבק, קוצים וצמחיה מצהיבה וחסרת חן – כל אלה הוציאו את החשק לעלות על אופניים, עד בוא הגשם הראשון. איבדתי את ההתרגשות. זה כבר  לא היה זה. כך עברתי לספה.
זה לקח זמן. היה תהליך. אבל מצאתי את עצמי לא זז מהספה. כבר הזכרתי שכל חיי הייתי פעיל, והנה לראשונה זה תקופה ארוכה מצאתי את עצמי הופך, לא לשמנמן שבילים, אלא סתם לשמנמן. עליתי 10 ק"ג. בקושי יורד מהמיטה בבוקר. אני שטבעתי את המשפט "אני איש של בוקר, מוקדם בבוקר, על שני גלגלים", קם כמו פנתר לרכיבות, בכל שעה, תמיד חוגג את שעות השחר הראשונות בדיצה וגילה, הפכתי לשוכן סדינים אדוק, מתקשה לקום בבוקר גם בשבע, ממש בן טיפש עשרה טיפוסי. ככה העברתי שנתיים במחשבות קיומיות על החיים.







הזריחה מחדש
ערב סהרורי אחד זה קרה. לא יודע איך אבל במהלך הסיבוב הרגיל ספה-מקרר-ספה, ביצעתי חישוב מסלול מחדש והגעתי לארון. שלפתי משם זוג נעלי ריצה שקניתי פעם במבצע מדהים במגה ספורט עודפים כי אמרו לי שסאוקוני זה אחלה. הם באמת ישבו ממש אחלה – מספר שנים בתוך הארון. עכשיו, בטח אתם אומרים לעצמכם: "ברור, ידענו, כמה בנאלי....ריצה. כולם עוברים עכשיו לריצה. זה הרבה יותר טרנד מאופניים!!!". יודעים מה? אתם צודקים. נהייתי טרנדי, אבל יצאתי מהבית. התחלתי לרוץ. בהתחלה זה היה סיוט אבל איכשהו נישארתי בזה. אפילו התחלתי להנות ממש וגם לכתוב על זה. זה לקח שנה ומרתון כביש אחד, אבל אי אפשר היה להוציא את השטח ממני. האופניים נעצו אותו עמוק. חזרתי לסינגלים. הגדלתי מרחקים ומצאתי את עצמי בסיבובים על קילומטראז' שגם ברכיבה לא יוצא לעשות. אני רץ בכל המקומות שרכבתי קודם, אפילו בכאלה שאי אפשר לרכוב, לפחות לא בלי סיכוי טוב לקבל דו"ח מפקח מזדמן של הרט"ג. אני רואה גם אתכם רוכבים שם. כשאני מתחיל לרדת מהפסגות של פארק קנדה אחרי חצי לילה שהסתובבתי עם חזירי הבר, הרוכבים הראשונים מתחילים לעלות. אני תוהה מה אתם חושבים כשאתם רואים אותי והאמת שאין לי מושג. אני דווקא יודע בדיוק מה אתם מרגישים, מתחת למגינים הנידבקים, התיק העמוס והקסדה החצי מלאה. חלקכם תוקעים אותי בעליות, אחרים מקללים אותי (בלב בינתיים) שאני דופק להם את הירידות, עד שאני מוצא נקודה לזוז הצידה.
אם פתחתם את הקישור למגזין הזה כנראה שלא באתם לשמוע על ריצה, אז אני בהחלט מתכוון לחסוך את זה מכם. מה שכרגע עוצר אותי מלסיים את הטור הספציפי הזה, הוא הצורך למצוא כאן איזו פואנטה שאולי תצליח לחבר בין כל העולמות; ריצה, אופניים, החיים. אז דעו לכם שאין באמת פואנטה וגם לא צריך אחת כזאת. האמת הפשוטה היא שמה שעושה לכם טוב היום הוא כנראה הספורט הטוב ביותר על פני האדמה הזאת וזה לא משנה אם אתם על שני גלגלים או שתי רגלים, כל עוד אתם נושמים אוויר הרים ומסניפים אבק שבילים. בשני התחומים ראיתי את הדרך שגורמת לאנשים "להשתעבד" לציוד. שיעבוד אולי זו מילה חזקה מדי, אבל בעולם כל כך צרכני, נקודת האיזון בין המהות לציוד ההכרחי שדרוש על מנת לקיים אותה – מופרת בקלות. בתפישתי, אני מנסה להתמקם הכי קרוב לנקודה הזאת. קוראים לי "פיש" ואני לא רוכב על אופניים. היום אני רץ, מחר אולי בכדורעף חופים. לא מצאתי את ה"אמת" ואני לא מתיימר להראות לכם את ה"אור". אני עובד די קשה כדי למצוא אותם בעצמי.