החצר של דני







 
Poetry in motion
  בואו נדבר רגע על Flow. התחושה הנמרית הזאת שהכל זורם חלק בסינגל, מעל כל מכשול אתם דופקים באני-הופ, הסיבובים מרגישים מושלמים עם מבט מחוייב קדימה, הנה המנואל הנחשק ביציאה מהברם, הדרופים שקופים והגלגל האחורי נזרק באלגנטיות של בלרינה כאשר אתם שועטים במהירויות שעוד לא נרשמו בסטרבה שלכם. לרובנו שרוכבים בסוף שבוע וקצת במהלכו, החריצות המתבקשת לייצור רכיבה שכזאת באופן קבוע קשה להשגה, אבל די בטוח שחוויתם את זה כשרכבתם בשובל ההשראה שמשאיר אחריו אליל רכיבה מקומי. ההרגשה הזאת הכי זכורה לי מהפעמים שיצא לי לשבת על הזנב אפילו לכמה דקות אחרי למשל, דן דורון בנחל שוקף, אמיר כספי בכמה שיעורים שלקחתי, ניל אובריאן במסגרת כתבה ותיקה, כמה צעירים בראנים הכנה לתחרות וכמובן אחרי דני יותם.  




 
  לצפות בדני רוכב זאת חוויה. דני מחובר לאופניים כגוף אחד וכולו פרוזה של שפת גוף ותנועה. אין טיפה של עצלות. כל קפל בקרקע מנוצל לדחיסת ושחרור הבולמים, כל קיקר זה תירוץ לקפיצה, הקווים אולטרה יצירתיים, הסיבובים מבוצעים בשפת גוף בולטת ואלגנטית, המבט נכון, תנוחת המוצא מוקפדת, האיש חרוץ, בלתי מתפשר ולא מוותר. אין רגע דל ובתור רוכב שני אחריו, עף לך התחת. לפעמים אני יורד למקומות האחרים בשורה רק כדי להירגע ולחזור למעטפת כי דני תמיד מאתגר אותך לקצה. אבל לא רק.




 
דני ועוד
 
  דני הוא שלם הגדול מסך חלקיו. פודיומיסט קבוע בתחרויות אולמאונטיין, בונה סינגלים, משקיע בסרטוני הדרכה, מכנאופן מוכשר ואיש יקר וצנוע שבחצר ביתו הקסומה ומלאת ההשראה שבהוד השרון צמחה שורה של רוכבים מוכשרים והישגיים, רשימה חלקית: אביעד יזרעאל, מאמן נבחרת ישראל באופני הרים, דניאל אייש המוכשר שמנהל את הסדנא בסלאלום כפר מלל (כתבה עליו בפינת קיר המכנאופן), מיכה ״דום״ דומברוויקי ששווה סיפור לכשעצמו אודות הורדת משקל דרסטית ומצוינות ברכיבה (כיום חי בשבדיה), אור שמש, אור אדמוב, תום יותם, יונתן יתום, רובם רוכבי בצמרת הדאונהיל והאולמאונטיין המקומית ועוד. מסתבר שלדני יש נטייה לאסוף סביבו אנשים, לדאוג להם ולטפח אותם סביב תחום האופניים. מילדים, דרך מבוגרים ועד אפילו קבוצות נוער בסיכון. ״החבורה התקבצה מגיל 14-15 בחצר שלי. אתה לא מבין מספר דני ״הם קפצו את המדרגות בהוד השרון את כל הדאבלים והטריפלים וכשיש תקלה מתקנים בחצר של דני. ככה זה התחיל....הייתי מאלתר להם דברים כי לא ידענו, לא הכרנו וגם לא היה כסף לציוד, נראה שעד היום יש לי את זה. יש קטע נורא מנחם בעבודת ידיים ולמדתי אז זה מאבא שלי שהיה מסגר מחונן״.




 
  נפגשנו באותה חצר טובלת ירוק בבית בהוד השרון, חלק משכונת ותיקים הקרובה מאוד לרחוב הראשי של העיר. כשנכנסים לחצר חווים פאוזה מהחיים. פינת חמד צבועה פסטל שבה ממוקם מוסך מסודר לאופניים משופע בחלקי חילוף, גלגלים וכלי עבודה, וכמובן שלדה כלשהיא שתמיד נמצאת על המתקן לטיפול. כשהגעתי דני היה עסוק בבניה מחדש של השלדה שלו אחרי התעללות לא קטנה בבוץ הקפוא של ינואר. ״ביום שישי אביב (עוד פצצת כשרון ממשפחת ינובסקי האילתית) מתקשר אני בבית זית אני אצל אח שלי. בא נרכב. יום שישי ירד מבולנסענו למעיינות, אימבה, אבן ספיר. היינו רטובים קפאנו מקור אבל הייתה אחת הרכיבות הטובות בחיי. שני חברה, אין נפש חיה״ מספר דני. אפס מעלות מזכיר לכם.
 
  ״אבל בא קודם נעשה קפה״ אומר דני ואני מסכים כשאני נושף לכפות ידי הרועדות מהצינה ואנו מתגודדים לפני מכונת הקפה הידנית כמו סביב מדורת שבט. ברור שידנית. דני לא מוותר לעצמו על זה סיכמנו כבר. הפולים נטחנים, הקפה נמזג, אספרסו כפול-ארוך בלי סוכר כמובן וחשוב לדני שנשתה אותו מיד, הטיימינג חשוב. אנו מתיישבים בחוץ בחצר עם מספר חתיכות עוגה מנחמת שהכינה דורית ושוכחים את הקור בשעות הקרובות בהם אנו משוחחים.   




 
יותם או יתום
 
  ״בא נסגור קודם את הקטע של השם משפחה. בכניסה כתוב יתום, לך אבל קוראים יותם, כמובן שגם לבן שלך, אבל ליונתן קוראים יתום והוא בן אחיך, תסביר…״ אני שואל ודני עונה ״נכון, יונתן הוא בן אחי הרבה חושבים שהוא הבן שלי. לילדים שלי קוראים תמר תום וגל ואני ילד אמצעי. אחותי ירשה את היופי והחכמה, אחי את החכמה והיופי ואני כלום..״ הוא מחייך, ״עץ המשפחה פולני ולאבי קראו יאסם. כשהגיע לארץ אמרו לו לעברת. מכיון שיאסם בפולנית זה לבד זה תורגם ליתום. כאשר אבי התחתן בגיל צעיר החליף את השם מיתום ליותם שנשמע לו יותר אופטימי, חלק מהמשפחה שמר על הגרסה הראשונה וזה המקור של הבלבול״. 

 



פיטר פן
 
  את דני פגשתי לראשונה במורז׳ין ב-2008, הוא הגיע לשם עם כל חבורת הנערים והתארחנו כולנו אצל רועי וחברתו דאז שהתהדרה בכינוי ״מותק״ למי שזוכר. החבר׳ה חרשו את הפלני עשר פעמים ביום משפרים זמנים, אבל גם הצטרפו אלינו למסע רכבלים בלתי נשכח לשאטל שסיפק לנו הרפתקאות גשומות ומרתקות. כבר אז בלט הזיווג החריג בין האיש הבוגר לחבורת הנערים הנמרצת, כשהם מדגימים יכולות מרשימות במסלולים המאתגרים. מאז זכיתי להיות במעגלים של דני ולרכוב אתו בין היתר עם צעירים וגם חבורה ותיקה שהמשותף לכולנו הוא שעברנו את ה-50. דני היום בן 54.
 
  ״ומה, עוד פעם יכתבו על הזקן ההוא שרוכב?״ שאל בחשש דני כשהתקשרתי אליו לראשונה לצורך הכתבה. ״לא״ אמרתי לו ״לא ניפול לקלישאה הזו של סבאל׳ה על אופניים או החצר של ג׳פטו…אבל נדבר על זה קצת בסדר? בכל זאת אתה תופעה״. דני לא מסכים. ״אני לא תופעה, בשבילי הכל טבעי. זה נכון שבבית לא תמיד מקבלים את הבילוי המשותף עם נערים בני 17 והרצון להיות כמוהם חזק ובכושר טוב אבל אני לא מוותר לעצמי״ אומר דני משפט שחוזר רבות במהלך השיחה, ואכן דני קשוב כל הזמן לביקורת על אופי הרכיבה, מתאמן המון, נמצא בכושר מעולה, עובד על הטכניקה וכל הזמן לא מסופק. ״עוד פעם ועוד פעם וההתקדמות של הצעדים שלי היא במיקרו מילימטר״. דני לא יודע מה יהיה עוד עשר שנים ומקווה שהגוף עדיין ישתף פעולה. הוא רואה אנשים מבוגרים שהם שבר כלי זה מפחיד אותו ״אין מצב שאני אהיה ככה. לא מוותר לעצמי אין מצב. הגיל הוא סתם מספר ומבחינתי יכול גם להיות 20. אני כן מבטיח לעצמי שלא אפסיק לחלום, לחשוב, להתגעגע, להשתוקק ולרכוב...״ ילד נצחי שעוד נצפה בו לא מעט שנים נותן בראש.





 

שטח ועוד שטח
 
דני עובד בחברה פרטית עבור הצבא ונמצא הרבה בשטח, מה שמערב המון עבודת כפיים וזוג אופניים ברכב תמיד מוכן לכל הזדמנות. ״האוטו שלי ראה המון שטח הוא ככה גם נראה. מאוד אוהב את ההתעסקות בציוד. אני עובד 30 שנה באותו מקום מ-13 לינואר 1985. ולא קיים אצלי התסמין של יום ראשון לא בא לי. איזה מזל זה? עדיין יש את חדוות היצירה בעבודה. מכיר את הארץ, לא היה מקום שלא הייתי בו, יישוב, בסיס, דרך צדדית, לא זוכר שמות אבל זוכר כל אבן״. דני טייל 15-20 שנה עם הג׳יפ שלו ובאיזשהוא שלב זה נמאס. ״היה חסר לי משהו ובטעות ובמקרה מצאתי את עצמי עם אופניים. חבר ניג׳ס לי בעבודה עד שנכנעתי ולא אשכח את הרכיבה ההיא ביערות מנשה. שבילי עפר לא משהו דרמתי. תפס אותי נשאבתי, אני שם לגמרי יותר מ-10 שנים. זה זה. אתה לא בא לשנייה והולך. חושב, חולם כל הזמן מתעסק באופניים, החיים פה בבית סובבים סביב האופניים. אשתי מפרגנת, לפעמים אומרת נמאס אבל תומכת״. 




 
ילדים וחברים
 
  יש לדני נטייה לאסוף אנשים לסביבתו וללוות אותם. הוא יודע להתחבר למהירים ולאיטיים, לספורטאים ולאלו עם הקשיים, לאדרנלין ולחברותא. ״כל הצעירים שדיברת עליהם הם חברים של תום הבן שלי בעצם. כולם ילדים טובים, חלקם עברו התבגרות לא קלה אבל אצלנו התאספו בגלל האופניים והרגישו בנוח. במקרה של יונתן הבנו שמגיל אפס הוא ילד שונה, והיום הוא ספורטאי שמשקיע בריצה ושחייה גם בצבא למרות הצבא. דניאל ילד מיוחד ומוכשר, דורית ואני ומשפחת יותם מאוד אוהבים אותו. אביעד מגיע לפה ומרגיש מאוד נוח אתנו. כולם ככה כולל כמובן הילדים שלי״ מחייך דני. ״הייתה תקופה שאיציק (גרוסמן, חבר ותיק) ואני הקדשנו כל שבת במשך שנה לילדים בסיכון. יצאנו יחדיו כי לא היה להם עם מי לצאת. דאגנו להם לאופניים, לציוד ורכיבות כל שנה. היום האפרוחים עזבו את הקן, זה בסדר לנו. אנחנו לא פולניים״ מחייך דני.





 
 
אבא
 
״אנחנו שלוש שעות כאן ולא דיברנו על אבא שלי״ מפתיע אותי דני ״אבא שלי היה דמות מאוד חשובה לילדים שלו. אני בעצם יצירה שלו. לא נוח לי לדבר על עצמי אבל אני יכול לדבר עליו בלי סוף. היה בן 75 כשחיבקתי אותו ונשמתו יצאה, הוא לא ויתר…אמרתי אבא שחרר יהיה בסדר אנחנו נסתדר והוא לא רצה לעזוב. 10 שנים חלפו מאז והאמת שהתחלתי לרכב אחרי מיד אחרי שנפטר מסרטן. אבי היה הגון וישר והתייחס לכולם בגובה העיניים אם היה זה עני מרוד, ראש הממשלה או אישה זקנה בלויית סחבות. זה משהו שאני ממש מתחבר אליו. זה היה דור אחר שחיי בפשטות אבל עם הרבה חכמת חיים. עוד תכונה שקיבלתי ממנו היא שהחצי כוס תמיד מלאה ובעצם הכוס תמיד מלאה בעצם בכל סיטואציה של קושי, משבר ודיכאון. ההורים גדלו באירופה בדלות ועוני והם השראה בשבילי כי הם בחרו באופטימיות, וככה אני היום.
 
  נוכח המונולוג הנרגש על אבא חשבתי שבעשייה של דני יש קוים דומים לאביו בין היתר נתינה מאוד גדולה. אלו שצריכים את הנתינה חשים שיש מקום שאפשר לקבל אותה ומגיעים. דני בעצמו שונא-מתנות-יחיה ומתקשה מאוד לקבל בחזרה, לדוגמא עצם הכתבה אודותיו הביכה אותו מאוד, אבל לאחר מחשבה הוא מאשר ״לא ניסחתי לעצמי את זה אף פעם אבל מסכים שיש פה סממן ברור של נתינה ברמה של אפילו תחושת שליחות. חלק מהחיים אני מקדיש לקהילה. זה לא משהו שכלי, זה חלק מחיי, לא משהו שאני חושב עליו. גם לא מסתכל על המחר רוכב כאן ועכשיו.״




 
מינימליסטיות
 
  דיברנו גם על תאונות ועל מיגון בייחוד לאחר נפילה לא פשוטה שחווה בשנה שעברה במהלך אימונים בסינגל ה״שחור״ בקנדה מה שגרם למשפחה לתגובה מגוננת ודואגת. דני ידוע במינימליסטיות שלו באופניים גם בקטעים טכניים ומהירים מאוד. ״מיגון זה סוג של כניעה. אם נפלתי עכשיו אז להתמגן? בשבילי זה ויתור. לא מרגיש שזה נכון, להיפך כמו טיפול בהלם קרב, צריך לחזור למקום. לא לוותר!״ היום רוכב דני רק עם קסדה. בלי כפפות ומגינים. קסדה ואופניים בלבד. ״לא יודע אם זה נכון אבל שם אני נמצא. בלי תיקים, בלי תוספות, נקי כי אחרת כל דבר שכזה מפריע לי. רוצה להיות אני והאופניים והתחושות. להרגיש את הדברים קרוב אליך, להיות מחובר״
 
אפילוג
 
  אי אפשר באמת לסכם את דני. רק אומר שמעבר לרוכב מוכשר, חבר נאמן, מנטור, שלפרקים חוזר לעצמו לסדנא ולרכיבות בדד ולפעמים מפזר עצמו לדעת בין אלו שצריכים את תשומת הלב והנתינה, יש תמיד את חוסר הסיפוק התמידי, האוטודידקטיות, השאיפה למצוינות והמחשבה שאף פעם לא מוותרים. ומה יותר מתאים מלסיים את המפגש בציטוט מהפוסט בפייסבוק לסרט שהפיק עצמאית לכבוד היומולדת האחרון ושאותו הקדיש לנדב ריימונד ז״ל, שנהרג בצוק איתן: ״אני רוצה להודות לכל כך הרבה אנשים טובים שפגשתי בשבילים שהפכו לחברים קרובים. לכל אחד ואחד מכם גם אם פגש אותי לשבריר בר חלוף, יש מקום VIP אצלי בלב!״
 
  סיימנו בהבטחה משותפת להצטרף לאחת התחרויות של עירא בליגת האולמאונטיין יחדיו כדי לייצג את הקטגוריה הוותיקה שוב. ״זה קל ופשוט. נעבוד ביחד על קוים.״ אומר לי דני ״ולא לוותר, אף פעם לא לוותר״.