La Familia"- סיפורה של משפחת פרזנטי

והוא בכלל רצה להיות בימאי קולנוע...

סיפורה של משפחת פרזנטי (CTC) במסגרת פרויקט "La Familia"


צילומים נוספים – אתר "נוסטלגיה" (http://www.nostal.co.il/) ויהודה כץ.



 
 
 
את הפרזנטים אני פוגש, איך לא, במשרדי החברה הממוקמים במושב רשפון, משכנם מזה שנים רבות. בלב השדות הטובלים ירוק ניצב לו האנגר המשמש כמחסן ולצידו צריפון קטן וצנוע, משם מנהלים אריה ואמיר את אחת החברות המוכרות והמוערכות בענף הלא היא Cycling Trade Company  המוכרת יותר בשם הקצר CTC.
מיד עם הכניסה למשרדים, די במבט קצרצר על הקירות והרצפה כדי להבין שלא מדובר באיזה בוטיק מלוקק ומפונפן אלא במקום משכנם של אנשי עמל ועבודה. על הרצפה מונחים ארגזי קרטון ובהם דוגמאות של קסדות, על השולחן לצד המסמכים והמקלדת שוכנים כמה דגמי אולרי כלים חדשים שהגיעו אך זה עתה ובמסדרון הצר המוביל מחדרו של אמיר למשרדו של אריה ניצב סטנד ועליו חולצות ומכנסי רכיבה שתכף יצטרפו מן הסתם לליין המוצרים הגדול שמציעה החברה.
אנו מתיישבים במשרדו של אריה ותכף נשלף אי מזה בקבוק בירה ממבשלת בוטיק מקומית ועוגה משובחת ("אתמול חגגתי יום הולדת" מציין אריה בחיוך) והנה תכף השיחה קולחת..
 
תגיד, אריה, איך בכלל הגעת לכל העניין הזה של אופניים? אריה נשען לאחור, שם ידיו מאחורי ערפו ונדמה שלרגע הוא במקום אחר לגמרי.. "האמת היא", הוא אומר בחיוך, "שבכלל רציתי להיות בימאי קולנוע, אלא שפשוט לא קיבלו אותי ללימודים באוניברסיטה, כל כך נעלבתי שהחלטתי לעבור לתחום האופניים.." אנחנו צוחקים, בהחלט היה מעניין לראות לאן הקריירה הקולנועית של אריה הייתה מגיעה, אבל מצד שני ייתכן שהיינו מפסידים את CTC אז לך תדע..
 
אבל הסיפור של משפחת פרזנטי מתחיל עוד קודם לכן, אי שם בשנת 48 ליתר דיוק עת אביו של אריה (וסבו של אמיר), יעקב פרזנטי, עולה ארצה. יעקב נוחת ישר אל חיכה המעשן של מלחמת העצמאות וכחרט אומן מגויס מיידית לשורות התעשייה הצבאית ששיוועה לאנשי מקצוע מיומנים.
בתום שירותו הצבאי יעקב משתחרר ומתחיל לעבוד כשכיר בבית עסק כחרט. רצה הגורל וממש ממול למקום עבודתו היה בית מלאכה נוסף שעסק בתיקון אופנועי משא, אלו אופנועי "אינדיאן" בעלי שלושה גלגלים להם ארגז גדול בצידם הקדמי. שני הצעירים מוצאים שפה משותפת ויחד מחליטים להקים בית מלאכה בו יבנו אלטרנטיבה לאופנועי המשא הקיימים שהשליטה בהם, בשל מיקומו של הארגז, בעייתית, ותחת זאת מחליטים לבנות אופנועי משא תלת גלגליים שארגז הסחורה שלהם ממוקם מאחור. העסק קורם עור וברזלים ומתחיל לייצר במרץ. בשלב הזה אריה מיודענו כבר בן 6 לערך ובמהלך השנים הבאות הוא מתרוצץ בין רגלי המבוגרים, מנקה את ה"שלאקות" של הריתוכים, צובע שלדות, יוצא לבצע שליחויות ובאופן כללי משמש כשוליה לכל דבר ועניין.


 

 
 
שחיתות ממשלתית ורכיבה אולימפית בניגוד לתנועה..
 
שנות החמישים העליזות חולפות ביעף וכל מי שחושב שאופניים, כל שכן מייצור מקומי, הם עניין חדש, יופתע לגלות שבשנים הללו פעלו בארץ, לא אחת, לא שתיים, כי אם חמש! חברות שייצרו אופניים מעשה ידי המדינה הצעירה להתפאר. חלק מן המפעלים עשו זאת מלכתחילה כדי לקבל קווטות ייבוא אך כך או כך מדובר בענף תעשייתי מעניין ואם שמות כמו "חרש אופן", "מפעלי אופניים ישראליים" (ICM בשבילכם), "דהר" ו MCI (מיכלסון) לא אומרים לכם מאום כדאי לכם מאד לחפור קצת ולהשלים ידע כי מדובר בתקופה מאד מעניינת בה אופניים היו כלי תחבורה מקובל ונפוץ שגווע לצערנו בטרם עת..
אריה מיודענו ממשיך לעבוד בעסק המשפחתי וגדל יחד איתו, הוא אפילו לומד את סודות אומנות החריטה ומפליא לחרטט (אומרים לחרטט? J) על המחרטה שאביו רכש בדיוק ביום בו נולד שהיא בת גילו בדיוק.. העסק התלת גלגלי ממשיך להתקיים עד אמצע שנות ה-60, אז החלו להגיע לארץ ה"ריקשות" וטנדרים מה שייתר את הצורך באופנועים המעשנים והרעשניים.

 


 
כאן מגיעה התפנית בסיפור שכן אחד הסיטונאים הגדולים בארץ מתחום האופניים פונה אל יעקב בהכירו את יכולותיו כחרט, ומבקש אותו לייצר עבורו שלדות לאופניים מתקפלים שהיו אז הדבר הכי חם. הרי כי כן חברת יעקובי את פרזנטי, השותפות שהקים יעקב, מצטרפת לפול יצרני האופניים בארץ ופותחת בדרך חדשה..
"רבים חושבים שסצנת הרכיבה היא דבר חדש", מספר לי אריה "אבל בעצם מדובר בחצי אמת מאחר ועל אף העובדה שאופני ההרים כפי שאנו מכירים אותם היום הם מוצר צעיר באופן יחסי, אין עוררין על כך שבענף רכיבת הכביש לא זו בלבד שסצנה הייתה גם הייתה קיימת בעבר, אלא שאף מדובר בענף שצימח לנו כמה שמות גדולים כמו הנרי אוחיון ויצחק בן דוד. זה האחרון אגב, ייזכר לדיראון עולם כ'זה שרכב הפוך'.. כנציג ישראל באולימפיאדת רומא 1960, חטף בן דוד דלי בראש שהעיף את משקפיו והפך לשיחת היום כאשר רכב בניגוד לכיוון התנועה כדי לחפש אותם.."
אריה, כמו כל בחורנו הטובים, מתגייס לצבא, משתחרר, וחושב על לימודים (בימאי קולנוע, זוכרים..?) אבל מחליט, בעצת אביו, להמשיך לעבוד "בינתיים" במפעל המשפחתי ולהתפרנס בזמן שהוא "משפר בגרויות". אך כיידוע לכם, אין דבר קבוע יותר מהבינתיים וחיש מהר מוצא עצמו אריה מסורב לימודי בימאות מחד גיסא אבל מחותן לגמרי מאידך גיסא.. קצת אחרי תום מלחמת יום כיפור אריה מסיים גם את פרק האקדמאיות שלו ואוחז בתואר בוגר לימודי כלכלה מן האוניברסיטה, רחוק אמנם מלצעוק "אקשן" כפי שחלם, אך קרוב לאקשן מסוג אחר שמיד יגיע..
 
הימים סובבים להם בנעימות כמו נאבה מגורזת אך בחודש ינואר  79, שנתיים אחרי ה"מהפך" ההוא, חווה העסק המשפחתי מהפך משל עצמו. מדובר בטלטלה עזה ששינתה בבת אחת את כללי המשחק בשוק ועיקרה – ביטול המכס על אופניים. "זה אמנם לא פורמאלי" אומר לי אריה, ואפילו אחרי כל אותן שנים ניתן לראות זיק של כעס בעיניו "אבל אם חשבת שאז לא הייתה שחיתות, טעית.. סגן שר האוצר דאז, חיים קופמן שהיה ממש במקרה גם יבואן צעצועים גדול, התמודד מול המפעל של אבי במכרז אדיר של 5000 זוגות אופניים עבור התעשייה הצבאית. המחיר שהוא הציע היה שערורייתי ואין סיכוי שיכולנו להביס אותו בתנאי השוק הקיימים, הרמנו גבה והשתוממנו אך התרמית והסיבה למחיר הנמוך התגלתה מהר מאד כאשר התברר שאותו קופמן פעל מאחורי הקלעים להסרת המכסים וכך למעשה אפשר לעצמו לייבא מוצרים מוכנים במחיר שיצרן מקומי לא יכול היה להתמודד מולם.", אריה עוצר את שטף הדיבור, מהרהר קצת ומוסיף בכובד ראש "עצוב כשעסק שהקמת בעשר אצבעות יורד לטמיון וייבוא מסוגל להמית מפעל יצרני מקומי, ובאיזה טוויסט ביזארי, למרות שהיום אנחנו יבואנים בעצמנו, בא האינטרנט ועושה לנו שוב את אותו תרגיל מסריח.."
 
כריות הכתפיים כבר כאן וגם הייבוא מטייוואן
 
אחרי הזעזוע שפקד את החברה מחליט אריה, שוב בעצת אביו, לעזוב את העסק שנדמה כי עתידו עגום ולחבור לאחד האחים לבית יאלה, משפחה טורקית שהייתה בזמנו העסק הגדול ביותר לאופניים בארץ שגם ייבאה מוצרים ואף החזיקה בבעלותה מפעל גדול להרכבה וייצור אופניים בטורקיה. השותפות הזו גוועה די מהר ותוך שנה לערך, עם הכניסה המאסיבית של ייבוא מוצרים מטייוואן, גם המפעל המשפחתי סגר את שעריו סופית. תם עידן.
 
אריה פונה לדרך חדשה ומחליט לקפוץ ראש למימיו הצוננים של תחום האופניים. לקראת אמצע שנות ה 80 החלו להופיע בארץ אופני ה BMX וקצת מאוחר יותר אופני ההרים. "אני זוכר שבפעם הראשונה שראיתי אופני הרים בתערוכה בחו"ל מיד ידעתי שזה זה, ממש נדלקתי" מצהיר אריה. אותה התאהבות מבשילה ובשנת 86 אריה מביא "בחיל ורעדה" כהגדרתו 50 זוגות אופני הרים. הזוגות נמכרו כולם תוך שבוע..
הטרנד החדש משך את אריה להרפתקה נוספת שקשורה שוב בייצור אופניים והוא ניסה את מזלו בייצור שלדות הרים להן נתן את השם "סנטוריון" (לא להתבלבל עם מותג אופני הכביש "סנטוריון" שלא היה קיים כבר) אך הניסיון נכשל מהר מאד ואריה חזר לייבא, הפעם את מותג GT, אך הכניסה הרשמית והמוחלטת לענף, להגדרתו, הייתה בשנת 1993 כאשר לראשונה מביא אריה את מותג TREK ו CTC שואפת את נשימותיה הראשונות כישות אותה אנו מכירים כיום.
 
"עד לרגע בו TREK הגיעו" אומר לי אריה "לא הייתי זוקף לזכותי איזו תרומה משמעותית לענף האופניים, אבל מרגע שהתחלנו בייבוא סדיר של המותג המוכר הזה, העניינים עלו על המסלול המהיר ומצאתי את עצמי נשאב לתוך העולם הזה ובתוך כך מתחיל לגלות מעורבות הולכת וגדלה בכל מה שהתפתח מסביבו. כך למשל הפכתי למפרסם נלהב במגזין "אופניים" שאך הוקם, בתמיכה בספורטאים, במתן חסויות לתחרויות ואירועים והמגמה הזו מלווה את החברה ואותי מאז ועד היום".



 


 
 
ילדים זה שמחה
 
"תגיד אמיר", אני פונה למי שישב לצידי עד לרגע זה כמו ילד טוב והקשיב בנימוס לסיפור שגולל אביו, "אתה כבר מה שנקרא דור שלישי, איך אתה התגלגלת לעסק?"
"האמת" הוא צוחק בקול, "הסיפור שלי די דומה לסיפור של אבא עם סבא, גם אני הייתי ילד שהסתובב למבוגרים בין הרגליים, מינוס המחרטה אולי.. כי נחסך ממני התענוג הזה של עבודת חרטות של ממש..". ואיך זה לגדול לתוך עסק של אופניים, בטח רכבת בלי סוף.. "הוא קיבל לבר מצווה ג'יאנט" מתפרץ אריה, "הוו.. הג'יאנט..." מתמוגג אמיר בחיוך רחב, "זה היה ב 89, פניתי לספק הטיוואני שלי וביקשתי ממנו את הכי טוב שיש" מסביר אריה, "והוא השתומם ושאל אותי בשביל מה לי אופניים יקרים כל כך..", נו, אני מקשה, "ניסית להסביר פעם לטיוואני מה זה בר מצווה??". "אלו היו אופניים עם צביעה צהובה וורודה" מוסיף אמיר בצחוק, "אבל הם היו האופניים הראשונים עם ידיות הילוכים בשיטת אינדקס והפכו מהר מאד לאטרקציה גם בקרב החברים וגם בקרב לקוחות שריירו על המכונה הכי חדשנית בזמנו". "הלקוחות שלי מאד התלהבו מהאופניים" מוסיף אריה "אז שאלתי אותם אם יהיו מוכנים לשלם כל כך הרבה עבור דבר כזה, ההתלהבות שלהם והעובדה שלא נבהלו מן המחיר עודדה אותי לקחת צ'אנס ולהתחיל להביא גם אופניים יקרים, ובדיעבד פתחה את הדלת ליצירת הענף כפי שהוא כיום על המגוון העצום שלו, איכות המוצרים וחדשנותם."



 
 


ואיך זה לעבוד יחד, אבא ובן? אני נדרש לשאלה הבלתי נמנעת.. "אני השתדלתי מאד לא לעשות את הטעויות שאבא שלי עשה איתי" מודה אריה, "הזקן שלי היה איש קשה ולא פעם מנע ממני לעשות דברים שחשבתי שיקדמו את העסק, עם אמיר זה היה אחרת, השתדלתי לתת לו מלכתחילה מרחב פעולה גדול ככל שניתן ושמרתי לעצמי בשלבים הראשונים מרווח טעות קטן ככל האפשר למקרה ש.. סמכתי עליו אז ואני סומך עליו גם היום והוא הוכיח את עצמו, אז הכל טוב" אני עוקב אחרי השניים האלה לכל אורך השיחה, שם לב לשפת הגוף ולאינטראקציה בניהם וברור לי שמדובר בצוות שיודע לעבוד יחד ומה שאריה אמר רק מאשרר זאת.  
"אמיר הביא איתו לעסק כמובן את הרוח הצעירה ואת הקדמה הטכנולוגית" מוסיף אריה, "בתקופה שהעסק הוקם האינטרנט היה עדיין בחיתוליו ואמיר, שגם רכש השכלה בתחום עריכת הדין ומנהל העסקים והיה בקיא יותר בכל החידושים הטמיע אותם היטב בעסק אז אני מביא את הניחוח של המחרטות של פעם והוא את הרוח החדשה" הוא מתלוצץ.

 
Video Kill The Radio Store
 
בואו נדבר קצת על הענף היום, מה מאפיין אותו לדעתכם..?
"אילו היית שואל אותי לפני עשרים שנה אם הייתי מאמין שהענף יתפתח למה שהוא היום" אומר אריה "כנראה שהיית מקבל תשובה שלילית, אבל אף אחד לא באמת צפה את המהירות והגדילה של התחביב הזה, מצד שני האמנתי מאד ואני עדיין מאמין בענף וביכולתו להתפתח". "יש גם שוני מהותי בנושא הידע" מוסיף אמיר, "פעם, הידע והמקצוענות התבססו על התורה שבעל פה שעברה מאב לבן, היום למשל לא תמצא חרטים אומנים כמו סבא שלי, ואבא שלי שלמד ממנו נושא את הידע הזה שלצערי לא הועבר אלי.. הידע הזה לא יסולא בפז והוא בקרוב יעלם לתמיד וזה חבל.. ובעניין הזה חשוב להבין שהידע שצברנו בתחום האופניים הוא קריטי ולצערי, באמת לצערי, יש מעט מאד אנשי מקצוע היום בארץ שבאמת מבינים אופניים, כי יש הבדל גדול בין להיות איש אופניים בכל רמ"ח אבריך לבין סתם למכור.. יהיו שיאמרו שהיום בעידן האינטרנט בו אפשר למצוא כל דבר ברשת והידע נגיש לכולם כל אחד יכול לכאורה להיות המכנאופן של עצמו, אבל בפועל אין תחליף לבעל מקצוע מיומן שהניסיון שלו מגיע מאצבעות שסובבו ברגים והתלכלכו בשמן ולא עסקו רק בלחיצה על מקשי מקלדת ואנחנו רואים יום יום אנשים שמגיעים עם תקלות שניסו לפתור לבד וגרמו רק יותר נזקים בשל ביטחון יתר שלא מגובה בניסיון וידע אמיתיים."
 
אם אנחנו כבר בענייני אינטרנט, אני מוסיף, מה עמדתכם לגבי כל המסחר האינטרנטי?
אריה ואמיר משתתקים, ניכר שמדובר בנושא מכביד, "העניין הזה נגוע בהמון אמביוולנטיות" אומר אריה "מצד אחד שוק חופשי ותחרות הם דברים חיוביים, אבל בדומה למה שעשה לנו אותו חיים קופמן יש חוסר התאמה בין המדיניות שמתווה הממשלה בכל הקשור ליבואנים כמונו לבין מה שקורה בפועל בשטח, מצד אחד פותחים את השוק ומורידים מכסים ומצד שני כופים עלינו הוצאות הכרוכות ביבוא שגורמות למחירים לטפס וכך יוצרים מצב בו אין לנו סיכוי להתמודד מול מישהו שמוכר באינטרנט סטוקים של שנה שעברה במחיר שחיטה. אני לא מאשים את הלקוחות, אם מציעים לך מוצר במחיר זול לא תקנה?". "מצד שני" מוסיף אמיר, "אני הייתי מצפה מהלקוחות לגלות בגרות והבנה למה שקורה פה לאחרונה, ואולי גם סוג של נאמנות.. כן, נאמנות.. צריך להבין שיבואן ונותן שירות שנמצא פה בארץ לא יכול להתחרות עם מישהו שמוכר באינטרנט, מעבר לכל ההוצאות הקשורות בייבוא עצמו, בתקינה בהובלה וכיו"ב מצפים מאיתנו, ובצדק, להחזיק מלאי תמידי וזמין של כל המוצרים הכי חדשים, בכל המידות, בכל הצבעים, ומערך שלם של חלקי חילוף ואנשי תמיכה, חנויות וכל השאר ולדברים האלה, מה לעשות, יש מחיר.. אז לבוא ולשפוט אותי רק על בסיס המחיר זה קצת לא פייר. הייתי רוצה שהלקוחות יבינו שכשהם רוכשים ממני מוצר הם מקבלים ממני מעטפת שלמה של שירות שפשוט לא קיימת באינטרנט ומאד הייתי רוצה בהיבט הזה להרגיש כמו במכולת של פעם, שם החנווני הכיר כל אחד מלקוחותיו והייתה אווירה משפחתית ותומכת ובעיקר אמון ופירגון."
 
"אתה יודע" מוסיף אריה "היצרנים בעצמם התחילו להבין את גודל הצרה ואם אני מוציא מהמשוואה את כל עניין הזיופים והמוצרים הזולים מסין שהם עניין בפני עצמו, הם מתחילים להילחם בעצמם בכל מיני ספסרי חלקים שמוצאים דרכים למכור באפס עלויות במחירים שפשוט מורידים את כולם על הברכיים. אבל הדבר הכי עצוב בעיניי היא העובדה שבסופו של יום חוסר הנאמנות הצרכנית תביא לפגיעה באותם אנשים עצמם. ככל שלנו היבואנים יהיה יותר קשה לא תהיה לנו ברירה אלא לקצץ במקומות בהם הכי קל לחסוך, וזה אומר פחות תמיכה בספורטאים, פחות חסויות לאירועים ופחות מעורבות אמיתית בבניית הענף וטיפוחו וזה יהיה עצוב לכולנו."


 
 
אחרית דבר
 
אנחנו יוצאים למחסן להצטלם קצת, אריה ואמיר זורמים עם השיגעונות של אלון ושלי ומשתפים פעולה בשמחה כיאה לאנשים שאופניים זורמים בדמם. המחסן בעצמו הנו עדות לעוצמתו האמיתית של העסק שבני משפחת פרזנטי הקימו, מגוון עצום של מוצרים וחלקי חילוף שמופצים ומגיעים לכל פינה בארץ. בצד מונחות כמה קופסאות עם שמות מוכרים, דרור פקץ', חנוך רדליך "זה ציוד שמיועד לרוכבים שאנו תומכים בהם" מסביר אמיר, "ושמה זה כבר דברים לתחרות שתתקיים עוד כמה שבועות שאנחנו נותנים שם חסות". אחרי שנגמרים הצילומים אריה מניח את המנעול הכבד על שער ההאנגר ואנחנו נפרדים לשלום, "רכיבות טובות" מאחלים לי השניים ואני מחייך, שהרי למרות הקשיים והמכשולים ברור שמדובר פה במשפחה שחיה ונושמת אופניים ועם גישה שכזו אפשר רק לנצח.